טען כי טעה בית המשפט קמא כאשר הגדיר את שאלת המחלוקת לשאלה היכן עבר קו הגבול בחלקה 38, אשר חולקה בין הצדדים. לטענתו השאלה שעמדה להכרעה הינה האם החלוקה שבוצעה בשנת 1980, נעשתה בהסכמה, אם לאו. עוד טען כי שגה בית המשפט קמא מקום שקבע שבשנת 1998 בוצעה חלוקה פיזית של הקרקע, מקום שהוכח שנעשתה כבר בשנת 1980 ולאחר מכן אושררה בשנת 1998, בסימון קו הגבול, על פי דרישת המשיב ובמעמד המשיב. עוד טען, כי שגה בית המשפט קמא משדחה את טענת ההתיישנות וקבע כי המשיב גילה את הסגת הגבול רק בשנת 2005. לטענת המערער עילת התביעה גובשה בשנת 1980 ולכל המאוחר בשנת 1998 ועל כן התיישנה. עוד טען כנגד קביעותיו של בית המשפט קמא אשר דחה את טענת השיהוי ומעשה בית דין לה טען. לחילופין טען, כי שגה בית המשפט קמא עת נצמד להוראות פסק הבורר שקבע חלוקה שוויונית של חלקה 38 מקום שהוכח בפניו כי לאחר פסק הבורר גובשה הסכמה בין הצדדים, הן בשנת 1980 והן מאוחר יותר בשנת 1998, במעמד הצדדים להליך זה ובמעמד נציג האגודה, לפיה, החלוקה תהיה לא שוויונית מטעמים של פני הקרקע. בסיכומו של דבר ביקש המערער להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא אשר אימץ את חוות הדעת של המודד אזוט על דרך של קבלת הערעור ודחיית תביעת המשיב. 6. מנגד, תמך המשיב בפסק דינו של בית המשפט קמא כשהוא חוזר ומכחיש קיומה של הסכמה אחרת מן האמור בפסק הבורר שהורה על חלוקה שווה של חלקה 38. כמו כן, חזר וטען המשיב כי עילת התובענה נולדה בשנת 2005 כאשר נדרש על ידי שכן, הגובל עמו בצד האחר של החלקה, לפנות שטח בו החזיק. או אז, נדרש לביצוע מדידות של החלקה וגילה את הסגת הגבול של המערער לתוך חלקתו. 7. חזרתי והפכתי בטענות הצדדים וסבורה אנוכי כי דין הערעור להידחות. עילת התביעה של המשיב מעוגנת בפסק הבורר שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו חלקה 38 תחולק לשני חלקים שווים בין הצדדים. המערער שביקש להוכיח הסכמה מאוחרת, אחרת, מן האמור בפסק הבורר, לא השכיל לעשות כן ועל כך עמד בית המשפט קמא בפסק דינו. בקביעה עובדתית זו, סבורה אני שאין עלינו להתערב. בית המשפט קמא נימק מדוע לא ניתן לקבל את הגרסה בדבר הסכמה מאוחרת לשינוי הגבולות ומדוע אין היא עומדת במבחן האמת וההיגיון. בקביעה זו לא מצאתי כשל לוגי המצדיק התערבות. ראשית, לא הונחה תשתית ראיתית לקיומה של הסכמה כלשהי לחלוקה בלתי שוויונית של החלקה לאחר פסק הבורר, בשנת 1980. לא ניתן לסמוך על עדותו היחידה של המערער בהיותו בעל דין מעוניין בדבר ומבלי שקיימת לגרסתו כל תמיכה. יש אך להניח כי אילו היתה מתגבשת הסכמה לחלוקה בין הורי הצדדים לא היתה המחלוקת מתגלגלת מלכתחילה לפתחו של הליך הבוררות. קביעת הבורר בדבר חלוקה שוויונית חייבה גם את האגודה ובהתאם, יש להניח, עודכנו מפות הקרקעות בספרי האגודה. בהתאם, נכון קבע בית המשפט קמא כי בהתאם להסכמה שגובשה בין הצדדים בשנת 1998, נקבע קו גבול בין חלקות הצדדים באופן המתעד חלוקה שוויונית וזאת לנוכח קיומו של אישור מפורש של מושב גילת מיום 04.01.98, לפיו נאמר כי: "על פי פסק דין בית המשפט, משק 38 מתחלק לשתי משבצות שוות". משמע חלוקה שוויונית בין החלקות. נמצא, אפוא, כי הצדדים, בשנת 1998, קיבעו קו גבול המשקף חלוקה שוויונית בין החלקות ואין בנמצא כל עדות להסכמה אחרת. גם במכתב, מיום 11.05.08, הודה המערער, באמצעות בא כוחו, כי בעקבות פסק הבוררות, שקיבל תוקף של פסק הדין, בוצעה חלוקה בפועל בהסכמת הצדדים, באופן המדבר על חלוקה שוויונית ולא על חלוקה אחרת. כמו כן, סבורה אנוכי שאין להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי עילת התביעה גובשה בשנת 2005, כאשר התבררה למשיב עובדת הפלישה לחלקתו. המדובר בעניין שבעובדה שנגזר מעדויות הצדדים ומהאמון שנתן בית המשפט קמא במשיב. 8. לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות המערער בדבר התנהלות בית המשפט קמא, אשר לטענת המערער התיר הרחבת חזית שלא כדין. בית המשפט קמא, בהחלטתו מיום 16.02.12, אפשר למשיב להגיש כתב טענות מנומק בנוגע לטענות שעמדו במחלוקת וכך עשה המשיב. משהותר לו להגיש כתב טענות מנומק, היה רשאי המשיב לפרוס טענותיו כפי שעשה ואין לראות בכך משום הרחבת חזית בלתי מותרת. 9. מכל הטעמים לעיל ממליצה אני לחבריי לדחות הערעור תוך חיוב המערער בהוצאות המשיב בסך 15,000 ₪. רחל ברקאי, שופטת השופטת דברת: אני מסכימה. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא השופט ואגו: אני מסכים. אריאל ואגו, שופט לפיכך הוחלט, כאמור בפסק דינה של כב' השופטת ברקאי. הגדרות משפטיות