הדעה לפיה, קודם לדחיית התביעה נגד עובדי ציבור יש להיזקק להליך של הוכחות, נשללה בפסיקה. וראו למשל ת"א (מחוזי י-ם) 8055/06 סילביה דהן נ' מדינת ישראל (17.9.07): "עם זאת, מעיון בדברי ההסבר להצעת החוק עולה במפורש, כי בחינת החלטת המדינה אם לאמץ את מעשה עובד הציבור, או שלא לאמצו, תהיה בהתאם לכללי המשפט המינהלי ... ... בחינת היסודות העובדתיים של המקרה לגופם בשלב זה לא זאת שאינה מתיישבת עם תכלית התיקון, אלא שיש בה כדי לסרבל ההליך הדיוני מעבר לצורך. לאור האמור, יש לבדוק האם החלטת הרשות נעשתה במסגרת מתחם הסבירות ולא על פי שיקולים זרים. לגבולות אותו "מתחם הסבירות" יפים דבריו של כב' השופט א' ברק (כתוארו אז), בבג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה (1) 421, 443: "סיכומו של דבר: חופש הבחירה המינהלי פועל במתחם הסבירות. בתחום זה לא יתערב בית המשפט ולא יחליף את שיקול הדעת המינהלי בשיקול-דעתו הוא. בחירה הנעשית מחוץ למתחם הסבירות תיפסל על-ידי בית המשפט. מתחם הסבירות עצמו נקבע על-ידי בית המשפט, השואל את עצמו, מהו תחום השיקולים של רשות מינהלית סבירה בנסיבות הקונקרטיות של העניין שלפניו. קיומו של "מתחם סבירות" מניח קיומן של מספר אופציות. אשר כולן סבירות, ואשר הרשות המינהלית רשאית לבחור ביניהן, ללא התערבות של בית המשפט... אפילו אני סבור, כי פלוני טועה בהחלטתו, ושאני הייתי מחליט אחרת, אין פירושו של דבר, כי החלטתו היא בלתי סבירה"." וכן בר"ע (מחוזי ת"א) 1934/07 מדינת ישראל נ' מרדכי ספוז'ניקוב בע"מ (17.12.07). לפיכך, נראה כי שגה בית משפט קמא כאשר על אף קיומה של תעודת ההכרה, החליט לדחות את בקשת המדינה לדחות את התביעה נגד המשיבים 1-8 "בשלב זה" ועד לאחר שמיעת ההוכחות, והכל מבלי שתוגש בקשה בעניין זה מטעם המשיב בהתאם לסעיף 7ב(ג) לפקודה ותקנה 7(א) לתקנות, מבלי שניתנה הזדמנות למבקשים להשיב לתגובת המשיב (ע"פ תקנה 241ג(1) לתקסד"א, (ר' רע"א 8312/12 יאיר שפרן נ' אלון החזקות ברבוע הכחול- ישראל בע"מ (6.1.13)), ומבלי שתיבחן תעודת ההכרה לגופה בדרך של ביקורת מינהלית ובית המשפט ינמק מדוע אין הוא מוצא לנכון לאמץ את תעודת ההכרה. 8. בית המשפט כלל לא בחן את סבירות הודעת ההכרה - כאמור, כל עוד לא הגיש המשיב בקשה בהתאם לסעיף 7ב(ג) לפקודה, היה על בית המשפט להיעתר לבקשת המדינה לדחות את התביעה נגד המבקשים 1-8 בהתאם לתעודת ההכרה שהוגשה ובהתאם לסעיף 7ב(ב) לפקודה , ללא כל סייג, ומבלי שיהיה צורך להידרש לסבירות התעודה. הדרך להידרש לביקורת אודות תעודת ההכרה נפתחת רק עם הגשת בקשה מטעם המשיב - התובע,שלא להכיר בחסינות, בקשה שבענייננו מעולם לא הוגשה. מעבר לנדרש יצויין, כי גם אם ראה ביהמ"ש קמא את תגובת המשיב שהתנגד לבקשת המדינה לדחיית התביעה כנגד המבקשים 1-8 משום בקשה מטעמו שלא להכיר בחסינות, גם אז, חובה היה עליו לבדוק לגופה את סבירות ההחלטה המינהלית, דבר שלא נעשה, ואין לגביו כל התייחסות בהחלטתו. 9. כאמור לעיל, מקומו של הדיון בשאלת החסינות בהליך המקדמי ובהזדמנות הראשונה. כאמור בתקנה 6 (א) על המדינה להגיש את הודעת ההכרה יחד עם כתב ההגנה. כאמור בתקנה 7(א), על התובע להגיש בקשתו שלא להכיר בחסינות בתוך 14 יום ממועד קבלת בקשת המדינה, ועל ביהמ"ש להכריע בסוגייה זו "לאלתר" בהתאם לסעיף 7ב(ה) לפקודה. ר' לעניין זה ת"א 43044-10-10 פסטרנק ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (7.11.12). בוודאי שאין להמתין לשלב ההוכחות. 10. התוצאה היא כי יש לקבל את הערעור. החלטת בית משפט קמא מבוטלת. בקשת המבקשים שהוגשה לבית משפט קמא ע"פ סעיף 7ב(ב) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מתקבלת, וזאת בהעדר בקשה שהגיש המשיב במועד ע"פ סעיף 7ב(ג) לפקודה. התוצאה היא כי אני מורה על דחיית התביעה נגד המבקשים 1-8. התביעה תתנהל נגד המשיבים האחרים בלבד. המשיב ישא בהוצאות המבקשת 12 (מדינת ישראל) בסך 10,000 ₪. עובדי ציבור