גבייה ביתר של הוצאות גבייה/אכיפה, בניגוד לתקנות המיסים (גבייה) (קביעת הוצאות מירביות), תשע"א-2011 (11.5.2011) (להלן:"התקנות"). לטענת המבקשות המשיבות מחייבות אותן ואת הקבוצה בהוצאות גבייה ביתר ומעבר ליחס הסביר בין גובה החוב להוצאות הגבייה. הצדדים: המבקשת 1, תושבת העיר יקנעם, שנדרשה ע"י המשיבה 1 לשלם בגין קנס חניה, בצירוף ריבית פיגורים בסך 150 ₪, והוצאות גבייה בסך 579.98 ₪ (דואר רגיל- 17.4 ₪ , דואר רשום-7.59 ₪ , עיקול ברישום- 189.08 ₪ , הוצאות עיקול אצל צד ג' - 350 ₪.) המבקשת 2, תושבת העיר חיפה, שנדרשה ע"י המשיבה 2 לשלם בגין קנס חנייה בצירוף ריבית פיגורים בסך 155 ₪, ולהוצאות גבייה בסך 200.5 ₪ (דואר רגיל-15 ₪ , דואר רשום-22 ₪ , עיקול ברישום - 163.5 ₪ ). המשיבות רשויות מקומיות שכוננו כדין בהתאם לפקודת העיריות [נוסח חדש]. עיקר טענות המבקשות: בסעיף 1 לתקנות נקבעה תקרת ההוצאות אותן ניתן לגבות בגין פעולות אכיפה שונות. המשיבות מחייבות בסכומים המירביים הקבועים בתקנות ואינן פועלות כפי תכלית החקיקה אשר ביקשה לשקף את הוצאות האכיפה הממשית, תוך קביעת רף מקסימלי ולא מחיר קבוע. המבקשות טוענות כי המשיבות גובות בגין הוצאות אכיפה סכומים בלתי סבירים בהוצאות שאינן מהוות "הוצאות ישירות" (כהגדרת סעיף 1 לתקנות), אלא הוצאות עקיפות שאינן נדרשות לשם ביצוע הפעולה במישרין. למבקשות עילה תביעה לפי סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות(להלן: החוק): "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס אגרה או תשלום חובה אחר". בקשתן נתמכת בחוות דעת מומחה מטעמן, לפיה עלות משלוח דואר רגיל היא 1.74 ₪ ועלות משלוח דואר רשום היא 7.59 ₪. משכך נוצר חיוב ביתר של 30.59 ₪ למבקשת 1, ו- 24.67 ₪ למבקשת 2 (לאחר קיזוז 3 ₪ בגין עלות איתור בעלות הרכב וכתובותיהן) - כך על פי חוות הדעת מטעמן. המבקשות טוענות כי הן מייצגות את כלל החייבים אשר חויבו בהוצאות גבייה ביתר ובחוסר סבירות בין גובה החוב בשל הוצאות האכיפה. לאחר קבלת כלל הנתונים הרלבנטיים מידי המשיבות, תוכלנה המבקשות להעריך את מידתה של גביית היתר. המשיבות מתעשרות על חשבון החייבים שלא כדין, בשל כך שהיא גובה מהם סכומי הוצאות אכיפה ביתר ושלא כדין. המבקשות מפנות לסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979. בנוסף טוענות המבקשות כי המשיבות הפרו חובות חקוקות מכח הדין ע"פ סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כן הפרו את חובת הזהירות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. המבקשות עותרות לסעד הצהרתי אשר יורה למשיבות לחדול מגביית הוצאות מעבר להוצאות הישירות הנדרשות לשם נקיטת אמצעי גבייה. כמו כן מבקשות להורות למשיבות להשיב לקבוצה, ממועד כניסתן לתוקף של התקנות, את ההוצאות שנגבו מעבר להוצאות הישירות הנדרשות לשם פעולת הגבייה, ומעבר ליחס הסביר בין הוצאות הגבייה לגובה החוב. עיקר טענות המשיבות: המשיבות טוענות כי הן גובות תשלום בגין הוצאות פעולות הגבייה. תשלום זה אינו בגדר תשלום חובה, כהגדרתו בסעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. העלויות הישירות בפועל בגין הפקה ומשלוח מכתבי הדרישה, עולות על התעריף המקסימאלי הקבוע בתקנות. המשיבות תומכות טענתן בנקודה זו בחוות דעת מומחה מטעמן. ההחלטה לגבות את התעריף המקסימאלי הקבוע בתקנות, הינה החלטה מנהלית סבירה שאין להתערב בה. תובענה ייצוגית אינה הדרך ההוגנת והיעילה להכריע במחלוקת. דיון: האם התביעה מתאימה לפרט 11 שקבוע בתוספת השניה של חוק התובענות הייצוגיות שקבוע ועל כן ראויה להתברר כתובענה ייצוגית. האם הבקשה עונה על התנאי הראשון לאישורה כייצוגית. 1. האם הוצאות הגביה/האכיפה הן בגדר "תשלום חובה אחר"? המחלוקת הראשונה הטעונה הכרעה, עוסקת בשאלה האם תביעת ההשבה נשוא הבקשה מתייחסת ל"תשלום חובה אחר" כהגדרתו בסעיף 11 לתוספת השנייה, ומתאימה להידון כתובענה ייצוגית? המשיבות טענו בתשובתן לבקשה כי הוצאות גבייה אינן בגדר "תשלום חובה אחר" משום, שמדובר בתשלום שאינו בגין שירות שניתן למבקשות, אלא בשל היותן "סרבניות מס". המבקשות טענו בתגובתן כי הוצאות האכיפה הן בגדר "תשלום חובה אחר", מכיוון שמדובר בתשלום הנכפה על האזרח לכן, לצורך הטלתן, נדרשת הסמכה בדין. עיקר המחלוקת בין הצדדים נובעת מפרשנות שונה של כל אחד מהם, את קביעת כב' בית המשפט העליון אשר דן בפירוש המונח "תשלום חובה אחר", בעעמ 7373/10 יוסי לוי נ' מדינת ישראל צבא הגנה לישראל מדור תשלומים (ניתן ביום 13.08.12). בפרשת לוי הנ"ל קבע בית המשפט העליון, שפרט 11 לתוספת השניה לחוק נועד לאפשר הגשת תובענות ייצוגיות נגד גוף שלטוני רק במקרים שבהם אותו גוף הטיל שלא כדין את אותם תשלומים לגביהם נדרשת הסמכה חוקית כדי להטילם (פסקה 24 לפסק דינו של כב' השופט צ' זילברטל). ב-עע"ם 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל - משרד האוצר (6.9.2011) עמד בית המשפט העליון בהרחבה על אפיונים שונים של אגרה ביחס למחיר. חשובה במיוחד לעניינו קביעתו של בית המשפט העליון, לפיה כאשר מדובר בשירות מונופוליסטי שמספקת הרשות ואשר לא ניתן להשוות את מחירו לשוק החופשי, הרי שאז תהא הנטיה לראות בתשלום זה משום אגרה או תשלום חובה אחר; וכאשר מדובר בשירות שהאזרח מחויב לקבל מהרשות, והתשלום עבורו ניתן להשוואה ברורה עם השוק החופשי - תהא הנטיה שלא לראות בתשלום זה אגרה או תשלום חובה (פסקה 17 לפסק הדין). בית המשפט בפרשת מנירב הצביע על מבחן אפשרי נוסף, שהציע פרופ' נמדר. לפי מבחן זה, כאשר הרשות פועלת כגוף מונופוליסטי במתן שירות מסוים, המבחן יהיה בשאלה אם מדובר בשירות שאינו ניתן בדרך כלל על-ידי השלטון ומקובל כשירות מסחרי. המשיבות טוענת בתגובתן לבקשה כי: "מדובר בתשלום שעל המבקשות לשלם למשיבות, בשל הוצאות שהן (המבקשות) גרמו להן (המשיבות)." למעשה גם המשיבות מבינות כי אין מדובר בשירות שניתן להשוות את עלותו למחירים של שירותים מקבילים בשוק החופשי. יישומם של מבחנים אלה בענייננו מביא למסקנה, כי יש לראות בהוצאות הגבייה שהוטלו על המבקשות, תשלום חובה. בלא לקבוע מסמרות לשאלה האם הוצאות גבייה/אכיפה מהוות "תשלום חובה אחר" כמוגדר בסעיף 11 לתוספת השנייה לחוק, הרי שלטעמי מדובר בפעולה שלטונית מובהקת (הנכפית על הפרט) ודי בכך בכדי לסווג את הוצאות הגבייה כתשלום חובה אחר. אין ספק שמדובר בחיוב המוטל על ידי הרשות על פי דין ומכוח סמכות שבדין. סעיף 12 ט' לפקודת המסים (גבייה), שכותרתו "הוצאות שיישא בהן הסרבן", קובע: "(א) הסרבן יישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות הענין לשם גביית המס. (ב) בבחינת אמצעי האכיפה שננקטו לענין סעיף קטן (א) יובא בחשבון, בין השאר, האם עלותם או פגיעתם בסרבן לא היתה במידה העולה על הנדרש לשם גביית המס. (ג) בסעיף זה, "אמצעי אכיפה" - אמצעי מינהלי שתכליתו גביית מס". סעיף זה מטיל על הסרבן חובה בדין לשאת בהוצאות שהוצאו בגין נקיטת אמצעי אכיפה נגדו באופן סביר, לשם גביית המס. לכן יש לראות בתשלום בגין הוצאות אלה תשלום חובה. נדגיש עוד כי עובדת קיומו של פיקוח על סבירות ההוצאות שהוצאו ביחס לגביית המס ומידת פגיעתם בסרבן, מלמדת גם היא על מבחן מצומצם אשר אינו משאיר את שיקול הדעת ביחס לגובה התשלום בידי הגובה. אשר לסמכות לעניין שיעורו של תשלום החובה, קובע סעיף 13 לפקודת המסים (גביה): "שר האוצר רשאי להתקין תקנות - (א) בדבר סדרי הדין של עיקול, שמירה ומכירה של נכסים שנתפסו עפ"י פקודה זו; (ב) בדבר טפסי הדרישות, התעודות וכתבי ההרשאה; (ג) בדבר האגרות והמשימות בעד כל פעולה שעפ"י פקודה זו לרבות בדבר הוצאות סבירות שבהן ניתן לחייב סרבן בשל אמצעי אכיפה שננקטו לפי פקודה זו, וקביעת סכומים מרביים להוצאות כאמור; תקנות לפי סעיף קטן זה טעונות אישור ועדה משותפת של ועדת החוקה חוק ומשפט ושל ועדת הכספים של הכנסת; (ד) בדרך כלל, לענין ביצוע הוראות פקודה זו". מכוחו של סעיף זה הותקנו ביום 11.5.11 תקנות הגבייה. מכאן אתה למד, כי הוצאות הגביה הינן בגדר "תשלום חובה אחר" לעניין סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. לכן יש לדחות טענת המשיבות כי אין מקום לברר תובענה זו כייצוגית. 2. עילת התובענה הייצוגית: הסמכות לגבות תשלום בגין הוצאות גביה מקורה בסעיף 12ט לפקודת המסים (גבייה), שכותרתו "הוצאות שיישא בהן הסרבן", והתקנות שהותקנו לפי הקבוע בסעיף 13 לפקודה שכותרתו "תקנות": "שר האוצר רשאי להתקין תקנות - ... (ג) בדבר האגרות והמשימות בעד כל פעולה שעפ"י פקודה זו לרבות בדבר הוצאות סבירות שבהן ניתן לחייב סרבן בשל אמצעי אכיפה שננקטו לפי פקודה זו, וקביעת סכומים מרביים להוצאות כאמור; תקנות לפי סעיף קטן זה טעונות אישור ועדה משותפת של ועדת החוקה חוק ומשפט ושל ועדת הכספים של הכנסת; מכוח סעיף זה הותקנו תקנות הגבייה: סעיף 1 לתקנות הגביה שכותרתו "קביעת הוצאות מרביות" קובע: "הופעלו אמצעי אכיפה מכוח הפקודה בשל חוב מס, ניתן להוסיף עליו את ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה כאמור בסעיף 12ט לפקודה ובלבד שאמצעי האכיפה מנוי בתקנות אלה ושסכום הוצאות פעולה כמפורט בטור א', לא יעלה על הסכום הנקוב לצדה, בטור ב': טור א' טור ב' סוג הפעולה הוצאות בשקלים חדשים (1) משלוח דרישה ראשונה בכתב 16 משלוח דרישה ראשונה בכתב בדואר רשום ובלבד שנשלחה לאחר שנשלחה הודעה על החוב 23 (2) משלוח דרישה נוספת בכתב 16 משלוח דרישה נוספת בכתב בדואר רשום ובלבד שלא יישלחו יותר מ-3 דרישות בשנה 23 (3) עיקול בידי צד שלישי שאינו אלקטרוני 16 צו עיקול אלקטרוני 8 (4) משלוח הודעה לסרבן על עיקול בידי צד שלישי 16 משלוח צו מסירה 16 (5) איתור כתובת הסרבן כאשר זו שונה מהכתובת המופיעה באחד מן המרשמים המנויים להלן, לפי העניין מרשם האוכלוסין, רשם החברות, רשם השותפויות, רשם האגודות השיתופיות ורשם העמותות או מהכתובת שמסר בכתב 124 (6) עיקול באמצעות רישום מיטלטלין של הסרבן בבית מגוריו או במקום עסקו 166 .... להוצאות הקבועות בתקנות אלה ייווסף מס ערך מוסף לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976, ככל שהם חייבים במס כאמור." הצדדים חלוקים בשאלה מהי תכלית החקיקה הקובעת סכומים מרביים. להלן אבחן את הצעות החוק שקדמו להתקנת תקנות הגבייה (11.5.2011): מעיון בהצעות החוק לתיקון פקודת המיסים (גביה) (קביעת הוצאות מירביות בהליך גביה) תשע"א-2011 עולה כי תקנות אלה נועדו לתקן "עיוות" ולהגביל את הוצאות הגבייה שננקטו במסגרת הפקודה. ראה למשל דברי ההסבר בהצעת החוק לתיקון פקודת המיסים (גביה) (מס' 5) (קביעת הוצאות מירביות בהליך גביה), התשס"ד-2004: "הצעת חוק זו מבקשת לקבוע כללים בכל הנוגע לגביית הוצאות במסלול המנהלי על מנת למנוע מצב שבו חובות בסכומים נמוכים יהפכו לחובות בסכומים גדולים בהרבה בשל הצטברות הוצאות בלתי סבירות שהוצאו לשם גבייתם... מוצע להבהיר כי בהליכי גבייה מנהליים ההוצאות שניתן להטיל על חייב הן הוצאות סבירות וכי אמצעי האכיפה שניתן לנקוט לשם גביית החוב צריכים להיות סבירים. כללים אלה נובעים מכללי המשפט המנהלי החלים על פעולותיה של כל רשות מנהלית אך מוצע לחזקם על ידי הדגשתם ועיגונם בהוראות "פקודה", בייחוד משום שבהליכי הגבייה המנהליים אין מעורבות של בית משפט ויש חשש רב יותר לפגיעה בחייב. מוצע בהזדמנות זו ליצור אחידות בין סעיפי הפקודה השונים... כך שתובהר סמכותו של שר האוצר להתקין תקנות בדבר הוצאות סבירות שהן ניתן לחייב סרבן בשל פעולות אכיפה הננקטות לפי הפקודה..." (ההדגשה שלי - נ.מ) בנוסף ראה דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת המיסים (גביה) (קביעת הוצאות מירביות בהליך גביה), התשס"ח-2007: "הצעת חוק זו, נועדה להביא להגבלת סכום ההוצאות המוטלות על האזרח בעת גביית חוב. פקודת המיסים באה להסדיר את נושא הגביה במגזר הציבורי ולסייע בידי רשויות החוק לאכוף ולגבות את המיסים ואת הסכומים המגיעים להם ביעילות ובמהירות. הפקודה מעניקה לרשויות יכולות גביה מוגברות שמעניקות להן יתרונות מובנים, ביחס לחייבים וביחס לגובים אחרים ממערכת המשפט האזרחית, שנעזרים לצורך כך בפקודת ההוצאה לפועל. דא עקא, שחלק מהרשויות עושות שימוש בלתי סביר ובלתי מידתי בהוראות הפקודה, באופן שמגדיל את הכנסתן מגביית הוצאות בלתי סבירות ובלתי מחוייבות המציאות מהחייבים, שבדרך כלל חסרים את הידע והיכולת להתגונן מכך כראוי. אנחנו נתקלים ברשויות מקומיות, שמאצילות את סמכותן לגבות כספים, לידי משרדי עורכי דין פרטיים, שהאינטרס שלהם הוא להגדיל את ההוצאות בכל תיק גבייה, מאחר שזהו הנתח שמגדיל את הכנסותיהם ואת רווחיהם. כך חוב של 100 ₪ מתחילת השנה, עשוי להפוך לחוב של 1,300 ₪ עד לסוף השנה, לעיתים אף מבלי שהחייב ידע על כך, עד שננקטים כלפיו הליכי גביה שמחייבים הודעה. מיותר לציין, כי יש בהתנהגות זו טעם לפגם, ואין בהן דבר, מלבד רצון הרשויות להתעשר שלא כדין על חשבון החלשים..." (ההדגשות אינן במקור - נ.מ) כך ניתן ללמוד גם מהדברים שנאמרו בפרוטוקול ועדות הכנסת לאישור התקנות ע"פ פקודת המיסים (גבייה) (ראה נספח מס' 8 לבקשת האישור). ממכלול הדברים אנו למדים כי המחוקק ביקש לאפשר לרשויות לבצע פעולות אכיפה מנהליות מחד, ומאידך ביקש להגן על החייבים מפני הוצאות גבייה חריגות, בלתי מפוקחות, ע"י קביעת עלויות מרביות אותן ניתן לגבות מן החייבים. לכן יש לקבל את טענת המשיבות לפיה, המבחן העיקרי שעמד בבסיס החקיקה הוא מבחן סבירות ההוצאה, ולא מבחן ההוצאה המעשית בפועל בגין כל פעולה. הרי לא ניתן לצפות מרשות (המבצעת אכיפה עבור מספר רב של חייבים) שתחייב באופן פרטני ומדויק עבור כל ופעולה, לשם כך הותקנו תקנות הגבייה. כך גם ברור מדברי ההסבר ומקביעת הסכום המרבי בתקנות, כי הן מביאות בחשבון את מכלול ההוצאות שניתן לגבות בשל כל פעולת גבייה. נקבע לדוגמא כי כדי לשלוח דואר רשום, אין די בעלות הבול אלא ברור שלשם ביצוע הגבייה נדרשות פעולות נוספות שמתבצעות ע"י אנשים ופקידים הנשכרים לשם כך, אצל אלה הפועלים לגביית החוב. לא ניתן להתעלם מהוצאות קבועות שיש לחשבן במסגרת כל פעולה. לכן המשיבות פעלו בהתאם לקבוע בתקנות וגבו את הסכומים המרביים, שהם סכומים שנקבעו כסבירים לכל פעולה. לא מצאתי ממש בטענת המבקשות באשר לחוסר יחס סביר, בין החוב הנגבה לבין הוצאות הגבייה הנדרשות לשם גבייתו. קיימים אמצעי אכיפה שעלותם גבוהה מהחוב עצמו, ולא ניתן לצפות מרשות אשר חובתה כלפי הציבור לגבות חובות, שלא תפעל באמצעי אכיפה כלפי חייבים שונים רק בשל גובה עלותם. (כך לדגמא: ע"פ התקנות רישום בעיקול באמצעות רישום מיטלטלין של הסרבן נקבע ברף עליון בסך 166 ₪ - סכום שממילא עולה על גובה החוב העומד על סך 150 ₪). חזקה היא שהמחוקק בחן את גובה הסכומים שנקבעו בתקנות, ומשכך אין לטעון כנגד סבירותם. ניתן לטעון רק במקרים ספציפיים ובנסיבות מאד חריגות כנגד הסכום שבו חויב הסרבן. קביעת סכומים מרביים ללא ספק מביאה במניין שיקוליה את תכלית החקיקה שהינה בין היתר גם להגן על החייב מפני יצירת חובות בלתי הוגנים ובלתי נדרשים. 3. מהן ההוצאות הישירות הכרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה כמשמעותו בתקנה 1. למעלה מן הצריך ועל אף שהתוצאה אליה הגעתי איננה מחייבת דיון בשאלה זו, אוסיף ואדון גם בה. לטענת המבקשות ובהתבסס על שתי חוות הדעת שהוגשו מטעמן, יש לסווג את עלויות ההוצאות לשתי קבוצות, האחת עלות עקיפה והשנייה עלות ישירה. המומחה מטעם המבקשות קובע כי העלות הישירה היא אך ורק זו שניתן לייחס באופן ישיר למוצר, קרי בענייננו - עלות הדפוס והדואר בלבד. פעולות הקשורות במערך הגבייה וניהולו (למשל: הוצאות מחשב, שכ"ד וכו') הינן עלויות עקיפות, שאין להכלילן במסגרת ההוצאות הישירות. המשיבות טוענות בהתבסס על חוות הדעת מטעמן, כי יש לחשב במסגרת ההוצאות הישירות הכרוכה בהמצאת מכתב הדרישה לחייב גם את שכר העובדים העוסקים בהפקת המכתבים והוצאות של הסניפים, והכל באופן יחסי. בנוסף טוענות המבקשות כי יש לבודד את רכיב משלוח הודעות הדרישה. מנגד טוען המומחה מטעם המשיבות כי יש לחלק את העלות הכוללת של חברת הגבייה (מילגם), בגין הפקה ומשלוח הודעות דרישה (המחולקת למספר דרישות התשלום אשר הוצאו בפועל). לעניין זה, אפנה ל- ת"צ 21832-02-12 ליבוביץ נ' מי אביבים 2010 בע"מ (ניתן ב-27.11.12): " לפי סעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה, אגרות לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו. אגרה במהותה מוטלת כסכום קבוע ואילו החזר הוצאות נגבה בסכומים ספציפיים הנגזרים מההוצאות שהוצאו בפועל. מאחר שאגרה במהותה שונה מהחזר הוצאות, ומשנקבע כי המשיבה זכאית לגבות "הוצאות" - לא הייתה רשאית לגבות את הוצאות הגבייה שלה מכוח תקנה 1 לתקנות הגבייה, במחיר אחיד של 22 ₪ בגין כל סוגי ההוצאות. המשיבה עצמה בתגובתה לבקשה אישרה כי התחשיב שלה לעלות כל פעולת אכיפה מבוסס על חישוב ממוצע אריתמטי. לא ברור מטענות המשיבה מה סוג הפעולות שכלולות ב- 177,500 פעולות האכיפה שביצעה בשנת 2011, והמשיבה אף לא הציגה את החוזה עם קבלן הגבייה, ממנו אולי ניתן להסיק מסקנות כלשהן. בהעדר נתונים של ממש, לכאורה מתבצע סבסוד צולב. לפיכך יש לבודד את רכיב ההתראות בחוזה הכללי של המשיבה עם קבלן האכיפה, כדי שלא יווצר מצב שמטילים על כלל החייבים את כל ההוצאות, לרבות כאלה בגין הליכים שלא ננקטו כנגדם. לכך יש להוסיף שגם לא הובהר ע"י המשיבה כמה מהחייבים משלמים כבר אחרי משלוח ההתראה, וכנגד כמה מהם יש צורך בהליכי גביה מתקדמים יותר. לאור האמור לעיל, לכאורה תחשיב המשיבה לצורך קביעת הוצאותיה כ"הוצאות ישירות" ספציפיות של כל חייב, נערך על בסיס שגוי. מאחר שסע' 1 לתקנות עוסק דווקא בהוצאות ישירות, שרק בגינן יכולה הרשות לגבות הוצאות גבייה, ולא בגין הוצאות נלוות אחרות, הרי שלכאורה גבתה המשיבה "החזר הוצאות" זה שלא כדין. " (ההדגשות אינן במקור - נ.מ.) יש לקבל את טענת המשיבים כי אשר נקבע בפרשת מי אביבים אינו מתאים לענייננו. נזכיר כי בענייננו נגבו מהמבקשות הוצאות מירביות הקבועות בתקנות, ועל כן ברור שהינן סבירות. גם חוות הדעת מטעם המשיבות מסבירה כיצד נוצרו אותן עלויות ואין בהן סבסוד צולב, כפי שהיה בפרשת מי אביבים אלא, טענה לעלות בלתי מתאימה לכל פעולה על פי התקנות. תקנות אלה מלמדות על סבירות גובה עלות החיוב בהחזר ההוצאות, ועל אף שנגבה הסכום המירבי לא ניתן לטעון שאיננו סביר, שהרי אם כך נקבע לשם מה הותקנו התקנות. מדוע צריך לחייב את הרשות להוכיח בכל מקרה ספציפי מה עלות של כל מכתב או כל פעולה, אם על כך ישבה וועדת הכספים של הכנסת וקבעה עלויות סבירות תוך הגנה על האינטרסים של החייבים, וכן דאגה לאינטרס הציבורי. טענת המומחה מטעם המשיבות, לפיה אינו רוצה לגלות ,במסגרת חוות דעתו, את סודותיה המקצועים של חברת הגבייה בהחלט יכולה להתקבל, בפרט כאשר אין צורך בהן. מכאן שאין מקום לאשר בקשה זו לאישור תובענה כייצוגית כאשר לא הוכח לכאורה כי יש ממש בטענות המבקשות לגביית סכומים ביתר, שלא כדין ושלא לפי הסבירות. התנאים לאישור תובענה כייצוגית: למעלה מן הצריך נוסיף ונדון גם בתנאים אלה: "תובענה ייצוגית" מוגדרת בסעיף 2 לחוק תובענות ייצוגיות כ"תובענה המנוהלת בשם קבוצת בני אדם, שלא ייפו את כוחו של התובע המייצג לכך, ואשר מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה". תובע ייצוגי חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה כי הוא ממלא לכאורה אחר דרישות סעיפי החוק הנוגעים לאישור התובענה הייצוגית (ראה: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פ"ד נא(2) 312, בעמ' 329). התנאים לאישור תובענה ייצוגית קבועים בסעיף 4 ובסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות. סעיף 4 לחוק תובענות ייצוגיות קובע כדלקמן: "(א) אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: (1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה; (2)-(3) ... (ב) לענין סעיף זה, כאשר אחד מיסודות העילה הוא נזק - (1) בבקשה לאישור שהוגשה על-ידי אדם כאמור בסעיף קטן (א)(1) - די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם לו נזק; (2) ...". תחילה על המבקש להוכיח "שיש לו עילה בתביעה" באחד העניינים המפורטים בתוספת השניה לחוק (בהתאם לסעיף 4(א) של חוק תובענות ייצוגיות). כאשר אחד מיסודות העילה הוא נזק, "די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם לו נזק" (סעיף 4(ב)(1) לחוק). המבקש להגיש תובענה ייצוגית נדרש להוכיח את טענותיו באופן לכאורי בלבד. על בית המשפט להשתכנע מקיום סיכוי סביר כי במהלך המשפט יוכיח התובע הייצוגי את כל התנאים הדרושים לשם קבלת התביעה הייצוגית (ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ ואח' נ' טוביה אבן ואח', פ"ד נג(1) 115, בעמ' 118; רע"א 6567/97 בזק נ' עזבון המנוח אליהו גת ז"ל, פ"ד נב(2), 713, פסקה 5). בנוסף לתנאים אלו הקבועים בסעיף 4 של חוק תובענות ייצוגיות, נדרש המבקש לעמוד גם בארבעת התנאים המצטברים המנויים בסעיף 8(א) של חוק תובענות ייצוגיות: "8.(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב". בענייננו, שוכנעתי כי הבקשה שבפני הוגשה לפי פרט 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות הקובע: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס אגרה או תשלום חובה אחר". יחד עם זאת, תנאי נוסף לאישור תובענה כייצוגית הקבוע בסעיף 4(א)(1) לחוק מחייב קיומה של עילת תביעה לתובע המייצג. כפי שהוכח בהרחבה, המבקשות נעדרות עילת תביעה אישית. המבקשות לא הוכיחו, אף לא לכאורה, כי הגבייה נעשתה בניגוד לדין. המשיבות הראו והוכיחו כי הוצאות הגבייה שנגבו מהמבקשות, לא חרגו מהסכומים המקסימאליים שנקבעו בתקנות בגבייה, ומשרתות את תכלית החקיקה. כמו כן, הוכח כי ההחלטה לגבות את הסכומים המרביים הנקובים בתקנות, הינה החלטה מנהלית סבירה בנסיבות העניין. משלא עברנו את המשוכה של סעיף 4 לחוק, דין הבקשה לאישור להידחות על הסף. איני נדרשת להביע עמדה בנוגע להתקיימות יתר התנאים לאישור התובענה כייצוגית. מעבר לצריך, אוסיף ואומר כי אף התנאי שבסע' 8(א)(1) לא נתקיים, מאחר שהשאלות העומדות להכרעה לא משותפות לכלל חברי הקבוצה. מטענות הצדדים עולה כי המשיבות נקטו במדיניות כללית לכלל החייבים שלא שילמו חובם, דהיינו הן חייבו אותם בסכומים מרביים בהתאם לרף המקסימלי הקבוע בתקנות לכל פעולה ופעולה (ולא בסכום גלובאלי או אחיד לכל פעולות האכיפה). לכן בשלב זה נראה כי אין אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות של עובדה ומשפט, יוכרעו לטובת הקבוצה כולה. לכאורה נראה כי המבקשות ושאר חברי הקבוצה חוייבו בסכומים הקבועים בתקנות, המשקפים את ההוצאות בפועל שהוציאה המשיבה עבור כל אחד ואחד מחברי הקבוצה לצורך גביית החוב הספציפי שלו, בהתאם לסוג הפעולה שננקטה. סוף דבר: לאור האמור לעיל, ומשלא מתקיימים כל התנאים הקבועים בסעיף 4 לחוק תובענות ייצוגיות, הנני דוחה את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, בלא צורך בקיום דיון בהתאם לתקנה 2(ה) לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבות בסך כולל של 15,000 ₪ לכל אחת מן המשיבות. הוצאות גביהגביית יתרמיסים