נדון המערער במסגרת הסדר טיעון לצו הפסקת שימוש וקנס כספי, ובנוסף ניתן צו הריסה ללא הרשעה למבנה מושא האישום. מרכיב צו ההריסה היה בהעדר הסכמה בין הצדדים, אשר טענו בנפרד לרכיב זה שהוא נושא הערעור שלפני. למען השלמת התמונה יצויין, כי בהליך קודם שהתייחס למבנה דנן, בו נידונו אישומים שונים נגד אביו המנוח של המערער ואשר בגין השימוש במבנה זה הוגש כתב האישום כנגד המערער גם כן, דחה בית המשפט את בקשת המשיבה למתן צו הריסה למבנה ללא הרשעה, זאת מן הטעם שבנסיבות העניין, לא הצביעה המשיבה על אינטרס ציבורי הגובר על האינטרס הפרטי של הנאשם שם (אביו המנוח של המערער). תמצית טיעוני המערער היא, כי עצם הקמתו של מבנה בניגוד לתכנית מתאר שבתוקף, אינה מצדיקה לכשעצמה בעטיו של אינטרס הציבור את הריסתו, שכן מעבר לעצם אי חוקיות הבניה, נדרש "דבר מה נוסף" בפגיעה באינטרס הציבור, כגון בבריאותו, בבטיחותו ובקניינו של הציבור או הפרעה של ממש לציבור. הואיל וכל האמור אינו מתקיים במבנה מושא הנדון, לא התקיים טעם שבדין להריסתו. לדבריו, יש להוכיח בעובדות את האינטרס הציבורי הנדרש להריסה לפי סעיף 212, ולא יתכן כי הטענה להריסה תועלה במסגרת הטיעונים לעונש, מבלי שלנאשם קיימת הזדמנות לטעון כנגד אותן טענות. המשיבה עותרת לדחיית הערעור. תמצית טענותיה היא, כי המדובר במבנה הנמצא בחריגה מהשטח שיעודו למגורים אשר נבנה על שטח שיעודו לקרקע חקלאית, שלא ניתן להקים בתי מגורים עליה מחד, ומאידך, לא ניתן להסב את המבנה דנן למבנה חקלאי. בנסיבות אלה גובר האינטרס הציבורי למתן צו ההריסה. באשר להליך הקודם טוענת המשיבה, כי בית המשפט קבע על בסיס אותן ראיות ואותם טיעונים כי קיים אינטרס ציבורי, אלא שבנסיבות הרפואיות החריגות והמיוחדות בהן היה מצוי האב, מצא לנכון להעדיף את האינטרס הפרטי על פני הציבורי. עתה לא מתקיים עוד האינטרס הפרטי עליו סמך בית המשפט בפסק דינו, ועל כן בדין נקבעה הריסת המבנה. באשר לטענה לפיה נטענו הטענות בדבר האינטרס הציבורי בעת הטיעונים לעונש, טוען ב"כ המשיבה כי לא זו בלבד שהמדובר בהרחבת חזית שלא נטענה בהודעת הערעור, אלא נטענת לראשונה בדיון זה, אלא בכל מקרה, ברגע שהורשע הנאשם, רשאי היה בית המשפט ליתן צו הריסה וצו הפסקת שימוש. אדרבא, לדבריו, שלב הטיעונים לעונש הוא השלב המתאים לעתירת המאשימה להריסה. 4. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפרוטוקול ובפסק דינו של בימ"ש קמא, לרבות בהחלטתו בתו"ב 21692-11-09, וכן לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לא מצאתי להיעתר לה. תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הינו שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. לענין זה, קיימת הבחנה ברורה בין סמכות ההריסה לפי סעיף 205 לבין זו הקיימת בסעיף 212: בעוד שסעיף 205 מציג אמצעים נוספים לענישתו של עבריין הבניה, נקודת המוצא בסעיף 212 היא, כי ההריסה ללא הרשעה, אינה משום נקיטת אמצעים עונשיים כנגד עבריין הבניה, אלא מטרתה הסרת מכשול לרבים, שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור (ר' לענין זה דברי כב' השופטת דורנר ברע"פ 1253/00 חסיבה סבג נ. מדינת ישראל (2000)). לפיכך, בעוד שצו הריסה לפי סעיף 205 מכוון כנגד העבריין, מכוון צו הריסה לפי סעיף 212 כנגד המבנה שהוקם שלא כחוק (ר' לענין זה דברי כב' השופט קדמי בע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ. הוועדה המקומית לתכנון והבניה כפר-סבא (1998). מאידך, לצורך מתן צו הריסה ללא הרשעה לא די בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים סמכות לצוות על הריסה, אלא יש להוכיח כי בנסיבות הענין קיים ענין ציבורי חשוב המצדיק מתן הצו (ר' לענין זה ע"פ 3490/97 הנ"ל וכן רע"פ 124/01 זאב ניקר נ. מדינת ישראל פ"ד נו (3), 151). אינטרס ציבורי כאמור, יכול להיות, בין היתר, בכך שבשל אי ביצוע ההריסה יוצא חוטא נשכר, למניעת תוהו ובוהו שיוצרת הבניה הבלתי חוקית וכן בשל החשש כי אי מתן צו ההריסה עלול להתפרש כמתן היתר בפועל, דבר שאין לו מקום במדינת חוק מתוקנת. שיקול נוסף הוא שמבנה שעומד בניגוד לתב"ע או מפריע למימושה, או שהוקם על שטח ציבורי, או שנבנה על קרקע חקלאית. למרבה הצער, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזיון נפרץ, דבר המהווה פגיעה חמורה וישירה בשלטון החוק, ובשורה ארוכה של פסקי-דין הדגיש בית המשפט העליון כי בשל עובדה זו מצווה בית המשפט שלא להשלים עם האמור ולנקוט מדיניות שלא תאפשר לאנשים לעשות דין לעצמם. לפיכך, כל עוד עומד מבנה כאמור על תילו ללא היתר, הרי שאין חשיבות של ממש מתי הוקם ובאלו נסיבות, והדרך הראויה לפעול כנגד העבירה במצב דברים כזה בו נבנה מבנה ללא היתר, היא הריסה ללא הרשעה כפי שאכן נעשה בענייננו (ר' לענין זה: ע"פ 1253/00 סבג הנ"ל, והאסמכתאות שפורטו בו). בעניננו, הוקם המבנה על קרקע שהינה שטח שיעודו חקלאי, זאת בהתאם לתכנית שד/5/104 שעפ"י השימושים הקבועים בה, אסורה בנית בתי מגורים בחלק החקלאי שבה. הקמת המבנה נוגדת איפוא את הוראות התכנית. על רקע האמור לעיל, ניתן לקבוע, כי נתקיימו תנאיו של סעיף 212 וכי קיים ענין ציבורי חשוב במתן צו ההריסה. בית המשפט קמא התייחס בגזר דינו להחלטתו הקודמת בעניינו של אביו המנוח של המערער, ובה דחה את הבקשה להריסת המבנה. באותה החלטה קבע בית המשפט כי עובדת מחלתו הקשה של האב המנוח מביאה לידי כך כי האינטרס האישי יוצא דופן וגובר בנסיבות המיוחדות על האינטרס הציבורי בהריסת המבנה. מצב דברים זה שונה עתה, ואין עוד נסיבות המאפילות על האינטרס הציבורי שבמתן צו ההריסה. באשר לטענת המערער לפיה לא הוכח כביכול האינטרס הציבורי, אלא נטען הדבר לראשונה בטיעונים לעונש הרי שלא מצאתי ממש בטענה זו. זולת העובדה כי לא נטענה היא בהודעת הערעור, הרי שמקובלת עלי הטענה, כי ברגע שהורשע הנאשם רשאי היה בית המשפט ליתן צו עפ"י מבחני סעיף 212. זאת ועוד, כבר בהליך הקודם שהוגש נגד אביו המנוח של המערער, נקבע האינטרס הציבורי על בסיס אותן ראיות שהוגשו בהסכמה (טיעוני המאשימה בפרוט' מיום 20.12.12 ש' 19). למעלה מן הצורך יצויין, כי בית המשפט מצא לנכון ליתן ארכה משמעותית לביצוע הצו (18 חדשים), ובכך הלך כברת דרך לזכות המערער על מנת לאפשר לו להסדיר ענייניו. במכלול האמור לא שוכנעתי איפוא כי נפלה שגגה מלפני בית המשפט בשיקוליו לעניין מתן צו ההריסה ללא הרשעה וכן צו הפסקת שימוש ביחס למבנים ולשימושים נושא עובדות כתב האישום, ובנסיבות אלה נדחה הערעור. משפט פליליהריסת מבנהצו הריסה ללא הרשעההרשעההסדר טיעון (עסקת טיעון)צו הפסקת שימושהפסקת שימוש במקרקעיןצו הריסהקנסצווים