פוליסת ביטוח הרעלת עיזים א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופטת איילת דגן), בת"א 14204/05 מיום 16.12.12 לפיו נדחתה תביעת המערערים כנגד המשיבות, ובמקביל גם נדחתה התביעה שכנגד שהגישה המשיבה מס' 2, כנגד המערערים. ב. נסיבות העניין בתמצית הינן אלה: המערערים הינם בעלי דיר עיזים המספק את תנובת החלב למחלבות. לטענתם, נגרם להם נזק מחמת תמותת עיזים באפריל 2005 והם עותרים לחייב את המשיבות בגין הנזק שנגרם להם. באשר למשיבה מס' 2 (חברת הפניקס), טוענים המערערים שיש לחייבה מכוח היותה המבטחת בפוליסה "אלומה לחברי מושב" לפיה בוטחו המערערים בתקופה הרלבנטית. באשר למשיבה מס' 3 (עמיר- דגן), מבקשים המערערים לחייבה בעילה נזיקית בגין היותה ספקית תערובת המזון שקיבלו העיזים, תערובת שגרמה, לטענת המערערים, למותן של עיזים אלה. ג. האירוע נשוא התביעה התרחש בשעות הלילה שביום 22.4.05 (בין שישי לשבת) משהופעלה האזעקה האלקטרונית בגדר של דיר העיזים. המערערים הבחינו בעיזים מפרכסות, מתפתלות ונופלות על הגדר, כשמדובר בעיזים שהיו במתחם מכון החליבה של המשק. בשעות הבוקר המוקדמות של יום השבת הגיע הוטרינר , ד"ר מאג'ד אבו טועמה, והתרשם כי מדובר בהרעלה, נתן זריקות אטרופין לעיזים, שחלקן הראו סימני התאוששות, ובמקביל אסף דגימות דם ותוכן קיבה של העיזים, וכן דגימות מתערובת המזון, ושלח אותן למעבדה אשר מצאה שאריות חומר זרחני הידוע בשם "פירימיפוס". בתערובת, כמו גם בגופות העיזים שנלקחו לבדיקה, ריכוז הפירימיפוס היה בשיעור של PPM5. למשטרה שהגיעה למקום באותו יום שבת, סיפרה המערערת מס' 2, שהיא חושדת בשכן שהרעיל את העדר, אך המשטרה לא מצאה ממצא להוכחת חדירת גורם זר לדיר או גרימת נזק בזדון. ד. המערערים העמידו את תביעתם על בסיס חוות דעת של שמאי, על סך של 359,018 ₪ (כולל פיצוי בגין שווי עיזים שמתו, שיקום העדר, ירידה בתפוקת חלב, הוצאות שונות ועוגמת נפש). ה. חברת הפניקס (המשיבה מס' 2) שילמה למערערים ביום 19.7.05, פיצוי בסך 34,650 ₪, אך כעשרה ימים לאחר התשלום כתבה הפניקס למערערים שמבדיקה נוספת של הפוליסה עולה, כי הרעלת בעלי חיים אינה מכוסה, ולכן דרשה מן המערערים את החזרת הכספים ששילמה להם. מכאן התביעה שכנגד, שהגישה הפניקס כנגד המערערים. ו. במקביל, עתרה הפניקס בתביעה שיבוב (אם יקבע בית המשפט שאין להחזיר לה את מה ששילמה) לחייב את עמיר- דגן (המשיבה מס' 3) לשפותה בסכום ששילמה למערערים, וכן אף הגישה הפניקס הודעת צד שלישי כנגד עמיר - דגן. זו האחרונה, שיגרה הודעת צד רביעי, כנגד מדינת ישראל (משיבה מס' 4) בנימוק שהתערובת מורכבת מגרעינים המגיעים מחו"ל, וכי המדינה אחראית, בין היתר, על יבוא הרכיבים ששימשו ומשמשים את עמיר דגן בהכנת תערובת המזון לעיזים, וזאת, בין היתר, באמצעות תקינה ופיקוח בכוח או בפועל על היבוא הימי. ז. לטענת עמיר דגן, אין היא מכניסה לתערובת חומרי הדברה, ואם אמנם יש בתערובת חומרי הדברה כלשהם הרי אלה מגיעים מן הגרעינים המיובאים, וקביעת התקן בדבר המינון המותר של חומרי הדברה בגרעינים היא באחריות מדינת ישראל, וכך גם האחריות לבדיקה שאין חריגה מן התקנים. עמיר דגן מציינת שריכוז חומר הפירימיפוס שנמצא בבדיקות המעבדה בתערובת ובכרס העיזים הגיע עד ppm 5 בעוד שהתקן מתיר עד 10 ppmולכן נראה, כי ההרעלה לא נגרמה מן הכמות המזערית והלא מסוכנת הנ"ל. לחלופין, אם אמנם היה הריכוז קטלני, הרי האחריות לכך מוטלת על המדינה (משיבה מס' 4), שהיא הקובעת את התקן המותר ומפקחת שלא יוכנס לארץ ריכוז חומר הגבוה מן המותר. ח. בית משפט קמא דן בפסק דינו בהרחבה, באופן מפורט ומנומק, במסכת הראיות שנפרשה בפניו, וקבע כי הוכח להנחת דעתו, כי מתו 50 עיזים. לגבי טענת המערערים בדבר מותן של עיזים נוספות, דחה בית משפט קמא את הטענה. בית משפט קמא לא היה מוכן לקבל את הגרסה לפיה אכלו, העיזים הנוספות, מתוך שק תערובת, מספר ימים לאחר ההרעלה, וזאת משום שלא הובאה עדות ישירה על כך, ונראה כי מדובר בהשערה שהעיזים אכלו מתוך אותו שק וזאת בגין העובדה שהן מתו. בית משפט קמא ציין, שהגרסה לא הובאה בתצהיר עדות ראשית של המערערת מס' 2, אלא עלתה לראשונה בחקירתה הנגדית כ - 6 שנים לאחר המקרה. ט. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי עדותו של המצהיר מטעם עמיר דגן, מר אריק בן משה (תזונאי במכון התערובת), היא עדות מהימנה שלא נסתרה, ולפיכך, בית משפט קמא אימץ עדות זו, שבמסגרתה סיפר מר בן משה, שהוא פגש את המערערת מס' 2 במשק, יום לאחר האירוע, והיא סיפרה לו שהיא חושדת שהשכן הרעיל את העיזים. כמו כן, הביעה המערערת את פליאתה על כך שאין זבובים בשטח והעירה, כי נראה שהשטח רוסס (להדברת זבובים). בנוסף, מסר מר בן משה, בתצהירו (נ/13), שמשלוחי הרכיבים של התערובת נבדקים על ידי משרד החקלאות ומגיעים לעמיר דגן רק לאחר אישור המשרד. עמיר דגן מצידה אינה משתמשת בשום שלב בחומר מסוג פירימיפוס, או חומר רעיל אחר, ולכן אם היה חומר הדברה בתערובת, הרי הוא נכנס במסגרת הגרעינים המיובאים מחו"ל. אותה תערובת כפי שסופקה למערערים סופקה במקביל גם ללקוחות רבים אחרים ולא התקבלה מהם תלונה כלשהי, דבר שלא מתיישב עם הרעלה שנובעת מן התערובת. י. עוד ובנוסף, הונחו בפני בית משפט קמא, תצהירים של גב' מרים פרוינד, סגנית מנהל השירותים להגנת הצומח וביקורת של משרד החקלאות, ושל מר יוסף קרסו, ראש תחום צאן במחלקת צאן במשרד החקלאות. שניהם אף העידו בפני בית משפט קמא. גם לגבי שתי עדויות אלה קבעה שופטת קמא שהן היו מהימנות, לא נסתרו, ויש לקבלן במלואן. בין היתר העידה הגב' פרוינד, כי הרמה המירבית המותרת של פירימיפוס בגרעינים היא 10 ppm, וכי המשרד להגנת הצומח פעל לפי הנוהל, וההיתר לעמיר דגן ניתן לאחר קיום כל התנאים. על בסיס ניסיון של 30 שנה במשרד החקלאות ציינה הגב' פרוינד, שהיא מעולם לא נתקלה במקרה של גרעינים שיובאו לישראל שתכולת חומרי ההדברה שלהם הייתה גבוהה עד גרימת הרעלת בעלי חיים שאכלו מן התערובת שסופקה להם. יא. מר קרסו, העיד, בין היתר, שלא ידוע לו על מקרי תמותה במשקים אחרים שקיבלו מזון מן התערובת של עמיר דגן, והוא אף הצהיר שבעדר צאן כמו זה של המערערים, הדרך המקובלת להדביר זבובים היא באמצעות ריסוס. כאמור כבר לעיל, הן עדות גב' פרוינד והן עדות מר קרסו, אומצו על ידי בית משפט קמא כעדויות מהימנות. יב. בית משפט קמא ציין, כי אמנם הצטברות כל הנתונים בצירוף העובדה שנשארו שאריות חומר הדברה מסוג פירימיפוס בגופות העיזים ובתערובת, מוליכים באופן טבעי למסקנה אינטואיטיבית שתערובת המזון מעמיר דגן היוותה את סיבת ההרעלה, ואולם, המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא היא שהראיות בדבר כמויות הפירימיפוס המזעריות שנמצאו, והסברי המומחים והעדים של עמיר דגן והמדינה, הזימו את האינטואיציה בדבר הקשר הסיבתי בין התערובת למות העזים, באופן שנטל ההוכחה המונח על התובעים לא הורם. יג. בית משפט קמא קבע, כי בנסיבות העניין לא התקיימו התנאים המצטברים לתחולת סעיף 41 של פקודת הנזיקין ("הדבר מדבר בעד עצמו"), אך הוסיף, שגם אילו היה הנטל עובר, היה בית המשפט קובע שעמיר דגן עמדה בנטל זה. יד. המערערים הסתמכו לביסוס עמדתם על חוות דעת וטרינרית של ד"ר דב אוחובסקי ז"ל, אך משזה הלך לעולמו במהלך ניהול התיק, הגישו הם במקומה את חוות דעתו של הוטרינר והשמאי ד"ר יקותיאל שרעבי (ת/1), וחוות דעת זו מאמצת את קביעותיו של ד"ר אוחובסקי המנוח. טו. המשיבה מס' 3 (עמיר דגן) התבססה לעומת זאת על חוות דעתו של ד"ר צחי סקלסקי (נ/12), שציין כי הריכוז המקסימאלי של 5 ppm שנמצא בתערובת ממנה אכלו העיזים, מצביע על היעדר קשר בין הפירימיפוס לבין מות העיזים. בית משפט קמא ציין, כי לדעת ד"ר סקלסקי בהיעדר כל ממצא מדיד שיכול לקשור בין הכמות המזערית המותרת לפי התקנים, לתמותה, סבור הוא שההרעלה אינה כתוצאה של המזון. טז. את התיזה של ד"ר אוחובסקי המנוח, לפיה עצם קיום פירימיפוס בכרס העיזים, ואפילו בכמות מזערית, מעיד על כך שבתערובת היתה כמות עצומה, שולל ד"ר סקלסקי מכל וכל, בהיותה, לדעתו, תיאוריה שאינה מבוססת על ממצאים ומחקרים כלשהם. יז. מסקנת בית משפט קמא היתה, על יסוד הממצאים שהוכחו וחוות הדעת שהונחו בפניו, כי לא עלה בידי המערערים להרים את נטל ההוכחה, ולא עלה בידם להוכיח שריכוז הפירימיפוס כפי שנמצא בכרס העיזים ובדגימות התערובת, יכול היה להביא לתמותת העיזים. יח. גם התיזה של המערערים הנקראת "תיזת הדעיכה", והטענה לפיה כנראה בעת ההאכלה היה ריכוז ה-ppm הרבה מעל המותר, נדחתה על-ידי בית משפט קמא בהיעדר חוות דעת של טוקסיקולוג, אשר יסביר מה משך הזמן להתפרקות החומר, מה היה ה-ppm המשוער, ומה התנאים והערכים הנדרשים לשם כך. מציין בית משפט קמא, שהמערערים לא הביאו כל ראיה בעניין זה, וכל מה שהם טוענים הוא, שכך הביע את דעתו בטלפון פרופ' שלוסברג (מנהל המחלקה לטוקסיקולוגיה במכון הוטרינרי בבית דגן) בשיחתו עם הוטרינר ד"ר אוחובסקי המנוח (שחוות דעתוֹ הוצאה מן התיק הואיל וחוות דעת ד"ר שרעבי באה במקומה), כך שמדובר לפי קביעת בית משפט קמא בהשערה תיאורתית ללא בסיס ראייתי. יט. מוסיף בית משפט קמא, שכנגד טענת המערערים, שהיתה כמוסבר לעיל חסרת תימוכין טוקסיקולוגיים, הובאה מטעם עמיר דגן חוות דעתוֹ של ד"ר סקלסקי, שבדיקת חומרי הדברה במעבדה וניתוח הנתונים הינם בתחום התמחותו, ועלה בידו להסביר באופן בהיר וברור בחוות דעתו את ההיבטים הטוקסיקולוגיים ואת חוסר ההיגיון שב"תיזת הדעיכה". חוות דעתוֹ המקצועית היתה לפי קביעת בית משפט קמא, משכנעת, ולא נסתרה. כ. בסיכום הדברים הגיע בית משפט קמא למסקנה, שהתיזה של המערערים נותרה תיאורטית ולא מוכחת. לא עלה בידי המערערים ליתן הסבר משכנע, נתמך בראיות טובות, שיקשור את מות העיזים עם הכמות המזערית של פירימיפוס שנמצאה בתערובת ובכרס העיזים. כא. בית משפט קמא ציין, כי התשתית הראייתית שנפרשה בפניו הותירה את התעלומה בדבר הסיבה למות העיזים כתעלומה לא פתורה, ואולם בסופו של דבר, מה שעמד להכרעה בפני בית המשפט איננו הסיבה לתמותת העיזים, אלא ההכרעה בטענת המערערים לפיה התערובת היא זו שגרמה למוות. טענה זו לא הוכחה במידה מספקת, ולכן המסקנה היא שיש לדחות את תביעת המערערים כנגד עמיר דגן, כמו גם את תביעת הפניקס כנגד עמיר דגן, ובהתאמה גם את ההודעה לצד ד' נגד מדינת ישראל. כב. עוד ובנוסף, החליט בית משפט קמא לדחות את התביעה שכנגד שהגישה הפניקס כנגד המערערים, זאת הגם שבמישור העקרוני קבע בית משפט קמא, כי הפניקס צודקת בטענתה, לפיה הרעלת בעלי החיים במשק איננה מכוסה בפוליסת נזקי הרכוש נשוא התביעה (למעט אם עסקינן בנזק בזדון). בענייננו, אין המדובר בפוליסה מסוג ביטוח "כל הסיכונים", אלא פוליסה המכסה רק אותם סיכונים המוגדרים במפורש בפרק העוסק בביטוח רכוש. הסיכון של מות בעלי חיים עקב הרעלה - שלא בזדון - איננו מכוסה. כג. בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי אכיפת המערערים להחזיר לחברת הפניקס את הסכומים שקיבלו ממנה תהא בלתי צודקת בנסיבות העניין. הובהר, שחברת הפניקס לא אישרה את התביעה ולא שילמה למערערים דבר, אלא לאחר שדאגה לשלוח שמאי מטעמה שיבדוק את הנזק, את סיבותיו, ואת גובהו. בחוות דעתוֹ של השמאי לאחר שביקר במשק (נ/7), נכתב, כי מדובר בתמותת עיזים מהרעלה, וכי לא הוכח קשר לפעולה זדונית. משמע, הפניקס אישרה את התביעה לאחר שהממצא היה שאין ראיה להרעלה בזדון. מכאן מסקנת בית משפט קמא (פיסקה 50 של פסק הדין), שהפניקס לא שילמה על סמך הנחה עובדתית מוטעית, אלא על סמך הבנה משפטית מוטעית, ותובנה זו נולדה לאחר ביצוע התשלום. כד. מסבירה שופטת קמא, שהטעות נובעת מהתרשלותה של הפניקס בבדיקת חבותה. אין הסבר מניח את הדעת לטעות של הפניקס, שיודעת ומכירה את הפוליסה וכיסוייה. לדעת שופטת קמא, אין אמנם בהתרשלות זו, כשלעצמה, כדי לשלול את זכותה של הפניקס להשבה, אך בנסיבות המיוחדות של המקרה ראוי וצודק שלא להורות על השבה, וזאת נוכח תום הלב של המבוטח, הנזק הכבד שסבל, והמצג של הפניקס במשך חודשיים ומחצה כי בדעתה לשלם את הנזק. כה. מוסיפה שופטת קמא, שאילו היתה הפניקס מודיעה מלכתחילה שאין כיסוי לנזק שהמערערים טוענים לו, ייתכן ואלה היו מגבירים את אמצעי החקירה לכיוון החשד של גרימת הנזק בזדון, אולם נוכח המצג של הפניקס לא היתה סיבה מבחינת המערערים לנקוט פעולה נוספת. לא מן הנמנע שבחלוף 3 חודשים, כאשר הפניקס חזרה בה, לא ניתן היה להמשיך לברר כיוון זה. הסתמכות המערערים על הפניקס, שהיא תשלם להם "הרדימה" אותם מהעמקת החקירה וגרמה להם נזק בכך שהם לא מיצו כיוון זה. לפיכך דחה בית משפט קמא את התביעה שכנגד שהגישה הפניקס. כו. המערערים ממאנים להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וערעורם, שהוגש בכוחות עצמם, מונח בפנינו, ובו למעשה, חולקים המערערים על הקביעות העובדתיות, הממצאים, והמסקנות שפורטו ונומקו בהרחבה בפסק דינו של בית משפט קמא. כז. גם המשיבה מס' 2 (הפניקס) ממאנת להשלים עם דחיית התביעה שכנגד וסבורה שהיא זכאית להשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, הואיל והותרת תגמולי הביטוח ששולמו בטעות למערערים - משמעה התעשרות המערערים שלא כדין, ולטענת הפניקס, בית משפט קמא התעלם מכך. כח. את עיקרי הטיעון ותיק המוצגים הגישו המערערים באמצעות באת כוחם הנוכחית, עו"ד מירב כהן-ברזילי, שגם הופיעה בפנינו וטענה בשמם של המערערים בדיון שהתקיים בפנינו ביום 19.11.2013. גם שאר הצדדים הגישו בפנינו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים, וכאמור שמענו את תמצית הטענות בישיבה שהתקיימה בפנינו. כט. בין שאר הטענות, הועלתה מטעם המערערים טענה, כי בית משפט קמא מנע מהם אפשרות להזמין את הטוקסיקולוג פרופ' שלוסברג לחקירה, לאחר שלבקשתם הוגשה תעודת עובד ציבור של פרופ' שלוסברג. לעניין זה מפנה ב"כ המערערים לבקשות לזימון פרופ' שלוסברג (מוצג ד' של מוצגי המערערים) והחלטות בית משפט קמא בעניין זה (מוצג ה' במוצגי המערערים). ל. נציין, כי בהחלטתה מיום 15.1.2009, בהתייחס לבקשה להעיד בעל-פה את פרופ' שלוסברג, לאחר שמלוא הראיות בתיק כבר הוגשו על-ידי הצדדים, הסבירה שופטת קמא (שם, בסעיף 7), שלמעשה בקשת המערערים אינה להגשת עדות משלימה, אלא היא מכוונת להזים את קביעת המומחה ד"ר סקלסקי, אשר שלל קשר סיבתי בין מות העיזים לבין פירימיפוס. שופטת קמא הבהירה בהחלטתה, שאין המערערים מבקשים לחקור בחקירה נגדית את נותן תעודת עובד הציבור (פרופ' שלוסברג), או לשפוך אור אודותיה (שהרי הם מסתמכים על האמור בה): "אלא הם מבקשים לגייסו למתן חוות דעת נוספת מטעמם בבחינת "מקצה שיפורים" במסווה של הבהרת תעודת עובד ציבור, או בטענה כי אין בארץ מומחה זולת אותו פרופ' שלוסברג שיכול לתת חוות דעת בעניין טוקסיקולוגי. טענה עובדתית אחרונה זו טעונה תימוכין ראייתי, וזה לא הובא. לא היתה כל סיבה שהתובעים ימנעו מלהביא חוות דעת מומחית ככל שיחפצו בעת שהגישו את הראיות מטעמם, בה תהיה התייחסות לכל מה שעליהם להוכיח". בהמשך הוסיף בית משפט קמא (בסעיף 9 של ההחלטה), כי היעתרות לבקשה זו של המערערים היתה עלולה לפגוע בזכות המהותית של המשיבים לנהל הגנתם ולהביא ראיותיהם לפי גדר המחלוקת שהתהוותה, ובכך לגרום למשיבים עוול לא מוצדק שהוצאות אינן יכולות לרפאו. לא. המשיבים סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא, זולת הפניקס בכל הנוגע לדחיית תביעתה שכנגד, כשבגין כך היא הגישה, כאמור כבר לעיל, את הערעור שכנגד. לב. לאחר שנתנו דעתנו לטיעונים המפורטים של המערערים, הן בהודעת הערעור, הן בעיקרי הטיעון, והן בדיון בעל-פה שהתקיים בפנינו, ולאחר שעיינו במוצגים ובמסמכים הרלוונטיים, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות. לג. אכן כפי ששופטת קמא ציינה, בצדק, בפסק דינה, הצטברות הנתונים, בצירוף העובדה כי נמצאו שאריות חומר הדברה מסוג פירימיפוס בגופות העיזים ובתערובת, היה בהם כדי להוליך באופן טבעי למסקנה אינטואיטיבית שתערובת המזון של המשיבה מס' 3, עמיר דגן, היוותה את סיבת ההרעלה, ואולם הראיות כפי שהונחו בסופו של יום בפני בית משפט קמא בדבר הכמויות המזעריות של הפירימיפוס שנמצאו, וההסברים של המומחים והעדים מטעם עמיר דגן והמדינה: "הזימו את האינטואיציה בדבר הקשר הסיבתי בין התערובת למות העיזים באופן שהנטל המונח על התובעים לא הורם" (פיסקה 26 של פסק הדין). לד. הטענות אשר מועלות על-ידי המערערים הינן למעשה בבחינת התפלמסות עם ממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא בפסק דינו. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים שהופיע בפניה, והמקרה שבפנינו איננו בגדר יוצא מן הכלל. בית משפט קמא שראה ושמע את העדים, קבע מפורשות כי הוא מעדיף את חוות דעתו של ד"ר סקלסקי, המומחה מטעם עמיר דגן, וזאת לאחר שבית משפט קמא הבהיר היטב במסגרת פסק הדין מדוע שוכנע מנכונות עמדתו והסבריו של ד"ר סקלסקי, כשדברים אלה אף מצאו תימוכין בעדויות של העדים מטעם המדינה, גב' פרוינד ומר קרסו. לה. בצדק ציין בית משפט קמא, שהשאלה שהועמדה בפניו להכרעה לא היתה פתרון מחקרי של התעלומה מה הביא למות העיזים, אלא השאלה שעמדה לדיון היתה - האם עלה בידי המערערים להוכיח שהתערובת שסיפקה עמיר דגן היא שגרמה למות העיזים. טענה זו, לפי קביעת בית משפט קמא, לא הוכחה במידה מספקת. לו. לא שוכנענו, כי נפלה בהכרעתו ומסקנתו של בית משפט קמא שגגה שיש בה כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, זאת לאחר שבית משפט קמא נימק, פירט והסביר מדוע הוא לא שוכנע מן האמור בחוות הדעת שמטעם המערערים ומעמדתם של המערערים, ומנגד השתכנע מחוֹות הדעת ומן העדויות שהובאו בפניו מטעם המשיבות. לז. נוסיף, שגם אין לקבל את טענת המערערים לפיה הם קופחו בכך שבית משפט קמא נמנע מלהורות על הזמנת הטוקסיקולוג פרופ' שלוסברג. החלטותיו של בית משפט קמא בהן הסביר מדוע אין להיענות לבקשה להורות על הזמנת פרופ' שלוסברג, מפורטות, מנומקות היטב, ונסמכות על הוראות הדין. לח. נוסיף, בבחינת למעלה מן הדרוש, כי למעשה ניתן היה להורות על דחייתו של הערעור גם על יסוד תקנה 460(ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, זאת מכיוון שמסקנתנו היא שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא, הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית, ואין לגלות בה טעות שבחוק. משכך, יש מקום לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא לפי תקנה 460(ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, ולהורות על דחיית ערעורם של המערערים. לט. גם אין לקבל את טענות המערערים באשר לשיעור חיובם בהוצאות המשפט. בית משפט קמא ציין מפורשות בסיפא של פסק דינו, כי הוא ראה לנכון, נוכח הנסיבות המיוחדות, לפסוק את הוצאות המשפט לחובת המערערים באופן מתון, ומעבר לשכר טרחת עו"ד, בשיעור שהוא אכן מתון, הורה שעל המערערים לשפות את עמיר דגן בגין הוצאות המומחים שמטעמה, לפי קבלות שתומצאנה, וכן אגרה ששילמה בהודעה לצד רביעי. המערערים קובלים על כך שהמומחה, ד"ר סקלסקי, מטעם עמיר דגן, קיבל עבור חוות דעתו ועדותו סך של כ-23,000 ₪, שהוא סכום שאיננו מתון, ואולם, לא ראינו הצדקה להתערב בעניין פסיקת ההוצאות, סוגיה אשר מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. בית משפט קמא היה ער לנסיבות המיוחדות של המקרה נשוא הדיון, ופסק את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד באופן מאוזן. אין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בעניין זה. מ. גם באשר לערעור שכנגד שהוגש על-ידי הפניקס, הגענו למסקנה לפיה במקרה ספציפי זה אין מקום להתערב במסקנתה של שופטת קמא, אשר סברה כי בנסיבות המיוחדות של ענייננו, ראוי וצודק שלא להורות על השבה. כאמור, קביעה זו יפה היא לנסיבות מקרה מיוחד זה. מא. התוצאה מכל האמור לעיל, היא, איפוא, שאנו דוחים הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, ובנסיבות העניין לא יהא צו להוצאות. מב. הפיקדון, ככל שהופקד, בערעור העיקרי, יוחזר על-ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערים, עבור המערערים. הפיקדון, ככל הופקד, בערעור שכנגד, יוחזר על-ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערת שכנגד (חברת הפניקס), עבור המערערת שכנגד. בעלי חייםפוליסהעיזיםהרעלהענף הבקר