השלכות ונפקות אירוע קריסת הבנק ביום 26.4.02, עקב מעילת ענק של עובדת, על חובת המערערת 1 לסלק את יתרת החובה שבחשבונה, ובדבר השלכות אפשריות של היקלעות הבנק למשבר ולקריסה, על השיהוי בתשלום יתרת החובה, ומכאן - ההשלכות על שיעור הריבית שבו יש לחייב סכומי הפיגור. המערערים טענו כי, כתוצאה מקריסת הבנק חוללו שיקים שהמערערת 1 סיחרה לסניף שבו התנהל חשבונה, ונוצרה יתרת חוב. הם טענו שבמשך כשמונה חודשים ממועד המפולת לא עדכן הבנק אותם בדבר השיקים שחוללו, ונמנעה האפשרות מהמערערת 1 להסדיר חובה על ידי קבלת שיקים חלופיים מלקוחותיה. עוד טענו המערערים שאין לחייבם בריבית חריגה, אף מעבר לאותם שמונה חודשים, שכן קריסת הבנק הינה הפרת הסכם בין הצדדים. נטען עוד, שיש לקזז מכל חוב כספים שהמשיבה חייבת למערערת 1 על מתן שירותי שמירה ואבטחה, מכוח הסכם אחר שהיה קיים בין הצדדים. טענת קיזוז זו על סך 8,424 ₪ התקבלה על ידי בימ"ש קמא, ואינה נושא לערעור נגדי כעת. לאחר שמיעת הראיות, ניתן פסק הדין, על ידי בימ"ש השלום, על בסיס עובדות מסוימות שנקבעו ככאלה שאינן שנויות במחלוקת. בין אלה היה מועד סגירת שערי הבנק בשל המעילה האמורה, ומדובר ביום 26.4.02, כאשר כונס הנכסים הרשמי מונה כמפרק זמני ביום 2.5.02, וצו פירוק ומינוי מנהל מיוחד נעשו ב 2.9.02. לעת מתן הפסקת השירותים הבנקאיים, היו מופקדים בבנק 576 שיקים בסכום כולל של כ- 389,000 ₪ כנגד אשראי בגובה 335,000 ₪, שהיה מובטח גם בתוכניות חיסכון של המערער 4. מתוך השיקים הנ"ל, חוללו 270 שיקים בסכום כולל של כ- 205,000 ₪, ו 306 שיקים בסכום כולל של כ - 184,000 ₪ כובדו. נעשה הסדר בין הצדדים ולפיו המערערים יפעלו לקבלת שיקים חלופיים מהלקוחות, וחלק מהם אכן פעלו כך, וסכום נוסף של כ 79,500 ₪ נגבה מהם בדרך זו, והועבר למשיבה. נותר פער בחשבון שלא שולם על ידי המערערת 1 ועם חלוף הזמן נצברה עליו ריבית פיגורים. העובדות הצריכות למחדל לפרוע החוב, ולסיבות שהובילו לכך, שנויות במחלוקת. המערערים טענו כי הסיבה לחילול כה מסיבי של שיקים נעוצה בקריסת הבנק, כאשר לפי חישוביהם 47% מהשיקים המופקדים חוללו בעטיו של אירוע זה, אל מול שגרה של חילול לא יותר מ- 2-3 אחוז בתקופה רגילה. טענתם המרכזית היתה, אפוא, בכך, שהפער הנותר בין האשראי שהתקבל ובין הכספים שהופקדו, נוצר שלא באשמה ומרצונה של המערערת 1, אלא בשל האירוע החיצוני שהאחריות לו רובצת על המשיבה דווקא. בית המשפט, בפסק הדין נשוא הערעור, לא קיבל טענה זו במלואה. נפסק, שלא הוכחה גרסת המערערים על כי נקטו פעולת חירום בעקבות אי הוודאות שבקריסת הבנק, ולפיה פנו ללקוחות כדי לבטל השיקים שנמסרו והיו מופקדים בבנק, ולקבל שיקים חלופיים. לא הוכח "הקשר הסיבתי" בין קריסת הבנק לשיעור ההחזרות השיקים הגבוה כפי שהוצג. בהינתן הפער שבין יתרת האשראי בבנק אל מול הביטחונות (שיקים ותוכניות חיסכון כאמור), שעמד על כ - 75,000 ₪ בלבד, לא סופק הסבר להנחת דעת ביהמ"ש מדוע, אף לשיטת המערערים, הם פנו ללקוחות לביטול שיקים בהיקף גבוה יותר של כ- 97,000 ₪. הם לא עמדו בנטל להוכיח כי מדובר בפניה יזומה, ממוקדת ומידתית, שבאה רק לנסות לנטרל את השלכות קריסת הבנק. אשר לטענה כי הבנק לא עדכן במשך חודשים ארוכים בדבר חילול השיקים ומנע אפשרות מהמערערת 1 לגבות הכספים מלקוחותיה, נפסק, כי היה על המערערים לדעת היטב על היוותרות החוב כאשר הם טענו כי חילול השיקים בא ביוזמתם ולבקשתם, ואף נקבע, כאמור, שממדי הביטול שהתבקש היו מעבר לצריך, אף לשיטתם. בימ"ש השלום קיבל את טענת הבנק כי מעת העמדת אשראי למערערת 1, קיים הבנק את התחייבותו. הוכח שביום 15.12.02, נשלחה למערערת הודעה על קיום החוב, וממועד זה ואילך יש לחייב המערערים בשיעור הריבית המירבית שאושר על ידי בימ"ש המחוזי שדן בהליך הפירוק. אולם, לגבי התקופה שמיום קריסת הבנק ועד להודעה על החוב, התרשם ביהמ"ש קמא, שלא ניתן מידע מספיק למערערים, והתראה על הצורך בסילוק החוב והיקפו, ועל כן, בגין תקופה זו יחויבו רק בריבית ההסכמית הרגילה ולא בריבית מרבית. עוד נדחתה טענת המערערים, שהיו בגדר ערבים, על כי הם מופטרים מערבותם עקב הפרת ההסכם על ידי הבנק. נקבע שאין בקריסה להפקיע את ערבותם לגבי אשראי שניתן למערערת 1 עובר למועד המפולת, ובהינתן שמדובר בערבים שהם בעלי עניין בנתבעת 1, ואף לא נטען שהם לא ידעו את כל שהמערערת 1 ידעה, אין לקבל הטענה שמצבם שונה ממצבה של המערערת. לאור מסקנות אלה, ולאחר שסכום נוסף קוזז, כאמור, מהחוב, בשל שירותי השמירה שניתנו לבנק, ולאחר שנקבע שלא פורט ולא הוכח כל נזק נוסף למערערים שניתן וראוי לקזזו מהחוב, כפי שטענו בהגנתם, ניתן פסק הדין האופרטיבי המחייב את כל המערערים לשלם לבנק את יתרת החוב, בנתון לכך ששיעור הריבית פוצל בחתך של התקופות כמפורט לעיל, ומהנימוקים שצוינו. המערערים חויבו, בנוסף, בהוצאות המשיבה, בסכום כולל של 15,000 ₪, וזאת כאשר ביהמ"ש התחשב גם בעובדה כי התקבלה חלקית טענת המערערים בהתייחס לריבית, וביחס לקיזוז שירותי השמירה. ליבת טענות המערערים כיום בפני, הינה בכך שהיה על ביהמ"ש לקבל את התיזה שלפיה העליה הדרמטית בשיעור חילול השיקים נבעה מקריסת הבנק, וכי אחר כך נעשה ניסיון משותף ובתום לב מצד שני הצדדים לשתף פעולה בגביית חובות הלקוחות על ידי המערערת 1, חלף השיקים המחוללים, ולהזרמת הכספים לסגירת יתרת החובה. משהניסיון הזה ערך זמן רב, ונועד לפתור סיטואציה משברית שבאה באשמת המשיבה, אין זה מוצדק שלא להכיר בכל התקופה הארוכה שחלפה מאז קריסת הבנק ולאורך ניהול ההליך המשפטי, ככזו שאין לחייב בגינה את המערערים בריבית פיגורים. הוזכרו דוקטרינות של "אשם תורם" שיש להטיל על כתפי הבנק, ופסיקה המאפשרת ישומה גם על תחום דיני החוזים, והמערערים גם ביקשו להחיל על הנדון דיני תום הלב בביצוע הסכמים, על מנת לקבוע שאין לאפשר לבנק "ליהנות" מחלוף הזמן הרב ולגבות ריבית פיגורים מירבית על השנים הארוכות שבהן התעכב פירעון יתרת החוב בחשבון, שלא מחמת אשמה ומחדליה של המערערת 1, כי אם בשל האירוע הטראומתי שהתרחש דווקא אצל המשיבה. ניתן לומר, בתמצית, שהגם שהמערערים לא כפרו בהיוותר יתרת חוב נומינאלית בחשבון, שעליה אין חולק, ושהיה צריך להזרימה לבנק, הרי, טוענים הם שמוצדק וראוי לפוטרם, בין לחלוטין, ובין קרוב לכך, מחיובי ריבית החורגים מהריבית ההסכמית הרגילה והשגרתית. הם רואים שגגה רבתי שנפלה אצל בימ"ש קמא בכך שנמנע לאמץ טענה זו וליישמה, ואך הורה על הפחתת הריבית ביחס לחודשים ספורים בלבד, עד מועד מתן ההודעה המסודרת מטעם המפרק אודות קיום החוב והיקפו. יאמר מיד - בהשלמת הטיעון הכתובה, שעליה הוריתי לקראת מתן פס"ד זה בערעור, העלו המערערים טענה נוספת וחדשה, הנשענת על פסק דין תקדימי של ביהמ"ש המחוזי מרכז, שניתן לאחרונה, ובעקבותיו הם מבקשים לראות בריבית המירבית משום פיצוי מוסכם הקבוע בהסכם ניהול החשבון, למקרה של הפרת החוזה, ועל כן, רשאי ביהמ"ש להתערב בשיעורו ולהפחיתו על פי הדין הרלוונטי ובנסיבות המתאימות ( ת.א 26401-10-09, זאבי תקשורת בע"מ נ. בנק הפועלים בע"מ, כב' השופט ב. ארנון, מיום 21/7/13, פורסם ב"נבו"). טענה זו לא הועלתה, לא התלבנה, ולא נדונה בהליך נשוא הערעור, ואף שהמערערים טוענים כי מדובר בטיעון משפטי בלבד, שאין מניעה להוסיפו אף בשלב זה, נראית לי עמדת המשיבה כי אין הדבר ניתן להיעשות. מדובר בסוגיה שהיתה מזקיקה קביעת מסד עובדתי ספציפי, הן לעניין המערך ההסכמי, הן לעניין ה"נזק הצפוי" על ידי הצדדים, בשעתו, וכיוצא בכך, ואף לו מדובר היה על שאלה משפטית "טהורה", אך כזו המשליכה על הגרעין הקשה של המחלוקת- צריך היה להעלותה בפני הערכאה הדיונית, לאפשר דיון והכרעה בה שם, ובוודאי שאין ערכאת הערעור יכולה לשמש הפורום הראשון להצפת הסוגיה ולהכרעה בה. המשיבה, התומכת בפס"ד קמא, מנימוקיו, ואף קובלת על כך שבימ"ש השלום עשה חסד עם המערערים, כהגדרתה, בפטור החלקי והמינורי שניתן מריבית הפיגורים לחודשים אחדים, שטחה בפני טענות רבות ומגוונות להצביע על כך כי אין מדובר במערערים תמי לב, שחשבונם נקלע לסיטואציה משברית שלא באשמם, ושעשו כל הניתן להפחית את הנזק ולהשלים את פער האשראי, אלא עסקינן, במערערים ש"ניצלו הזדמנות" ומבקשים להתחמק ולהשתמט מתשלום החוב. איני רואה להיכנס לפירוט הטיעונים, מצד המערערים, וטיעוני הנגד מצד המשיבה, כאשר המערערים מביאים לתימוכין פסיקה ברוח עמדתם, מקום שהתקבלו טענות להפחתת ריבית פיגורים בשל שיקולי צדק ותום לב, והמשיבה, מנגד, מנסה לאבחן את הפסיקה ולהציג טיעון משפטי נגדי, וזאת, באשר, כפי שאבאר להלן, דין הערעור להידחות מטעמים הנוגעים להנמקה העובדתית - ראייתית, שניתנה בבימ"ש השלום, ואשר מייתרת המשך הליבון וההתעמקות. אומנם, באופן אינטואיטיבי, נוצרת תחושה לא נוחה. מדובר במערערת שהיתה לקוחה נורמטיבית של הבנק. קריסת הבנק אכן יצרה מצב של חוסר ודאות וצורך בפעולה כלשהי לניטרול או מזעור נזקים אפשריים לחברה. על פני הדברים, נשמעת סבירה הטענה שהיקף חילול השיקים שהתגלה הוא "אסטרונומי" ביחס לצפוי ולמקובל בהתנהלות עסקית רגילה. עוד ניתן להבין את ההיגיון מאחורי "מהלך חירום" שלפיו המערערת תבקש מהלקוחות לבטל את השיקים המונחים בכספות של בנק שקרס וחדל לתת שירותים בנקאיים, ולנסות לפעול להמרת אלה בשיקים אחרים חדשים, או בצורת פירעון חלופית. ככל שמהלך כזה, נעשה בתום לב, והסיבה להיזקקות לו אינה באשמה של המערערת, נוטלת האשראי, סביר גם ששורת הצדק וההיגיון תחייב שאם התהליך מתמשך, וחולף זמן, בגדרי הסביר, עד השלמתו ועד שהחשבון מתאזן, שהמערערת תהנה משיעור ריבית על החוב הנותר שלא ישקף ריבית "עונשית" ומירבית, בהינתן שאין מדובר במחדל יזום ורצוני מלפרוע חובותיה לבנק. תחושה זו, שכיניתי אותה "אינטואיטיבית", הביאה להצעה מטעם בימ"ש זה (ישיבת 26/06/2013), שתכליתה היתה לנסות ולהביא הצדדים למהלך פשרתי, חלף הכרעה בינארית בערעור, ובאופן שהתפלגות חיובי הריבית, על ציר הזמן, תשונה, ביחס למה שנפסק במקור, כך שתושת ריבית "רגילה" על תקופה ממושכת יותר מכפי אותם חודשים ספורים שבימ"ש קמא ראה להורות. משלא צלחה הסכמה בין הצדדים, והוגשה השלמת טיעון, לשם קבלת פס"ד, אין מנוס אלא לנטוש את "תחושות הבטן" ולבחון האם יש בסיס עובדתי ומשפטי לקבל את הערעור, במישור זה, ולקבוע שהחלטת בימ"ש קמא צריכה היתה להיות שונה. בבחינה זו של הדברים, וכאשר אנו מצויים בסיטואציה של "יקוב הדין את ההר", אין מנוס מדחיית הערעור, ולא ניתן להיעתר לו, זאת - בשל היעדר תשתית עובדתית מוכחת שעל יסודה ניתן להשעין הנמקה משפטית אפשרית להתערבות כלשהי ביחסים החוזיים שבין הצדדים, ולהפחתת שיעור הריבית, מעבר לכפי שנעשה בבימ"ש השלום. אפשר שניתן היה לקבוע, שמכוח דוקטרינות של תום לב, או מכוח החלת דוקטרינת האשם התורם על המערך ההסכמי הנדון, ראוי ואפשר, מהיבט משפטי, לקבוע תקופה אחרת שבעבורה יחושב החוב לפי ריבית שאינה מירבית, אולם, ביהמ"ש קמא חזר וקבע, מספר פעמים, שמסד נתונים בסיסי לנדון לא הונח בפניו ולא הוכחו הנסיבות שנטענו. די לציין, למשל, שנתוני החזרת שיקים בהתנהלות רגילה, אל מול הנתונים לאחר קריסת הבנק אף הם לא הוכחו. בימ"ש השלום אף לא השתכנע מהראיות שבפניו על כי אי הודאות לנוכח האירועים בבנק היא שהובילה, בלבדית, או לפחות באורח מכריע, לפנייה יזומה מצד המערערת 1 ללקוחותיה לבטל השיקים הקיימים ולהחליפם באחרים, ולא הוכח הקשר המובהק בין השיהוי הממושך בהשלמת פערי האשראי בחשבון לבין הצלחה או כישלון של המהלך היזום הנטען הזה. כך, למשל, בסוגיה עובדתית בסיסית ומהותית לבירור טענות המערערים קובע ביהמ"ש כי "... לא הוכח כי לקוחות הנתבעת 1 ידעו באיזה בנק הופקדו השיקים שנתנו ומכאן שלא הוכח כי אכן בוטלו השיקים על ידי הלקוחות בשל קריסת הבנק... יודגש כי הנתבעים לא הביאו לעדות מי מלקוחותיהם על מנת שאלו יעידו כי ביטלו שיקים מיוזמתם בשל קריסת הבנק" (עמוד 3 לפס"ד, פסקאות 10-11). בשאלה, האם עמדו המערערים בנטל ההוכחה לבסס טענות המגן שלהם כנגד סכום החוב הנתבע על ידי הבנק (שאין חולק על עצם קיומו ועל דרך חישובו בהתאם לריביות ההסכמיות), אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות הערכאה הדיונית, וגם לגוף הדברים לא נמצא לי כי שגה בימ"ש השלום עת חזר וציין שמסד הנתונים העובדתי לא הונח בפניו ולא הוכח די הצורך. משום כך - ובלי להיכנס לשאלות המשפטיות, הלא פשוטות, הנוגעות להיתכנות ולגדרי ההתערבות האפשרית של ביהמ"ש במערך ההסכמי שבין הצדדים ולהנמקה המשפטית שיכולה לאפשר, במקרים המתאימים, "עיצוב מחדש" של חישובי הריבית על ציר הזמן, החלטתי, שאין מנוס מדחיית הערעור בשל הפן "העובדתי" שבלתו אין. צר לי שלא נמצא פתרון מוסכם והוגן לסיטואציה הלא שגרתית שהמערערת 1 והערבים לחשבונה נקלעו אליה, ועדיין, איני סבור שמדובר באותו תרחיש קיצון, שהמשיבה טוענת לו, ולפיו מדובר במערערים שניסו, בחוסר תום לב, להשתמט מקיום ההסכמים עם הבנק, ולנצל את המשבר שפקד אותו כדי לחמוק מחובם. כאמור, עם כל ההבנה לאותה מצוקה וסיטואציה חריגה, כאשר אני נדרש להכרעה בינארית בערעור לגופו, התוצאה המתחייבת, מהנימוקים שניתנו, הינה דחיית הערעור. יהא על המערערים להסתפק בהקלה המסוימת שבימ"ש השלום מצא לאשר, במישור הריבית, באשר לתקופה עד למתן הודעה מסודרת מהבנק על קיום החוב הנותר והיקפו. במכלול הנסיבות - אפסוק הוצאות מופחתות בהליך הנוכחי, והמערערים, סולידרית, ישלמו הוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד שלה בסכום של 7,500 ₪ אשר יועברו למשיבה, באמצעות בא כוחה, מתוך העירבון שהופקד על ידי המערערים. ככל שתיוותר יתרה - היא תוחזר למערערים באמצעות בא כוחם. בנק