המבקשים מעלים טענה, כי הבורר היה חייב לנמק את פסקו, ברם נמנע מלעשות כן בכל הנוגע להכרעתו כי יש לאשר את נתוני הכרטסות, מבלי שהמשיבה הוכיחה את מרכיבי החוב לגופם. לסברת המבקשים, חובת ההנמקה אינה עניין טכני-פורמאלי גרידא, אלא עניין מהותי, והינה כלי רב חשיבות בידי הבורר לקבלת החלטה נכונה, וכמו כן בידי בעלי הדין המאפשר את בחינת פסקו האם אכן הכריע לפי הדין המהותי, אשר על בסיסו חויב לפסוק. כן טוענים המבקשים כי חובת ההנמקה כוללת גם החובה להסביר כיצד הגיע הבורר למסקנותיו, ואין די בממצאים כלליים (לראיה מפנים המבקשים לת"א (ת"א) 272/88 מניפטורה דל נ' ציביאק בע"מ, פ"מ תשמ"ט(1) 350; בש"א (חי') 491/98 וודליין פרס נ' מוסא היינץ (30.05.99)). על כך מוסיפים המבקשים וטוענים כי אם לא די בכך, הרי שבתיקון מספר 2 לחוק הבוררות, משנת 2008, מצא המחוקק לנכון לקבוע כי תחול על הבורר החובה לנמק את פסקו כברירת מחדל, אלא אם כן קבעו הצדדים אחרת בהסכם הבוררות, וכן, כי מקום שהבורר לא היה חייב לנמק את פסקו, ובכל זאת טרח לנמק חלק זה או אחר של פסק דינו, תחול חובת הנמקה על הפסק כולו. בענייננו, מציינים המבקשים, כי בהכרעתו הקצרה, "כאמור מצאתי לנכון לאשר חשבונות אלה..", נמנע הבורר מלציין את הנימוקים לקבלת החשבונות, ולא הסביר כיצד קיבלן, חרף הסתירות בכרטסות עליהן הצביעו המבקשים בטיעוניהם לפניו. בתגובה טענה המשיבה כי המבקשים השמיטו בבקשתם את העובדה כי בסעיף 10.3 של הסכם הבוררות נשוא ההליך נקבע כי "הבורר לא יהיה כפוף לדיני הראיות, סדרי הדין ולא לדין המהותי, ולא יהיה קשור בזמן ובמקום ויהיה רשאי ליתן צווי מניעה וצווי עשה זמניים וסופיים." לפיכך סבורה המשיבה, כי בעצם הפניית המבקשים לדיני הראיות, וייחוס חשיבות לראיות ומסמכים ו/או סדרי הדין (כאשר לסברת המשיבה, חובת ההנמקה נמנית בין מרכיבי סדרי הדין), יש משום הטעיית בית המשפט, נוכח לשונו המפורשת של סעיף 10.3 הנ"ל, הפוטר את הבורר מלדון לפי הדין המהותי ומן החובה לנמק את הפסק. על כן סבורה המשיבה, כי אין להתייחס לפסקי הדין אליהן מפנים המבקשים על מנת להוכיח טענתם בעניין חובת ההנמקה, משום שבפסקי דין אלו התנו בעלי הדין מראש בהסכם הבוררות כי פסק הבורר יהיה חייב בהנמקה, לשם בחינת הפסק לפי הדין המהותי. ברם בענייננו, הקנו הצדדים לבורר חופש פעולה נרחב, ושחררוהו מסדרי הדין, דיני ראיות, הדין המהותי וחובת ההנמקה. נוסף על כך, טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענת המבקשים לפיה על הבורר קמה חובה לנמק את פסקו מכוח תיקון מספר 2 לחוק הבוררות המחייב את הבורר לנמק את פסקו אלא אם הצדדים החליטו בהסכם אחרת, וזאת משום שהתיקון לחוק נכנס לתוקף בשנת 2008 בעוד שהסכם הבוררות נחתם בין הצדדים בשנת 2003, כחמש שנים בטרם נכנס התיקון לתוקף, ועל כן התיקון לחוק אינו חל על הבוררות בין הצדדים, וממילא הבורר פטור היה מחובת ההנמקה. לכך יש להוסיף, לסברת המשיבה, כי אף אם ניתן לטעון כי התיקון לחוק חל על הצדדים- משהליך הבוררות טרם הסתיים עם כניסת התיקון לחוק לתוקף בשנת 2008- הרי שבכל זאת לא חלה על הבורר חובת ההנמקה במקרה דנן, משהצדדים פטרו אותו מכך בהסכם הבוררות; שכן, על אף שנושא ההנמקה אינו מוזכר מפורשות בהסכם, בעלי הדין פטרו את הבורר מדיני הראיות וסדרי הדין, וחובת ההנמקה הינה חלק מכללי סדרי הדין (ובהקשר זה מפנה המשיבה להפ"ב (מרכז) 5173-03-09 לב אילת בע"מ נ' ב.ש (בלושטיין) קבלני בניין בע"מ (16.08.09)). נוסף על כך, טוענת המשיבה כי בניגוד לטענת המבקשים, לפיה - משהתחיל הבורר לנמק, חזקה שעליו לנמק את כל הפסק, אף במקום בו לא חלה חובת נימוק - הרי שאין כל חובה על הבורר לנמק את פסקו, כמפורט לעיל. מעבר לכך, על אף הפטור מחובת ההנמקה פעל הבורר לפנים משורת הדין ונימק את עיקרי הדברים, חלק בקצרה וחלק בהרחבה, ובין היתר הסביר את מסקנותיו בעניין החשבוניות. הבורר נתן דעתו לטענות שהעלו בפניו הצדדים ונימק את הסיבות שבגינן קיבל את תביעת החוב, וכן תמך את מסקנותיו בעדויות שנשמעו ובמוצגים שהוגשו. לכך מוסיפה המשיבה, כי כבר נקבע בפסיקה שבנמקו את הפסק, אין הבורר מחויב להתייחס בנפרד לכל ראיה וראיה שהובאה במהלך הבוררות ולעמוד בנפרד ובמפורש על כל טענה וטענה שנטענה. בדיון לפניי ביום 14.03.13 התייחסו המבקשים, בין היתר, לטענת המשיבה כי הבורר היה פטור מחובת ההנמקה מכוח סעיף 10.3 להסכם הבוררות, הפוטר את הבורר מכללי סדרי הדין והדין המהותי. בענין זה טוענים המבקשים כי הנמקה אינה נמנית על כללי סדרי הדין, שעניינם הגדרת הדרך בה תתנהל הבוררות, בעוד שחובת ההנמקה מתייחסת לתוכנו של פסק הדין; ואף אם נניח כי לא חלה חובה על הבורר לנמק, הרי משבחר ללכת בנתיב ההנמקה, יש לבחון את הפסק שלו, על כל מרכיביו, כמי שבחר בנתיב זה. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מזה ומזה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, מן הטעמים שיפורטו להלן: סעיף 24(5) לחוק הבוררות מעגן בתוכו עילה לביטול פסק הבוררות, מקום שהבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו. זאת, מתוך הרציונל כי משלא הכריע בכל המחלוקות, לא מיצה הבורר את מלאכתו, וסביר להניח כי על כן יוחזר הפסק אליו לצורך השלמה. מכאן, שבבחינת עילה זו יש להידרש לשאלה האם הבורר התייחס והכריע בעניינים שהונחו לפניו, אם לאו, ולא בשאלה כיצד הכריע הבורר בעניינים אלו. מכוח רציונאל זה, הרי שאין כל בסיס לטענת המבקשים שהבורר לא דן ולא הכריע בשאלת קיומו של החוב שבמחלוקת; זאת, משום שעיון בפסק הבורר מעלה בלי צל של ספק, כי הבורר הכריע בעניין האמור שהובא לפתחו, באשר לטענה כי המבקשים חייבים למשיבה סך של 866,172₪. כך מכריע הבורר במפורש בפסק דינו: "כאמור מצאתי לנכון לאשר חשבונות אלה בכפוף לבדיקת הטענות העולות בכתב התביעה שכנגד והתוצאה היא כי אני מחייב את פיקוד לשלם למיקוד את הסכום האמור..". הכרעה זו אינה יכולה להתפרש אחרת, מלבד היותה הכרעה בעניין החוב המיוחס למבקשים כלפי המשיבה. טענות רבות העלו המבקשים בעניין אי-הכרעת הבורר בעניין החוב שבמחלוקת, אלא שטענות המבקשים מכוונות כלפי הדרך בה בחר הבורר להכריע בשאלת קיום החוב, בהתבססו על החשבוניות, וכלפי התוצאה אליה הגיע, ולא כלפי עצם העובדה כי בשאלת קיום החוב נמנע הבורר מלהכריע. מאחר שהבורר התייחס לסוגיה והחליט בה, אין מקום לטענה של "אי-הכרעה"; וכל טענות המבקשים בסוגיה זו אינן אלא ניסיון להתקיף את תוצאת ההכרעה, מכוח "טעויות על פני הפסק", ולא העדר הכרעה. משכך, הרי שמן המפורסמות הוא כי בתי המשפט לא יתערבו בפסק בורר אף אם אכן קיימת טעות לכאורה על פני הפסק. בהפ"ב (י-ם) 13298-12-10 אורי לוי נ' משה גדליה (20.09.11) כתבתי בעניין זה כך: "...העילה לביטול פסק בורר בגין 'טעות על פני הפסק' כבר חלפה מן העולם, ובחוק הבוררות - בניגוד להוראות פקודת הבוררות שקדמה לו - כבר אין עילה זו מופיעה בין העילות האפשריות לביטול פסק בורר. בכך הביע המחוקק את דעתו שבהליך הבוררות, במאובחן מהליך שיפוטי, יעמוד הפסק של הבורר אף אם נפלו בו טעויות, וזאת מתוך כוונת המחוקק להעדיף את סופיות הליך הבוררות, והיעילות והמהירות של ניהול ההליך וסיומו, על פני הדיוק בתוכן הפסק שיינתן. ראה, לדוגמא, ע"א 3439/90 ד.ד.ד., בניה עבודות עפר והשקעות בע"מ נ' המועצה האזורית מטה יהודה, פ"ד מה(3) 337, בעמ' 349: 'טעות כשלעצמה אינה עילה להתערבות בפסק. מדיניותו של חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, היא לעודד את מוסד הבוררות ולמעט בהתערבות בפסק הבורר'." לפיכך, לאחר שעולה מפסק הבורר כי הבורר אכן הכריע בשאלת החוב שהונחה לפניו, הרי שאף אילו התגלו אי אלו טעויות על פני הפסק, ומבלי להביע דעתי בעניין, הרי שאין זה מתפקידו של בית המשפט במסגרת הליך זה לבחון את קביעות הבורר לגופן, ואי אפשר להפוך את הטעויות הנטענות על ידי המבקשים לקרדום לחפור בו באמצעות סעיף 24(5) לחוק; כאשר על מנת להיכנס בגדרו, יש להוכיח כי הבורר נמנע מלהכריע, ולא כי טעה בהכרעתו. אי לכך, הטענה בעניין עילת ביטול הפסק לפי סעיף 24(5) - דינה להידחות. אשר לחובת הנימוק הנטענת על ידי המבקשים, בפתח דבריי אציין כי ברירת המחדל בחוק הבוררות הינה כי על הבורר לנמק את הפסק, אלא אם כן פטרו אותו הצדדים מחובה זו במפורש בהסכם הבוררות, זאת מכוח תיקון 2 לחוק (משנת 2008), אשר הוסיף לתוספת הראשונה לחוק, את סעיף טו1, לפיו "הבורר ינמק את פסק הבוררות"; ולפי הוראות סעיף 2 לחוק, הוראות התוספת חלות כברירת מחדל, כל עוד לא קבעו הצדדים אחרת בהסכם הבוררות ("רואים הסכם בוררות כמכיל את ההוראות שבתוספת הראשונה ככל שהן נוגעות לענין, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם"). בענייננו, חתמו הצדדים על הסכם המכיל תניית בוררות ביום 12.09.03, קרי, כחמש שנים לפני שנכנס תיקון 2 לחוק הבוררות לתוקף, ולפיכך עלתה הטענה שהתיקון לא חל על הסכם זה. ברם, ההוראה החדשה לחיובו של הבורר בהנמקה הינה הוראה הנושאת אופי דיוני, ומן המפורסמות הוא כי שינויים בחקיקה בעלי אופי דיוני יחולו גם על הליכים אשר כבר נמצאים בעיצומם, כל עוד לא ניתן פסק הדין. כך בענייננו, בשנת 2008, עת נכנס התיקון לתוקף, היו הצדדים בעיצומו של הליך בוררות, ופסק הדין ניתן אך ביום 14.10.12. על כן, ניכר כי חובת ההנמקה חלה בעניין דנן, כל עוד לא קבעו הצדדים אחרת (להרחבה ראו: הפ"ב (י-ם) 52405-01-11 מיכאל כהן נ' דוד אלמוג (07.12.11)). כאמור לעיל, טענה המשיבה שאף אם חלה חובת ההנמקה מכוח החוק, הרי שבסעיף 10.3 להסכם פטרו הצדדים את הבורר מחובת ההנמקה. ברם, מעיון בסעיף ההסכם האמור עולה כי אין בסיס לטענה זו ודינה להידחות. בניגוד לטענת המשיבה, הצדדים פטרו את הבורר מהכרעה על בסיס דיני הראיות, הדין המהותי, ומסדרי הדין, ואולם לא פירטו באופן מפורש כי הבורר פטור מחובת ההנמקה. לכך אף יש להוסיף, כי אין לקבל את טענת המשיבה לפיה פטור המוענק לבורר מהכרעה לפי סדרי הדין טומן בחובו גם פטור מחובת הנימוק, משום שאין בין פטור מהכרעה על פי סדרי דין המקובלים - הנוגע לאופן ניהול הדיון, לפטור מחובת ההנמקה, הנוגע לאופן כתיבת פסק הבוררות. לאחר שעיינתי לעומק בהחלטת הבורר, נוכחתי כי מילא הוא את החובה המוטלת עליו מכוח ההסכם בין הצדדים, אשר כאמור לא פטרו אותו מחובת ההנמקה, וניכר כי פסק הבורר נומק על ידו. אלא שנחלקו הצדדים בנוגע למילוי חובה זו. כך, בעוד המבקשים סבורים כי הבורר נמנע מלנמק מדוע ביכר את גרסת המשיבה לעניין כרטסות החוב, ואך הסתפק באמירה מסוג "מצאתי לנכון לאשר..", סבורה המשיבה כי פסק הבורר כולו מנומק חרף הפטור המוקנה לבורר, תוך שהוא מנמק בין היתר אף את סוגיית כרטסות החוב. בע"א 1325/92 רמי קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ, פ"ד מז(3) 89, הוגדרה מידתה הראויה של ההנמקה המתחייבת בפסק בורר כדלהלן: איני מוצא לקבוע מבחן נוקשה, לפיו על הבורר לנמק את פסקו כשופט המנמק את פסק דינו. מבחן אשר כזה אך ירבה התדיינויות בשאלה, אם עמד הבורר בנטל הנימוק המוטל עליו אם לאו, ויסכל את המטרה שלשמה בחרו הצדדים בדרך קצרה ותכליתית של בוררות כדי לסיים את חילוקי הדעות שביניהם. סבורני, כי די בכך שהפסק ינומק כך שיהא בו להראות לקורא כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מלבו טענות הצדדים, וכי מצויים בו התייחסות עניינית לכל אלה וכן טעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאת הפסק. לסברתי, כלל הסוגיות שהובאו לפתחו של הבורר הוכרעו על ידו כאמור, ונומקו. דוגמא לדרך בה בחר הבורר לנמק את פסקו יש למצוא בהתייחסותו לנימוקי המבקשים בנוגע לבעיות העולות מהכרטסות, ובין היתר: תוספת תשלום של 40,000₪ שנעשה על ידי המשיבה בלא אישור המבקשת, והעלאת תוספת גבייה שנעשתה על ידי המשיבה בשיעור של 6%; כאשר לדעתו של הבורר, המבקשים לא סיפקו הסברים המניחים את הדעת לטענותיהם בדבר אותם כשלים. כמו כן, הבורר העמיד את גרסת המבקשים אל מול גרסת המשיבה, והסיק כי מאחר שהמבקשים העבירו הערות שוטפות למשיבה כמדי חודש בחודשו המתייחסות באופן ישיר לחשבוניות, אין אלא להסיק כי המבקשים עקבו באופן שוטף אחר תפקודה ודיווחיה של המשיבה, ועל כן, תמוהה כעת הטענה בדבר הכשלים הרבים שהם מעלים רק עתה לעניין הכרטסות שניהלה המשיבה. לסברת הבורר, די בכך כדי לאיין את טענות המבקשים, וכדי לקבל את טענות המשיבה, משהיא נמצאה אמינה על ידו. מבלי להתייחס לשאלה אם נימוק זה מקובל עליי אם לאו, הרי שלאור האמור, לא ניתן לטעון כי הבורר לא נימק מדוע הוא מבכר את גרסת המשיבה אל מול גרסת המבקשים. סיבה נוספת אשר בגינה מצא הבורר לדחות את טענות המבקשים ולאשר את החוב הנטען על ידי המשיבה, היא דחיית טענות המבקשים במסגרת תביעת הנגד שהגישו. התרשמתי כי הבורר בחן לעומק את כלל טענות מבקשים בתביעה שכנגד, ופירט דבר דבור על אופניו מדוע יש לדחות את רובן ככולן, בזו אחר זו, ואף מכוח זאת הסיק כי יש לאשר את החוב הנטען על ידי המשיבה. כמו כן, מקובלת עליי טענת המשיבה לפיה החוב הנטען הוכח שלא רק באמצעות כרטסות החוב (אשר אף לגביה נחקרו עדים רבים, והוסבר לגבי כל שורה משורות כרטסות החוב כיצד יש לפענחן), כי אם באמצעות מוצגים נוספים, עדים, מסמכים וכיוצא באלה. כך אף מציין הבורר בראשית דבריו, וכך אף עולה מעיון בפסק. לפיכך, דוחה אני את טענת המבקשים לפיה נמנע הבורר מלציין את הנימוקים בגינם קיבל את החשבוניות, ונמנע מלנמק כיצד עולות החשבוניות בקנה אחד עם הסתירות עליהן הצביעו המבקשים; זאת, משום שנוכחתי כי הבורר אכן נימק כל אלו. ויודגש, כי אין כל פסול בכך שבחר הוא לבסס את נימוקיו על דרך השלילה, קרי, שלל את טענות המבקשים בכל הנוגע לסתירות ולכשלים המיוחסים על ידם לחשבוניות, וכנגזרת מכך ביכר את טענות המשיבה, שהרי השאלה אינה האם נקט הבורר בדרך נכונה לגיבוש מסקנתו, אלא האם ניתן לדלות מפסק הדין איך הגיע הבורר למסקנות אלו; ואכן, מאחר שבמקרה דנן ניתן לדעת מתוך פסק הדין מה הניע את הבורר להחליט כפי שהחליט, אזי, בין אם נסכים להליך מחשבתו ובין אם לאו, יצא הבורר ידי חובת ההנמקה. סיכום לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה והיא נדחית בזאת. לפיכך, מכוח סעיף 28 לחוק, אני מאשר בזאת את פסק הבוררות. המבקשים יישאו בשכ"ט עו"ד ובהוצאות המשיבה 10,000 ₪. יישוב סכסוכיםבורר