הגיע המערער למסקנה שהסכם הפשרה הופר הואיל והשיקים שמסרו המשיבים לידיו לתשלום הסכם הפשרה חוללו ורק כנגד חלקם שילמו המערערים סכומים חלופיים. ביום 24.3.10 פנה המערער ללשכת ההוצאה לפועל בעכו וביקש לממש את פסק הדין שנתן תוקף להסדר הפשרה, ואשר כלל, כאמור כבר לעיל, סנקציה של פינוי למקרה של איחור בתשלום. ט. התנהלו הליכים שונים בין הצדדים הן במסגרת לשכת ההוצאה לפועל בעכו והן במסגרת של הליך ערעור בבית משפט השלום בעכו על החלטת כב' הרשם, ובמקביל ביוני 2010 הוגשה התביעה נשוא הדיון בבית משפט קמא (ת.א. 31028-06-10). י. ביני לביני, ביום 16.9.10 התבצע פינוי המשיבים מן המושכר. לאחר הפינוי, ביום 20.2.11, תוקן כתב התביעה בהליך שבפני בית משפט קמא, כך שהתביעה היתה לכספית במהותה, נגד המשיבים. בית משפט קמא קבע, שדין התביעה להתקבל, בחלקה, כנגד חלק מן המשיבים, ודן באופן מפורט בראיות אשר הובאו בפניו, ובטיעוניהם של הצדדים. י"א. באשר לדמי השכירות המגיעים למערער הגיע בית משפט קמא למסקנה כי סכום זה מסתכם ב-317,085 ₪, וממנו יש להפחית סכומים שונים אשר כפי שפורטו בסעיף 29 לפסק דינו של בית משפט קמא (דהיינו, שיק אחד בסך 47,442 ₪ שחולל, אך שולם במזומן, סכום של 169,287 ₪ שהמערער מודה כי המשיבים שולמו לו בסכומים קטנים מצטברים, סכום של 30,000 ₪ ששולם לפני הדיון בבית המשפט ביום בו הושג הסדר הפשרה, סכום של 3,400 ₪ ששולם ביום 3.4.10, 20,000 ₪ שעל חילוטם הורה כב' הרשם בלשכת ההוצאה לפועל עכו, ועוד 3,150 ₪ שעל תשלומם הורה גם כן כב' הרשם). היתרה המגיעה למערער לאחר ניכוי הסכומים הנ"ל, מסתכמת לפי קביעת בית משפט קמא ב - 43,806 ₪. על כך יש להוסיף את דמי השכירות אשר לא שולמו מאז נובמבר 2009 עד הפינוי במחצית ספטמבר 2010 (בתוספת מע"מ), כך שהסך הכולל שמגיע למערער לפי פסק דינו של בית משפט קמא הוא : 336,126 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הפינוי ועד מועד פסק הדין: 365,000 ₪, בקירוב. י"ב. טענות נוספות שהעלה המערער בנוגע לביטוח הנכס, הנזק למבנה, שיפוץ הנכס, ורכישת ציוד חדש, נדחו על ידי בית משפט קמא, כך גם טענות המערער בנוגע לעוגמת נפש. י"ג. בית משפט קמא גם דחה את טענות הנגד שהועלו על ידי המשיבים לגבי מצב הנכס עובר לקבלת החזקה בו, ולגבי הציוד שנותר לאחר הפינוי. לענין זה הפנה בית משפט קמא לעובדה שהתביעה שכנגד שהגישו המשיבים נמחקה, כשלדעת בית משפט קמא מלמד הדבר שלמשיבים לא היתה אפשרות להוכיח את התביעה שכנגד. בית משפט קמא, העיר שאילו היה מצב הנכס כה בעייתי, היה באפשרות המשיבים להפסיק את השכירות, וכן לפנות בכתב למערער בנוגע לבעיות שנתגלעו בנכס לטענתם, ואולם הם לא נהגו כך ב"זמן אמת". עוד העיר בית משפט קמא, שחלק הארי של טענות המשיבים כבר הועלה במסגרת התביעה הקודמת, ולכן הושתק ו"נבלע" במסגרת הסדר הפשרה. י"ד. בית משפט קמא דחה את התביעה כנגד המשיבה מס' 4, משקיבל את טענת המערער עצמו שמבחינתו הנכס לא הושכר למשיבה זו. לגבי המשיב מס' 7 קבע בית משפט קמא, כי לא הוכחה טענת המערער לפיה היה המשיב מס' 7 שותפם של המשיבים מס' 5 ומס' 6. ט"ו. באשר לטענה לפיה חתום המשיב מס' 7 על שלושה שיקים שנמסרו למערער, קבע בית משפט קמא, שאין לחייב את המשיב מס' 7 בגין שיקים אלה במסגרת הליך זה. ראשית ציין בית משפט קמא, שההליך נשוא הדיון כאו איננו בבחינת תביעה שטרית. בנוסף, החוב לגבי דמי השכירות שאותו נועדו לכסות שני שיקים ממילא "הוסדר" במסגרת הסדר הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, והיה זה לאחר ששני השיקים לא שולמו, ומכאן שהחוב הרלוונטי כלול בסכומי הסדר הפשרה. בית משפט קמא הוסיף וציין, שהמשיב מס' 7 איננו צד להסדר הפשרה, ומכאן שהמערער ויתר על האפשרות לדרוש ממנו לפרוע את חוב דמי השכירות. ט"ז. באשר לשיק השלישי, שזמן פרעונו 24.1.10, בסך 54,300 ₪, קבע בית משפט קמא, כי המערער אמנם העיד שקיבל שיק זה מן המשיב מס' 7 לצורך תשלום דמי שכירות, אך לא טען כי שיק זה חולל, אין עליו אינדיקציה כי חולל, ואין בקיומו של שיק זה, לפי קביעת בית משפט קמא, כדי לחייב את המשיב מס' 7 בתשלום חוב דמי השכירות. י"ז. לגבי המשיב מס' 8 קבע בית משפט קמא שלא הוכחה כנגדו כל עילת תביעה, ועל כך גם אין בפנינו ערעור. י"ח. ערעורו של המערער מתייחס למעשה לשתי סוגיות: האחת היא, שבמסגרת הסכומים שניכה בית משפט קמא נכלל סכום של 47,422 ₪, וסכום נוסף של 3,400 ₪, שלטענת המערער לא היה מקום לנכותם, הואיל והם נכללו ברשימת הסכומים שמרכיבים את הסכום של 169,287 ₪, שהינו מבין הסכומים שבית משפט קמא ניכה מן המגיע למערער. הפחתה נוספת של 47,422 ₪ + 3,400 ₪ משמעותה כפל ניכוי, ולכן עותר המערער לביטול הכפל. טענה נוספת בערעור היא, שהיה מקום לחייב את המשיב מס' 7 לפרוע את שלושת השיקים שמסר לתשלום דמי השכירות, ולמצער לקבוע שאין השתק ביחס לשיקים שמסר המשיב מס' 7 בהליך של התביעה השטרית. י"ט. המשיבים הגישו ערעור שכנגד. טענתם היא, שהמערער קיבל את כל המגיע לו, ואף ביתר, שהרי הוכחו תשלומים בפני רשם ההוצאה לפועל וקיימים ממצאי הדיונים שהתנהלו בפני רשם ההוצאה לפועל. לטעמם של המשיבים שגה בית משפט קמא משערך חישובים חדשים ללא הסתמכות על קביעותיו של ראש ההוצאה לפועל, אשר קבע שהמערער קיבל 267,150 ₪ דהיינו, מלוא דמי השכירות לתקופה שעד 1.4.2010. כ'. עוד טענו המשיבים, כי הגנתם כנגד תביעת דמי שכירות לתקופה אפריל 2010 עד 15.9.10 (מועד הפינוי) היא כפולה: המערער נמנע ממתן חשבוניות מס, ולכן לא הוכיח את תביעתו ובנוסף, טענתם היא שאין כל חוב. בית משפט קמא, כך לטעמם של המשיבים, התעלם מכל אלה. עוד טוענים המשיבים שבית משפט קמא דחה שלא כדין את טענת הקיזוז שהעלו המשיבים. לטענת המשיבים הם הוכיחו את נזקיהם בגין מעשיו ו/או מחדליו של המערער. המשיבים מפנים, בין היתר, לדו"ח הפינוי שיש בו רשימת פריטים גדולה אשר נעלמה במועד הפינוי, והמערער לא ידע להסביר מדוע לא נלקחו פריטי ציוד אלה למחסני ערובה כנדרש. מכאן, כך טוענים המשיבים שהציוד והאביזרים נעלמו או נשארו בידיו של המערער. המשיבים מציינים, כי מדובר באולם אירועים שהיה פעיל, והיו בו פריטי ציוד ואביזרי ציוד יקרים, ואלה לפי הנטען נעלמו כלא היו. כ"א. לטעמם של המשיבים, הקביעות שנקבעו בזמנו על ידי כב' רשם ההוצאה לפועל בעכו מהוות השתק פלוגתא ולנוכח קביעתו, אין המשיבים חייבים דבר למערער. (נעיר, שהחלטתו של כב' רשם ההוצאה לפועל בוטלה לאחר מכן על ידי כב' השופט זיאד סאלח, בית משפט השלום בעכו, בערעור שהוגש על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל). בנוסף טוענים המשיבים שהוכחו הפרות הסכם יסודיות מצד המערער. כ"ב. המערער הגיש בפנינו עיקרי טיעון, וכן תיק מוצגים. לגבי ב"כ המשיבים נקבע בהחלטה מיום 29.5.13 שהודעת הערעור - שכנגד תשמש כעיקרי טיעון. ביום 4.6.13 שמענו את תמצית טענותיהם בעל פה של שני הצדדים. כ"ג. בעיקרו של דבר, פסק דינו של בית משפט קמא מתבסס על עדויות אשר נשמעו בפניו, ומסמכים אשר הוצגו בפניו. ככלל, אין מקום להתערבות בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית , מה גם שבית משפט קמא ניתח היטב את הראיות שהובאו בפניו, התייחס לטענות הצדדים, ופירט את קביעותיו ומסקנותיו. כ"ד. יחד עם זאת, סבורים אנו שבנוגע לשיק בסך 47,442 ₪, ולתשלום של 3,400 ₪ שבוצע ביום 4.4.10, לא היה מקום להפחיתם מן המגיע למערער הואיל וסכומים אלה כלולים ברשימה המסתכמת ב-169,287 ₪ (נספח ז' להודעת הערעור). לכן, בענין זה יש לקבל את הערעור ולהוסיף לסכום של 336,126 ₪ (סעיף 35 בפסק דינו של בית משפט קמא), את הסכום של 50,842 ₪, כך שהתוצאה הכוללת בסעיף 35 לפסק דינו של בית-משפט קמא תעמוד על 386,968 ₪. על כך יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הפינוי (15.9.10) עד מועד פסק דינו של בית משפט קמא (17.12.12). כ"ה. אין לקבל את השגותיו של המערער כנגד קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע למשיב מס' 7 (סעיפים 72 עד 75 לפסק דינו של בית משפט קמא). משבחר המערער במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, לתבוע את המשיב מס' 7 גם מכח חתימתו על שלושת השיקים שנחתמו על ידו, היה על בית משפט קמא מטבע הדברים, להכריע בטענות הצדדים לגבי שיקים אלה. לכן, אין מקום לטרוניה של המערער על כך שקביעותיו אלה של בית משפט קמא עשויות אולי להשליך על טענותיו של המערער בתביעה השטרית אותה הגיש המערער כנגד המשיב מס' 7 (עיינו, סעיף 15 בעיקרי הטיעון של המערער). לעיצומו של ענין, קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע למשיב מס' 7 מנומקות כראוי, ולא שוכנענו כי נפלה בהן טעות שיש בה כדי להצדיק התערבותנו. כ"ו. באשר לערעור שכנגד: הטענות במסגרת הערעור שכנגד רובן ככולן מכוונות כנגד קביעות עובדתיות שנקבעו על ידי בית משפט קמא, וכאמור כבר לעיל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות כאשר לערכאה הדיונית היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים אשר הופיעו בפניה. אין המקרה שבפנינו בגדר יוצא מן הכלל, מה גם שבית משפט קמא ניתח לעומק את הראיות אשר הובאו בפניו, נימק ופירט את קביעותיו ומסקנותיו. כ"ז. במסגרת הערעור שכנגד, כמו גם בטיעון בפנינו, חזרו והעלו המערערים שכנגד את טענתם לפיה קביעותיו של כב' רשם ההוצאה לפעול בעכו, מהוות מעשה בית דין/השתק פלוגתא, ולכן, לטעמם, לא היה מקום לכך שבית משפט קמא יחזור וידון בטענות אלה. בעיקר השליכו המערערים שכנגד את יהבם על כך שרשם ההוצאה לפועל קבע, כי המערער (המשיב בערעור שכנגד) קיבל סכום של 267,150 ₪, משמע, את מלוא דמי השכירות עד 1.4.10 (הגשת תביעת הפינוי). כ"ח. את טענתם זו של המערערים שכנגד אין לקבל, שהרי על החלטתו של רשם ההוצאה לפועל הוגש ערעור שנדון בבית משפט השלום בעכו בפני כב' השופט זיאד סאלח, אשר קבע שקביעותיו של רשם ההוצאה לפועל אינן בגדר מעשה בית דין. כב' השופט ז. סאלח סבר, כי נותרה יתרת חובה של 23,150 ₪. נוסיף, כי על פסק דינו של כב' השופט סאלח הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, ואולם, בקשה זו נמחקה (בר"ע 31309-09-10) הואיל והדיון בבקשת רשות הערעור התקיים לאחר שבוצע הפינוי ומכאן שמדובר היה "במעשה עשוי" . כ"ט. את טענתם של המערערים שכנגד על כך שהם היו זכאים לקבל פיצוי בגין מצב הנכס בעת מסירתו לידיהם, יש לדחות, מן הטעמים שאותם פירט בית משפט קמא בפסק דינו (סעיף 61). בצדק קבע בית משפט קמא, שאילו היה מצב הנכס כה בעייתי, לא היתה מניעה שהמערערים שכנגד יפסיקו את הסכם השכירות, או שיפנו למשכיר (המערער) לגבי הבעיות שהתעוררו. מעבר לכך, מרבית טענותיהם של המערערים הועלו כבר במסגרת התביעה הקודמת שהסתיימה בהסדר פשרה, ומכאן שסוגיה זו הושתקה ו"נבלעה" במסגרת הסדר הפשרה. ל'. באשר לטענתם של המערערים שכנגד בנוגע לציוד בשווי של כ-1,350,000 ₪, שהם הותירו באולם, ולרבות ציוד שנעלם או הועלם בנסיבות פינויים של המערערים שכנגד מן הנכס, קבע בית משפט קמא, כי מחיקת התביעה שכנגד (מחמת אי-תשלום אגרה) מלמדת שלא היתה למערערים שכנגד אפשרות להוכיח את התביעה שכנגד שהם הגישו. ואולם, בדיון שהתנהל בפנינו הסתבר, שכיום מתנהל בבית משפט השלום הליך תביעה שהגישו המערערים-שכנגד נגד המשיב-שכנגד, כך שממילא תינתן אפשרות למערערים שכנגד לנסות ולהביא את ראיותיהם בענין זה, ככל שימצאו לנכון. ל"א. בסיכומו של דבר, ולמעט האמור לעיל (בפיסקה כ"ד של פסק דיננו) בנוגע לסך של 47,422 ₪ ולסך הנוסף של 3,400 ₪, שלא היה מקום לנכותם מן התשלום המגיע למערער, לא מצאנו כי נפלה שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא, שיהא בה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. ל"ב. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין. הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית, ואין לגלות בה טעות שבחוק. לפיכך, שוכנענו שיש לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא בהתאם לתקנה 460 (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט האמור בפיסקאות כ"ד + ל"א דלעיל של פסק דיננו. ל"ג. אנו מקבלים חלקית את הערעור ומורים שבסעיף 35 לפסק דינו של בית משפט קמא, יבוא הסכום של 386,968 ₪ (במקום הסכום של 336,126 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הפינוי (15.9.10) ועד תאריך פסק דינו של בית משפט קמא (17.12.12). בגין הסכום שמתווסף איפוא לפסק דינו של בית משפט קמא, אנו מורים שלסכום שכר הטרחה שפסק בית משפט קמא לזכות המערער, יתווסף שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ (להיום). כל שאר חלקי פסק דינו של בית משפט קמא עומדים בעינם, ללא שינוי. למעט האמור לעיל, אנו דוחים הן את הערעור והן את הערעור שכנגד. בנסיבות הענין אין צו להוצאות בהליך הערעור. מזכירות בית המשפט תחזיר את הפקדון שהפקיד המערער, ככל שהפקיד, לידי ב"כ המערער עבור המערער. כמו כן תחזיר מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המשיבים, עבור המשיבים את הפקדון שהפקידו המשיבים לצורך הערעור-שכנגד, ככל שהפקידו. החזרת הפקדונות תתבצע רק לאחר תאריך 17.6.2013. חוזהשיקיםהסכם פשרה