עבירות של תקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) סיפא + סעיף 29 לחוק העונשין

עבירות של תקיפת קטין או חסר ישע (לפי סעיף 368ב(א) סיפא + סעיף 29 לחוק העונשין) בזמנים הרלוונטיים לאישום, בין השנים 1998 - 2004, המשיבות עבדו במעון "לב חם" אשר משמש כגן וכבית ספר לילדים בגילאי 3 עד 12 שנים, הסובלים ממגבלות נפשיות, שכליות ופיזיות קשות. המשיבות עבדו עם קבוצת ילדים סיעודיים שסבלו ממגבלות חלקית בתנועה, כאשר משיבה 1 כמרכזת, כגננת וכמורה, ואילו משיבות 2 ו- 3 עבדו כמטפלות וכמסייעות למשיבה 1. על פי המתואר באישום, משיבה 1 נהגה באלימות כלפי חלק מהילדים שלמדו במעון, אשר התאפיינה בהאכלה בכוח, הטחת ראשם של הילדים בשולחן, צביטה בכוח, משיכה בשיער, הושבה בכוח על הכיסא ועוד. באחד המקרים הורתה משיבה 1 למשיבות 2 ו- 3 לקשור את אחת הילדות למיטה בסדין, כאמצעי ענישה. משיבה 2 נהגה אף היא להכות, לצבוט, להושיב בכוח על הכסא חלק מהילדים. באשר למשיבה 3 נטען בכתב האישום כי היא נהגה למשוך בכוח את אחת הילדות וללמד ילדים אחרים למשוך בשיערה של הילדה, כענישה על התנהגותה. לאחר ניהול ההוכחות, הגישו הצדדים את סיכומיהם, כאשר הסיכומים האחרונים בתיק הוגשו ב-12.12.11. יצוין גם בקצרה כי קו הגנתן של המשיבות היה בעיקר כי חלק גדול מהמעשים כלל לא נעשו, וחלק מהמעשים המתוארים שנעשו למטרה חינוכית ותו לא, ולא הייתה להן שום כוונה פלילית. ביום 25.10.12 זיכה בית משפט קמא את המשיבות מהעבירות שיוחסו להן, ונימוקי הכרעת הדין ניתנו ביום 22.11.12. נימוקי הכרעת הדין השתרעו על פני 9 עמודים, כאשר בארבעת העמודים הראשונים מפורטים האישומים ורשימת העדים. כך בעצם, נימוקי הכרעת הדין פורטו בחמישה עמודים תמימים. לא למותר לציין כי ניהול ההוכחות בתיק זה נמשך זמן רב, בו העידו כעשרה עדי תביעה ושבע עשרה עדי הגנה. נימוקי הכרעת הדין הסתכמו בכך בית משפט קמא קבע כי התגלו סתירות מהותיות בעדותן של שתי עדות התביעה המרכזיות, אלו שחשפו את הפרשה והגישו את התלונה נגד השיבות, בנוסף, בית משפט קמא התרשם כי מטפלים חיצוניים רבים שטיפולו בילדים וכן הורי ילדים אחרים, שהעידו כעדי הגנה, לא הבחינו בהתנהגותן האלימה של המשיבות, מה שלא מתיישב עם גרסתן של שתי עדות התביעה. בנוסף, בית משפט קמא בחר לציין את עדותו של אביה של אחת הילדות שנפגעו, שתיאר את אהבתה של הילדה למשיבה 1, וציין לשבח את התנהגותה של משיבה 1. בית משפט קמא קבע גם כי קיימות סתירות נוספות בעדותם של עדי תביעה אחרים, אולם לא פירט את הסתירות והפנה לסיכומיו של ב"כ המשיבות. בנוסף קבע כי על אף שעדי התביעה עשו עליו רושם אמין, אולם נותר בו ספק באשר לאשמתן של המשיבות, לפיכך החליט לזכותן. טענות המערערת המערערת פתחה טיעוניה בבקשה להפוך את החלטת בית משפט קמא ולהרשיע את המשיבות במיוחס להן בכתב האישום, על אף הזמן הרב שחלף. לטענתה, על אף ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות העובדתיות של הערכאה קמא, אלא שניתן להכליל מקרה זה במסגרת החריגים לכלל המחייבים את התערבותה של ערכאת הערעור. לטענת המערערת, בית משפט קמא נכשל בניתוח התיק בהיבט העובדתי והמשפטי בכך שנמנע מלהתייחס לתמונה עובדתית שהוצגה בפני לגופה תוך ניתוח הראיות המתייחסות אליה, ובשל כך התוצאה של זיכוי המשיבות היא מוטעית. בית משפט קמא פתר את עצמו באמרות כלליות לפיהן נותר בו ספק לגבי אשמתן של המשיבות ונמנע מלהתייחס בכלל לעדויות עדי התביעה ו/או להעריך את מהימנותן של עדויות אלו. בית משפט קמא התייחס אך ורק לשתי עדות תביעה, וזנח בהכרעת דינו את יתר עדויות התביעה. בנוסף בית משפט קמא לא קבע כי הוא מאמין לגרסתם המשיבות. עוד טענה המערערת כי בית משפט קמא התעלם מראיות רבות אותן הביאה התביעה, בין היתר התעלם גם מהעובדה כי משיבה 1 לא הכחישה כלל כי הטיחה את ראשה של אחת הילדות בשולחן. וכן התעלם בית משפט קמא מגרסאותיהן של שאר המשיבות, אשר הודו בחלק מהמעשים. המערערת פירטה בהודעת את הערעור את המעשים המיוחסים למשיבות תוך פירוט הראיות התומכות בכך. המערערת הוסיפה כי היא סבורה שבנסיבות העניין יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא לכתיבת הכרעת הדין מחדש, ולעניין טענת ההגנה מן הצדק, אותה העלו המשיבות, היא טענה שזו חלה רק לעניין התנהלות שערורייתית של רשות, ואין היא סבורה שזה מצדיק את ביטול האישום נגדן. טענות המשיבות 1 ו-3 משיבות 1 ו- 3 טענו כי הליקוי היחידי שבהכרעת דינו של בית משפט קמא נעוץ בכך שהכרעת הדין אינה מנומקת. נטען כי מבנה הכרעת הדין לוקה בחסר, שכן בית משפט קמא היה אמור, לאחר ניהול תיק סבוך מעין זה, לכתוב הכרעת דין מנומקת הרבה יותר מזו שניתנה, אולם אין להסיק מכך כי הכרעתו שגויה. עוד נטען כי בעצם מבקשת המערערת מערכאת הערעור לקבוע ממצאי מהימנות של עדים שלא נשמעו בפניה, למרות שאין זה תפקידו של בית משפט שלערעור. לפיכך, המשיבות סבורות כי בפני בית משפט קמא שתי דרכים לפעול, הראשונה היא לקבוע כי חולשת נימוקי הזיכוי אינה מחייבת את הרשעתן של המשיבות, לחלופין לקבוע כי מן הראוי שתיק זה יוחזר לבית משפט שלום וישמע בפני שופט אחר. עוד נטען כי על אף שלפי הפסיקה ניתן להרשיע אדם בערכאת ערעור ללא שמיעת עדים, אולם במקרה זה לנוכח העובדה שמדובר בעדים רבים שאין לגביהם ממצאי מהימנות, לא ניתן יהיה להרשיע את המשיבות, ללא שמיעה מחדש של הראיות. המשיבות טענו גם להגנה מן הצדק. לטענתן ובהתאם למה שנקבע בפסיקה, כל עוד אין אפשרות להבטיח להן משפט הוגן, גם אם מדובר בנסיבות שאינן תלויות במערערת, אז למשיבות עשויה לקום טענת הגנה מן הצדק. המשיבות פירטו ארוכות את טענותיהן לעניין הפרשנות שיש לתת למונח הגנה מן הצדק בעניינן. עוד טענו המשיבות כי אם בית המשפט ירשיע את המשיבות, אז יש לכך השלכות על זכותן לערער, משום שאין להן ערעור נוסף בזכות. לעניין ההליכים הקודמים, המשיבות טענו כי הן נחקרו באופן שטחי במשטרה והן המתינו כארבע שנים עד להגשת כתב אישום נגדן, כאשר במהלך הזמן הזה הן לא ידעו שהוגשו תלונות נוספות. המשיבות הוסיפו וטענו טענו בפירוט לעניין העדים והראיות שהובאו בפני בית משפט קמא. טענות המשיבה 2 בנוסף לנטען לעיל ע"י משיבות 1 ו-3, משיבה 2 הפנתה את מרבית טיעוניה כלפי הראיות והעדים שנשמעו בפני בית משפט קמא, תוך שהוא סומכת ידה על החלטת בית משפט קמא. משיבה 2 הדגישה כי המעשים בהן הודו המשיבות נעשו במסגרת הטיפול בילדים ואין לייחס להן כוונה פלילית, וכל מטרתם הייתה חינוכית גרידא. משיבה 2 הדגישה כי לערכאת הערעור אין כלים לבחון את מהימנותן של העדים, לפיכך אין באפשרותה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא. דיון והכרעה לאחר שמיעת טענות הצדדים ולאחר בחינת מכלול ההיבטים, המשפטיים והעובדתיים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור. הערעור שבפנינו הוא על זיכוין של המשיבות מחמת הספק, כאשר נימוקי הערעור מופנים כלפי קביעותיו של בית משפט קמא. תפקידה של ערכאת הערעור הוא להעביר ביקורת שיפוטית על ההליך שהתנהל בפני הערכאה קמא, כאשר הבחינה מתמקדת בבדיקת קבילות הראיות ומערך ההנמקה מבלי להידרש לניתוח ראייתי באופן בו הוא מתבצע על ידי הערכאה הדיונית. תפקידו של בית משפט שלערעור בהליך הפלילי הוא לבחון את תקינות ההליך בערכאה הדיונית ולוודא כי ניתן היה לקבוע את ממצאי העובדה כפי שנקבעו מבלי שקופחו זכויותיו הדיוניות של נאשם. הלכה היא מקדמת דנא כי ערכאת הערעור אינה בודקת מחדש את "צדקתו ו/או את רשעתו של המערער" אלא את כשרותו או פסלותו של פסק הדין בערכאה הדיונית [ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד ו 514, 560 ו-ז (1952)]. מכאן השתרש הכלל לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי מהימנות ובקביעות העובדתיות שנקבעו ע"י בית משפט קמא, אלא במקרים חריגים. ההגיון העומד מאחורי קביעה זו הוא אי יכולתה של ערכאת הערעור להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שהעידו בפני בית משפט קמא. ראו את דבריו של השופט י' עמית: "אפתח במושכלת יסוד. הרציונאל העומד בבסיס דוקטרינת אי ההתערבות הוא שלערכאה הדיונית עדיפות על פני ערכאת הערעור, כמי שמתרשמת באופן בלתי אמצעי מן העדים, מאופן מסירת עדותם, שפת גופם והתנהגותם, ועל כן בכוחה לתור אחר "אותות האמת" בעדותם." עוד הוסיף השופט עמית: "סיכומו של דבר, ששונה מצבו של השופט בערכאת הערעור הניזון מהפרוטוקול בלבד, לעומת שופט הניזון מהפרוטוקול בצירוף כל מה שקלט לפני כן, מראה עיניים ומשמע אוזניים של העדויות החיות שבאו בפניו, כאשר קריאת הפרוטוקול מחיה ומרעננת אצלו את זכרון העדויות שקלט, ואל האותיות היבשות מצטרפים מראות וקולות (קרמניצר, בעמ' 411)." [ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל ( 8.9.2011) (להלן - "עניין אבשלום"]. לדברים אלו, אחזור בהמשך. כפי שצוין לעיל, לכלל זה קיימים חריגים אשר מחייבים, בהתקיים תנאים מסוימים, את התערבותה של ערכאת הערעור: "אין אנו, כדרגת ערעור, מנועים לחלוטין מלהתערב במימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הדרגה הראשונה ובמסקנות שהסיק בית המשפט. ייתכנו מקרים, בהם התערבות זו אפשרית ולעתים אף מתחייבת, שכן זו ההלכה: "אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות של הדרגה הראשונה. היא תעשה כן אם יתברר, כי השופט שהכריע את הדין שגה שגיאה עקרונית וברורה בהערכת הראיות או שקבע מימצאיו שלא על-פי העובדות המוכחות" (ע"פ 201/86 [3], בעמ' 285; וראה גם ע"פ 190/82 [4], בעמ' 233).כאמור בסיפא למובאה זו, יש בכוחנו להתערב, אם יש בקביעת המימצאים ובהסקת המסקנות משום סטייה החורגת מהערכת המצב לאשורו." [ע"פ 1478/91 מדינת ישראל נ' רובבשי, פ"ד מו(1) 829, 838 (1992)]. ראו גם: "התערבות בממצאי עובדה ומהימנות שמורה לאותם מקרים בהם קביעותיה של הערכאה הדיונית אינן סבירות, מקרים בהם הערכאה הדיונית טעתה טעות מובהקת, או שלא נשקלו שיקולים שהיה מקום לשוקלם (ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, פס' 14 ( 16.1.2006); ע"פ 11791/04 אפלבאום נ' מדינת ישראל, פס' ז(1) ( 29.5.2006); ע"פ 10031/05 ג'וזיף נ' מדינת ישראל, פס' 4 ( 12.7.2006))." [ע"פ 7160/10 סמילא נ' מדינת ישראל ( 18.7.2012)]. החריגים לכלל הם רבים ומפאת קוצר היריעה, אין מקום לפרטם במסגרת פסק דין זה [ראו את סקירתם של החריגים בפסק דינו של השופט י' עמית בעניין אבשלום, פסקה 19]. אולם אביא בקצרה את החריגים שמתאימים למקרה שבפני: "( - ) כאשר הערכאה הדיונית התעלמה לחלוטין מראיות או לא שמה לב לפרטים מהותיים בחומר הראיות (עניין יומטוביאן, בעמ' 645). - ) כאשר הערכאה הדיונית התעלמה מסתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה או מסתירות בין העדות עליה נסמכה לבין עדויות אחרות (ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל ( 13.7.2008), בפסק דינו של השופט לוי)." עוד אוסיף כי מסכים אני עם דבריו של השופט י' עמית לפיהם: "שלעיתים כלל אי ההתערבות הוא כלל "מצדיק תוצאה" יותר מאשר כלל "מכתיב תוצאה". דהיינו, כאשר הכרעת הדין ניצבת על פניה איתנה ומעוגנת בחומר הראיות, בית המשפט משתמש בדוקטרינת אי ההתערבות כדי לנמק ולהצדיק את אי התערבותו וכדי לחסוך במשאבים שיפוטיים הנדרשים לבחינה פרטנית וארכנית של מכלול הראיות בפסק הדין." [ראו עניין אבשלום]. ככל שהכרעת הדין לוקה בחסר ורעועה יותר, כך יטה בית המשפט לסטות מהכלל ולהתערב בהכרעת הדין של בית משפט קמא. [נעיר בעניין זה כי בתקופה האחרונה החלה מסתמנת גישה שונה ביחס להיקף תחולתה של הלכת אי ההתערבות ואולם בעיקרם של דברים חלה התמורה בהיקף תחולתה של הלכת אי ההתערבות, על דרך של מתן תוקף ממשי בנסיבות המתאימות לחריגים שהותוו בפסיקה לכלל אי ההתערבות. ראו: ע"פ 8279/11 טל מור נ' מדינת ישראל (פורסם באר"ש 1.7.2013), סעיף 68 - 70 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר וההלכות שפורטו שם; לעניין תחולת כלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים והגישות בפסיקה לתחולתו של הכלל ראו גם: ע"פ 5633/12 און ניימן נ' מדינת ישראל (פורסם באר"ש 10.7.2013)]. כאמור הצדדים מסכימים כי אין בפנינו הכרעת דין המכריעה בעיקרן של המחלוקות שהובאו בפני בית משפט קמא. אולם אוסיף, כי לא זו בלבד שהכרעת הדין אינה מנומקת, אלא שמדובר בהכרעת דין שלכאורה מכילה קביעה של ממצאי מהימנות, אולם מדובר בממצאים שאינם מפורטים במידה הנדרשת ואשר מתעלמים כמעט לגמרי מעדים רבים שהעידו בפני בית המשפט. מכאן, ניתן להגיד, במצב חריג זה, כי אין בפנינו קביעות בעניין מהימנותם של רוב העדים. בהתאם לפסיקה אותה הזכרתי לעיל, וכאן מסכים אני עם עמדת המערערת, מדובר במקרה חריג המצדיק ואף מחייב את התערבותה של ערכאת הערעור. השאלה היא האם במצב הנוכחי, בו אין הכרעת דין מנומקת, ניתן להתערב בהכרעת הדין? סבורני כי התשובה לשאלה זו, בנסיבות המקרה שבפנינו, היא בשלילה. כפי שכבר ציינתי לעיל, לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור, בכך שיש לה אפשרות לשמוע ולהתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים המעידים בפניה. כך הערכאה הדיונית מגיעה למסקנות וקובעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות. במקרה זה, גם אם נרצה לבחון, על פי הפרוטוקולים המצויים בפנינו, את הכרעתה של הערכאה קמא, אין זה אפשרי לנוכח העדר קביעות מהימנות מפורטות. במילים אחרות, אין בפנינו ממצאי מהימנות לבחינה כלל. עוד אוסיף כי נניח שהכרעת הדין של בית משפט קמא הייתה מוטעית, והמסקנה היא, לאחר בחינת מכלול התיק, כי יש להרשיע את המשיבות, הכיצד תוכל ערכאת הערעור, להרשיע את המשיבות, מבלי לשמוע את העדים ולהתרשם מהם, זאת לנוכח העדרם של ממצאי מהימנות? הנה כי כן, נראה כי תוצאה זו אינה אפשרית. האפשרות השנייה, שהייתה אמורה להיות דרך המלך, היא להחזיר את התיק לבית משפט קמא, ששמע את העדים וכתב את הכרעת הדין, לצורך כתיבת הכרעת דין מנומקת וממצה. אולם, שוב אנו נתקלים במכשול, ואפשרות זו אינה מעשית לנוכח פרישתו לגימלאות של המותב שדן בכתב האישום בבית משפט קמא, ששמע את העדים וכתב את הכרעת הדין. נעיר לענין זה כי המותב אמנם מונה לשופט עמית, לאחר פרישתו, ובהתאם להוראות סעיף 10א'(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד 1984 רואים בו כשופט לכל דבר לענין. עם זאת, בנסיבות כפי שנוצרו, סבור אני כי אין מדובר באפשרות מעשית וראויה של החזרת התיק להשלמה בפני אותו מותב. אם כן, עומדים אנו בפני אפשרות שלישית, אפשרות שבאי כוח המשיבות הציעו כברירת מחדל, אולם דווקא המערערת התנגדה לה, והיא החזרת התיק לשמיעתו מחדש בפני הערכאה קמא. אולם סבורני כי החזרתו של התיק לשמיעה מחדש בבית משפט קמא היא תוצאה בלתי סבירה בעליל בנסיבות העניין. להלן אפרט. מדובר בפרשה שתחילתה בשנת 1998 (כך לפי מה שנטען באישום), הפרשה נחשפה בשנת 2004 וכתב האישום הוגש רק בשנת 2008. לאחר ניהול הליכים במשך כשלוש שנים ולאחר המתנה קרוב לשנה נוספת, ניתנה לבסוף הכרעת דין אשר זיכתה את המשיבות. סבורני כי החזרת התיק לשמיעה מחדש בבית משפט השלום, כאשר מדובר על לפחות עשרה (10) עדי תביעה וכשבעה עשר (17) עדי הגנה, בנוסף לעלויות הכרוכות בניהול התיק עבור המשיבות, יגרום לעינוי דין מתמשך למשיבות, כאשר יש להתחשב גם בחלוף הזמן הרב שעבר מיום חשיפת הפרשה. שיקול מרכזי לאי החזרת התיק לשמיעה מחדש הוא מטעמים של הגנה מן הצדק. אכן, במקרים הקלאסיים, ההגנה מן הצדק נטענת כלפי עצם הגשת כתב האישום. אולם על פי לשון סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 רשאי נאשם לטעון כטענת הגנה טענות שעניינן: "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" [ההדגשה הוספה - ר.ש]. במילים אחרות, ניתן לטעון טענות של הגנה מן הצדק גם אם עצם ניהול ההליך הפלילי עצמו, עומד בסתירה לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית, כאשר כאן, לא עצם ההעמדה לדין היא זו שפוגעות בעקרונות הצדק וההגינות, אלא עצם ניהולו של ההליך הפלילי מחדש, הוא זה שפוגע בעקרונות הצדק וההגנות. על מהותה והחלתה של טענת ההגנה מן את הצדק נאמרו הדברים להלן: "... עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות, ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה או רשות מעורבת אחרת יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה כמדומה המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר." [ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005). ההדגשות הוספו- ר.ש]. אם כך, נראה כי בפנינו אחד מאותם מקרים, בהם האופן בו נהגו כל הרשויות, ולצערנו גם בית המשפט עצמו, וההשלכות האפשריות הנובעות מכך, מובילה לתחושת חוסר צדק ממשית. כאמור, מדובר בפרשה שתחילתה בשנת 1998. הפרשה נחשפה בשנת 2004. כתב האישום הוגש רק בשנת 2008, ארבע שנים לאחר חשיפת הפרשה ועשור שנים לאחר המועדים בהם ארעו האירועים. בהמשך, לאחר ניהול הליך ממושך של שמיעת הוכחות, בחר בית המשפט לזכות את המשיבות בהכרעת דין לוקה בחסר, כפי שפורט לעיל. מכלול נסיבות אלו הובילו לתוצאה לפיה אין אפשרות לקבל את הערעור על הזיכוי, וגם אין אפשרות לאשר את פסק הדין באופן מהותי, אלא רק באופן טכני. דרך המלך של החזרת הכרעת הדין למותב שכתב אותה לשם כתיבה מחודשת של הכרעת הדין אינה מעשית, בנסיבות כפי שפורטו. החזרת התיק לשמיעתו מחדש בפני מותב אחר, 15 שנים לאחר תחילת הפרשה וקרוב עשור לאחר חשיפתה, היא תוצאה בלתי סבירה. במקרה זה סבורני כי המשיבות לא אמורות לשאת את מחיר התנהלותו של ההליך הפלילי, החל משלב תחילת החקירה, עובר להגשת כתב האישום ועד לאופן בו בחר בית משפט קמא ליתן את הכרעת דינו. לפיכך סבור אני כי אין מקום להחזיר את התיק לשמיעה מחדש בפני בית משפא שלום מראשיתו של הליך, תוצאה שתהווה, על פניו, פגיעה בכללי הצדק ובזכויותיהן הדיוניות והמהותיות של המשיבות. מטעם זה סבור אני כי יש להותיר את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא על כנה. סוף דבר על כן אציע לחבריי להרכב, לדחות את הערעור, ולהשאיר את הזיכוי על כנו. ר. שפירא, שופט[אב"ד] השופטת ת' שרון-נתנאל: לא בלי היסוס ובתחושה קשה, מצטרפת אני לדעתו של כבוד האב"ד השופט שפירא. בנסיבות שנוצרו ובין היתר בשל מספרם הרב של העדים ובעיקר - בשל הזמן שחלף מאז האירועים בגינם הוגש כתב האישום, החזרת התיק לשמיעה מחדש בפני שופט אחר, הינה גזירה שלא ניתן לעמוד בה, כפי שמבינה גם המדינה, אשר אף היא אינה רוצה בכך. גם החזרת התיק לשופט שנתן את פסק הדין אינה מעשית ולטעמי, אף אינה ראויה. בנסיבות הענין, גם בחינת הערעור לגופו אינה אפשרית. אמנם, בימ"ש קמא קבע בפסק דינו ממצאים, כלשהם, אולם מדובר בממצאים חלקיים ביותר ורב החסר על הקיים. לא ניתן להיאחז, בהודיה של משיבה כזו או אחרת בהתנהגות מסוימת, הנראית, על פניה, בעייתית ולקבוע על פי כך ממצאים מרשיעים (כבקשת המדינה), בפרט לאור כך, שניתן להתנהגות זו הסבר, הנעוץ בהתנהלות הכוללת ואשר יש לבחון אותו על רקע כלל העדויות ומידת האמינות שניתן לייחס להן. בנסיבות אלה, התערבות בפסק הדין של בימ"ש קמא, משמעותה המעשית היא, כתיבת פסק דין על ידי ערכאת הערעור, במסגרתו יהא צורך בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, על ידי בימ"ש שלא שמע את הראיות. מאליו מובן, כי לא ניתן לבחור בדרך זו. בשל המשקל המצטבר של הנסיבות החריגות, כמפורט בחוות דעתו של כבוד האב"ד, נמנה הענין שבפנינו עם אותם מקרים חריגים וקיצוניים, בהם יש לקבל את טענת ההגנה מן הצדק ולדחות את הערעור על בסיס זה. אוסיף ואמר, כי "צדק" של צד האחד אינו, בהכרח, "הצדק" של הצד האחר ובמקרה דנן אף לא מולאה חובתו של בית המשפט לעשות משפט, אולם קצרה ידינו מתיקון. ת. שרון-נתנאל, שופטת השופט א' קיסרי: אני מסכים עם דברי שני חברי להרכב. א. קיסרי, שופט הוחלט לדחות את הערעור, ולהותיר את הכרעת דינו של בית משפט קמא על כנה, מהטעמים שפורטו. משפט פליליקטיניםאלימותאלימות כלפי חסר ישעתקיפת קטיןחוק העונשיןתקיפה