ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין

(להלן: "בית הדין הארצי") (שלום אבן עזרא, עו"ד-אב"ד, עדנה מינץ-וייצמן, עו"ד-חב"ד, מיכאל קמפונסקי, עו"ד-חב"ד) מיום 9.12.12, בתיק בד"א 36/12 (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין, נדחה ערעור המערער על הרשעתו בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב והמרכז (להלן: "בית הדין המחוזי") (בפני איליה וייסברג, עו"ד-אב"ד, שמואל פינקו, עו"ד-חב"ד, ארז שניאורסון, עו"ד-חב"ד) בתיק בד"מ/פ 15/2011 (הכרעת הדין מיום 3.2.12 וגזר הדין מיום 4.3.12). בגין ההרשעה, נגזר עליו קנס בסך כולל של 75,000 ₪ וכן נפסקו לחובתו הוצאות בסך 10,000 ₪. בית הדין הארצי הטיל גם הוא על המערער הוצאות לטובת המשיבה בסך 15,000 ₪. רקע 2. ההליך המשמעתי שהתקיים בעניינו של המערער החל בכתב קובלנה שנחתם על ידי עו"ד דקלה קליין-יונה, פרקליטת וועדת האתיקה הארצית. הקובל שצוין בכתב הקובלנה היה הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין (להלן: "הוועד המרכזי"). בכתב הקובלנה יוחסה למערער התנהגות הפוגעת במקצוע עריכת הדין; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין; והעדר יחס של כבוד לבית המשפט. בתמצית נטען, כי על אף שהמערער הושעה מחברות בלשכת עורכי הדין מיום 4.8.06, ובהמשך ביום 8.9.08 הופסקה חברותו בלשכה לצמיתות, הוא שלח מכתב לכב' השופט מיכאל שפיצר ביום 12.6.08 שהוכתר בכותרת "X ניר, עו"ד" והוא אף חתם בסוף המכתב "X ניר, עו"ד". תוכנו של המכתב העיד על זלזול של המערער כלפי השופט ומערכת המשפט כשהתבטא בלשון: "הנדון: איך אתה מרגיש עם זה, היום?". בנוסף, ביום 9.4.08, פנה המערער לגב' הדר כהן יועצת השר לבטחון פנים במכתב שהוכתר ונחתם במילים "X ניר, עו"ד". באופן דומה פנה המערער למנכ"לית הלשכה. 3. המערער הורשע, כאמור, בעבירות שיוחסו לו, ובית הדין המחוזי השית עליו כאמור, קנס כולל בסך של 75,000 ₪. זאת, תוך שהוא נותן דעתו להרשעותיו הרבות הקודמות של המערער, אשר מרביתן נגעו להתבטאיות שאין ראויות כלפי מערכת המשפט, שופטים, וכיוצ"ב. 4. הדיונים בבית הדין המחוזי התנהלו שלא בנוכחות המערער, לאחר שלא התייצב אליהם חרף הזמנתו. 5. המערער הגיש ערעור לבית הדין הארצי במסגרתו טען להעדר סמכות של הקובל (הוועד המרכזי) להגיש את הקובלנה. לדבריו, מאז תיקון 32 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: בהתאמה "התיקון" ו"החוק"), אין הועד המרכזי מוסמך לשמש במעמד של קובל. מה גם, שהפרלקיטה שחתמה על כתב הקובלנה ששימשה כאמור, פרקליטת וועדת האתיקה, לא הייתה מוסמכת לעשות זאת. ואולם, בדיון שהתקיים בבית הדין הארצי ביום 30.10.12 הודיע ב"כ המערער כי הוא מושך טענה זו. 6. הטענה השנייה שנטענה נגעה לחוסר סמכות מקומית, זאת בשל העובדה שהמערער היה רשום כחבר לשכת עורכי הדין במחוז צפון, אך הועמד לדין בבית הדין של מחוז ת"א-מרכז. בית הדין הארצי דחה טענה זו, בציינו כי לבית הדין המחוזי הייתה מוקנית סמכות לדון בעניינו של המערער. אולם, גם במידה שבית הדין המחוזי נטל לעצמו סמכות מקומית שלא כדין, אין בכך כדי להביא לביטול הכרעותיו. בהמשך לכך דחה בית הדין הארצי את טענות המערער לגבי דחיית בקשתו לזמן עדים מטעמו בשאלת הסמכות המקומית. 7. גם טענת המערער, כי אין בהשעייתו כמו גם בהוצאתו לצמיתות משורות הלשכה, כדי למנוע ממנו מלעשות שימוש בתואר "עורך דין", נדחתה. עיקרי טענות הצדדים 8. בערעור שלפניי שב המערער על הטענות שהעלה בפני בית הדין הארצי. לדבריו, הקובלנה נגדו הוגשה על ידי הוועד המרכזי שאינו בגדר "קובל" לפי החוק. כמו כן, פרקליטת ועדת האתיקה הארצית שייצגה את הקובל לא הייתה מוסמכת ב"כובעה" זה לייצג את הקובל - הוועד המרכזי. לאחר מעשה, אף התברר כי ל"מייצגת" לא היה ייפוי כוח לפעול לא בשם הוועד המרכזי ולא בשם וועדת האתיקה הארצית (המשיבה בערעור זה), שכן מי שייפה את כוחה הייתה מנכ"לית הלשכה שאינה מוסמכת למנות את באי הכוח, לא של הוועד המרכזי ולא של וועדת האתיקה. לפי הנטען, משהוגש כתב הקובלנה על ידי הוועד המרכזי, שלא היה מוסמך לכך, דינו ככתב קובלנה שלא הוגש כלל, וכפועל יוצא ההליכים בבית הדין המחוזי ובבית הדין הארצי בטלים מעיקרם. 9. באשר לנאמר בפסק הדין, כי המערער חזר בו מהטענות בדבר חוסר סמכות עניינית, ציין המערער כי הדבר לא נעשה ביוזמתו, אלא בהשפעת "לחץ נפשי מתון", כלשונו, על באי כוחו. עיון בפרוטוקול מלמד לדבריו, כי גם הטענה ממנה חזרו עורכי דינו נגעה לכך שפרקליטת וועדת האתיקה לא היתה מוסמכת לחתום בשם הוועד המרכזי, אך לא לגבי עצם היותו של הוועד המרכזי הקובל הרשום בתיק בניגוד לחוק. מכל מקום נטען, טענה מעין זו נטען לטעון גם במסגרת הערעור בשל היותה טענה מהותית היורדת לשורש תקפותו וחוקיותו של ההליך כולו. 10. לגופו של עניין, ציין המערער, כי בית הדין הארצי דחה את טענותיו באשר לסמכות הוועד המרכזי בציינו כי תגובת ב"כ הקובל "הניחה דעתנו שהקובל פעל כדין ושהסמכתה של זו מעשתה אך היא כדין". הא ותו לא. נוסח קביעה זו שנותרה בלתי מנומקת מצדיק לכשעצמו את ביטול פסק הדין. 11. באשר לסוגיית חוסר הסמכות המקומית, טען המערער, כי הוא העלה את הטענה כבר בהזדמנות הראשונה בבית הדין המחוזי. הוא דרש להביא ראיות לעניין זה, אך מבוקשו לא ניתן לו. לדבריו, גם טענה זו נדחתה על ידי בית הדין הארצי ללא נימוקים, תוך הסתמכות על פסק דין שלא הוגש כראייה. במקרה זה, לדבריו, לסמכות המקומית חשיבות מיוחדת, שכן המחוקק איפשר לעורך דין לבחור במחוז רישום לפי מקום מגוריו או לפי מקום עבודתו, ובכך העניק לו את האופציה לבחור במחוז בו ענייני האתיקה נבחנים בזיקה אל החברים במחוז הרלבנטי ולא בזיקה אל המתלוננים. לדבריו, משנרשם עורך דין במחוז בו בחר, הוקנתה לאותו המחוז הסמכות הייחודית לגביו. 12. מנגד, טענה ב"כ המשיבה, שאין מקום להתערבותו של בית המשפט בפסיקת בית הדין הארצי במקרה זה, הן לפי ההלכה הכללית לפיה בית המשפט נוקט במידת ריסון רבה בהתערבותו בשיקול הדעת של בתי הדין למשמעת וזאת בשל מומחיותם וסמכותם המקצועית, והן לגופו של עניין. לטענת המשיבה, המערער איחר בהעלאת הטענות אודות הפגמים בקובלנה, שכן טענותיו הן טענות מקדמיות, שיש להעלותן מיד עם תחילת ההליך השיפוטי, או מאוחר יותר בכפוף לאישור בית המשפט, אישור שלא ניתן בנקל, בוודאי שלא במקום בו לא קיים טעם המצדיק את האיחור בהעלאת הטענה, ולא כל שכן במקום בו הטענה הועלתה באיחור רב לאחר סיום ההליכים בשתי ערכאות. מה גם, שהמערער זנח טענות אלו במסגרת הדיון בבית הדין הארצי. 13. לגופו של עניין נטען, כי התיקון, שקבע כי הסמכות להגשת קובלנה מסורה לוועדת האתיקה הארצית, וועדת אתיקה מחוזית, ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה, נכנס לתוקף ביום 3.1.10, כאשר עובר לתיקון באו המילים "הוועד המרכזי" במקום המילים "ועדת האתיקה הארצית". במקרה זה, התלונות נגד המערער הוגשו בשנת 2008, ובשנת 2009 קיבל הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, בתוקף סמכותו כקובל דאז, החלטה להעמיד את המערער לדין משמעתי. באותו שלב, הועבר התיק לפרקליטת וועדת האתיקה הארצית לצורך ניסוח הקובלנה. בין לבין, שונה החוק הנוגע לזהות הגוף הקובל, ועל כן עניינו של המערער, בצירוף עובדות חדשות שלא היו ידועות, שעה שהוועד המרכזי העביר את התיק לידי עורכת הדין, הועבר לידי וועדת האתיקה הארצית. בחודש ינואר 2011 החליטה המשיבה להעמיד את המערער לדין משמעתי. ציון הוועד המרכזי כקובל בכתב הקובלנה נעשה על ידי הפרקליטה, בשל העובדה שהוועד היה זה שפתח בהליכים כנגד המערער. 14. המשיבה הוסיפה, כי בהתאם להוראות המעבר שבתיקון (סעיף 27(ו)), בקובלנה שהוגשה לפני המועד הקובע (3.7.09), תבוא ועדת האתיקה הארצית או ועדת אתיקה מחוזית במקום הוועד המרכזי או ועד מחוזי כקובלת או כמערערת, לפי העניין, החל במועד הקובע. בנסיבות אלו, גם אם לא היה מקום לציין את הוועד המרכזי כקובל, הרי משעה שוועדת האתיקה הארצית אישרה את הגשת הקובלנה מראש, היא באה בנעלי הוועד המרכזי. 15. באשר לחתימת עו"ד קליין-יונה על כתב הקובלנה, ציינה ב"כ המשיבה, כי בעבר היא החזיקה בכתב מינוי כבאת כוח הוועד המרכזי בהליכים משמעתיים. בהתאם לנוהל עבודה שאושר על ידי הוועד המרכזי, מנכ"לית הלשכה מוסמכת למנות באי כוח אשר ייצגו את הלשכה בהליכים משפטיים. היא עצמה, מייצגת את ועדת האתיקה הארצית כפרקליטתה, מכוח סעיף 18ג לחוק מחודש אפריל 2010. 16. באשר לסמכות המקומית נטען, כי המערער הורשע בניסיון שלא כדין לשנות את מחוז הרישום שלו בלשכת עורכי הדין, ממחוז ת"א למחוז חיפה, באמצעות רכישת תיבת דואר בכפר יהושע. מטעם זה יש לדחות את טענותיו הנוגעות לסמכות מקומית, שכן המערער אינו יכול לטעון להעדר סמכות מקומית בת"א, שעה שקיימת קביעה שיפוטית חלוטה לפיה רישומו במחוז חיפה היה שלא כדין. מה גם, שבמועד הגשת הקובלנה היה המערער רשום במחוז ת"א של לשכת עורכי הדין, וכל עוד לא שונה רישום זה, בדין הוגשה הקובלנה לבית הדין המשמעתי של מחוז ת"א. עתירתו של המערער לבית המשפט הגבוה לצדק לשינוי מחוז הרישום שלו, נדחתה. על כל אלו נטען, כי חוסר סמכות מקומית אינו מצדיק כשלעצמו, את ביטול פסק הדין, בודאי לא במקרה זה. זאת לנוכח העבודה שהמערער בחר שלא להתייצב לדיונים בבית הדין המשמעתי המחוזי, ומשכך לא העלה טיעוניו ולא הציג ראיותיו בעניין הסכמות המקומית. 17. בדיון שהתקיים ביום 11.6.13 שבו הצדדים על עיקרי טיעוניהם, ולמערער ניתנה הזכות להגיש תגובה קצרה בכתב, גם במסגרתה הוא שב על טענותיו. דיון והכרעה 18. תחילה, לעניין הגשת הקובלנה על ידי הוועד המרכזי. 19. למעשה, אין מחלוקת כי הוועד המרכזי הוא זה שנרשם כקובל בקובלנה, זאת על אף שעורכת הדין החתומה על הקובלנה, משמשת גם כפרקליטת וועדת האתיקה הארצית. גם אין מחלוקת כי במועד הגשת הקובלנה, הוועד המרכזי לא היה מוסמך להגישהּ. אכן, לוּ הוועד המרכזי היה מגיש את הקובלנה עובר למועד הקובע לפי התיקון שקבע את שינוי זהות הקובל מהוועד המרכזי לוועדת האתיקה הארצית, לא היה מקום לשעות לטענות המערער, שכן לפי הוראות החוק בקובלנה שהוגשה לפני המועד הקובע ,תבוא ועדת האתיקה הארצית במקום הוועד המרכזי. דא עקא, שבמקרה זה, הוועד המרכזי לא פתח בהליכים כנגד המערער, ובשעת פתיחת ההליך הוועד המרכזי לא היה מוסמך להגיש את הקובלנה. ברור אפוא, כי מדובר בפגם שנפל בהגשת הקובלנה. ב"כ המשיבה הסבירה כי היא ציינה את הוועד המרכזי כקובל, בשל העובדה שהוועד היה זה שפתח בהליכים כנגד המערער והחליט לפתוח כנגדו בהליכים. ואולם, טעם זה אין בידו לאיין את העובדה כי בפועל הוועד המרכזי צוין כקובל. המשמעות היא כי הוא זה שהגיש את הקובלנה, וכאמור, הוא לא היה מוסמך לעשות זאת. השאלה היא, מה תוצאתו של פגם זה כיום, לאחר שההליך התנהל והגיע לסיומו. 20. בית הדין המשמעתי הארצי קבע, כי אין מקום לבטל את ההליך בציינו כי המערער חזר בו מטענה זו בדיון שהתקיים בפניו ולגופו של עניין הוסיף כי תגובת ב"כ המשיבה "הניחה את דעתו שהקובל פעל כדין". אכן, ראוי היה לפרט יותר את ההנמקה לקבלת עמדת המשיבה. אולם, למעשה גם אם אקבל את טענת המערער כי חזרתו לא הייתה מן הטענה העוסקת בסמכות הקובל, אלא רק מהטענה בדבר הסמכתה של ב"כ המשיבה, אין עילה להתערב בהחלטת בית הדין המשמעתי הארצי בעניין זה. 21. אכן, ככלל, "קובלנה" רשאי להגיש רק מי שהוסמך לכך לפי הדין ובתנאים הקבועים בדין. קובלנה שאינה ממלאת אחר התנאים הקבועים בדין להגשתה אינה קובלנה. ואולם, בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית, החלה גם בהליכים פליליים, בודאי בהליכים משמעתיים ניתן לקבוע כי פעולה מנהלית שהחלה בחוסר סמכות לא תביא בדיעבד לבטלות ההליך כולו בשל אותה פעולה ראשונית (ראו לדוגמה, רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי - תל-אביב, פ"ד נב(1) 697, 719 (1998); ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל, 19.09.05; על"ע 1341/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' X ניר, 25.10.10). גם לגבי פגמים שנתפסים כמהותיים נקבע כי גם חריגה מסמכותו העניינית של בית משפט לא תביא בהכרח לבטלותו המוחלטת של פסק הדין, כאשר לא נגרם עיוות דין לנאשם (ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793 (1996)). משכך, יש לבחון האם במקרה שלפנינו יש בפגם של הגשת הקובלנה על ידי הועד המרכזי, כדי להביא לביטול הקובלנה מעיקרה ולבטלות ההליך כולו, או שמא מדובר בפגם הניתן לריפוי במקרה זה, בהתאם לתורת הבטלות היחסית. 22. השיקולים המרכזיים בדוקטרינת הבטלות היחסית הינם האם נגרם עיוות דין לנאשם מחד, אל מול הנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי, אם תבוטל ההחלטה המינהלית, מאידך. האיזון בין אינטרסים אלו במקרה זה בנסיבותיו, מוביל למסקנה כי אין מקום להורות על ביטול ההליך. ראשית, יש לקחת בחשבון את המועד בו העלה המערער את טענתו בדבר חוסר סמכותו של הועד המרכזי להגיש את הקובלנה. במקרה זה, העלה המערער את הטענה, לראשונה, רק במסגרת ערעורו לבית הדין המשמעתי הארצי. לא זו בלבד שהוא לא התייצב לדיון בעניינו בבית הדין המשמעתי המחוזי, אלא שעיון בבקשות השונות שהוגשו על ידו לבית הדין המשמעתי המחוזי עובר לדיון, מלמד כי טענותיו התמקדו בחוסר הסמכות המקומית בלבד. טענתו כלפי חוסר סמכותו של הקובל, כלל לא נשמעה מפיו באותו שלב. לעובדה זו, יש משקל משמעותי באיזון שבין האינטרסים השונים, זאת גם אם אקבל את טענת המערער כי הוא יכול היה להעלות טענה זו לראשונה בכל שלב, גם במסגרת הערעור. 23. שנית, יש לזכור כי ב"כ המשיבה פעלה בעניינו של המערער כבאת-כוח של המשיבה (וועדת האתיקה הארצית), שהיא זו שקיבלה את ההחלטה על הגשת כתב הקובלנה כנגד המערער. היא אמנם החליטה, בטעות, לציין את הוועד המרכזי כקובל, אך כך או כך, ניהול ההליך היה נעשה על ידה, שכן היא הייתה מוסמכת באותה עת לייצג הן את הוועד המרכזי והן את המשיבה. בנסיבות אלו קשה לראות את הנזק שנגרם למערער, וקשה לזהות פגיעה אפשרית ממשית בהגנת המערער ובקיום משפט הוגן, ואין מקום, אפוא, להורות על ביטול ההליך. זאת כאשר מנגד לא הוצבע על אינטרס ציבורי ממשי שנפגע כתוצאה מעצם הגשת הקובלנה בכותרת שגויה. 24. באשר לטענות בדבר חתימת ב"כ המשיבה על כתב הקובלנה, לא מצאתי ממש בטענות אלו, וברור כי היא היתה מוסמכת כדין לייצג הן, בזמנו, את הוועד המרכזי והן, כיום, את ועדת האתיקה הארצית. מה גם, שגם לשיטת המערער, זו היתה הטענה שבא-כוחו הודיע לבית הדין המשמעתי הארצי, במהלך הדיון בפניו, כי הוא חוזר בו ממנה. טענתו כיום, כי בא-כוחו נאלץ לחזור בו מהטענה בשל "לחץ נפשי מתון" משוללת כל יסוד. 25. גם אין מקום לקבל את טענת המערער בדבר העדר סמכות מקומית לבית הדין המשמעתי המחוזי. המערער לא התייצב לדיון שנקבע לו בבית הדין המשמעתי המחוזי, וויתר בכך כל העלאת טענה זו בהזדמנות הראשונה. המערער הזכיר, כי יש לו טענה שכזו בכתבי בית הדין השונים שהעביר עד לדיון בעניינו, אך בכולם ציין במפורש, כי אין הוא מעלה את טענת העדר הסמכות המקומית בשלב זה, ובקשותיו התמקדו בגילוי מסמכים. הטענה לגופה הועלתה על ידו לראשונה אך במסגרת הערעור לבית הדין המשמעתי הארצי, ודי בכך כדי לדחותה. 26. למעלה מן הצורך יצוין, כי בצדק נטען כי בית הדין המשמעתי המחוזי קבע בעבר כי רישומו של המערער במחוז חיפה חלף רישומו במחוז תל אביב נעשה שלא כדין, ובית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעורו של המערער על כך (בד"א 98/06 ובד"א 111/06). המערער לא ערער על קביעות אלו, ואין הוא יכול לטעון כנגד ממצאים אלו כיום (ראו גם על"ע 1341/08 בעניינו של המערער). מה גם, שאף לו היה ממש בטענות המערער בעניין הסמכות המקומית, לא היה בכך כדי להביא לביטול ההליך, שכן חוסר סמכות מקומית הינו פגם "טכני" שאינו מהווה, בסופו של דבר, 'פגם' הכרוך מטבעו בעיוות דין, אלא - 'תקלה' (יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים (חלק שני, כרך ראשון, תשס"ט) 1249). עוצמת הפגם שבחוסר סמכות מקומית אינה זהה לזו שבחוסר סמכות עניינית, ובהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית החלה כאמור, גם פגמים שנתפסים כמהותיים, על אחת כמה וכמה בפגמים שעל פי רוב אינם בעלי אופי מהותי, לא היה מקום לביטול ההליך, בשלב זה, ממילא (השוו על"ע 1341/08). 27. בשולי הדברים יצוין כי על אף שהמערער לא טען בכתב הערעור במפורש כנגד קביעת בית הדין המשמעתי הארצי כי ציון תואר "עורך דין" לצד שמו בתקופת השעייתו מהווה עבירה לפי החוק, לגופו של עניין אין מקום להתערב אף בקביעה זו. אחת מתכליות ההשעייה היא למנוע מעורך הדין המושעה להציג עצמו בעיני הציבור כעורך דין ולהטעות את האדם הסביר להאמין בכך. ומשכך, מקום שהתנהגותו של עורך הדין המושעה נוטעת בלב האדם הסביר אמונה, כי העומד בפניו פועל בדרך של עיסוק במקצוע עריכת הדין ואינו מושעה ממנה, בוודאי כאשר הוא נמנע מן ההצהרה המתחייבת על היותו מושעה וממשיך לפעול כעורך דין, יש בכך כדי להוות עבירה לפי החוק (ראו עמל"ע (י-ם) 17913-09-12‏‏ עו"ד יעקב שפירא נ' לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב, 22.04.13). 28. המערער לא ערער בכתב הערעור, ולו לחלופין, על סוג העונש שנגזר עליו ומידתו וגם לא על ההוצאות שנפסקו לחובתו בשתי הערכאות ולפיכך אין מקום להתערב גם בעניין זה. 29. הערעור נדחה אפוא. 30. המערער יישא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך 5,000 ₪. ערעורעורך דיןלשכת עורכי הדין