הארכת עונש מאסר מותנה של 12 חודשים, שהיה בר הפעלה, בשל הרשעה קודמת של המערער בעבירות אלימות במשפחה (תקיפת גרושתו ובנו). בנימוקי גזר הדין קבע ביהמ"ש כי אמנם מתחם הענישה הראוי הינו "בין מאסר מותנה לצד עונשים נלווים לבין חצי שנת מאסר בפועל". ברם, לאור העובדה שהטלת עונש מאסר, אפילו מותנה, תחייב מכוח סעיף 56 לחוק העונשין - הפעלה מניה וביה של המאסר המותנה בן 12 החודשים - החליט בימ"ש השלום להימנע מהטלת רכיב מאסר כלשהו בגין העבירה בה הורשע בפניו המערער והסתפק כאמור בהטלת עונש של קנס וחיוב בפיצוי בלבד - תוך הארכת המאסר המותנה בשנתיים נוספות. 2. בפנינו ערעור המדינה על גזר הדין וערעור המערער על הרשעתו בהכרעת הדין. עקב היעלמות המערער ואי היכולת לאתרו - נדחו הדיונים מעת לעת - ומשאותר המערער (לאחר שנעצר בגין הליך משפטי אחר) התקיים הדיון בשני הערעורים ביום 6.11.2013. 3. נפתח בערעור על הכרעת הדין. המערער כפר בביצוע המיוחס לו. מטעם התביעה העידו הקטין המתלונן, אחותו (הבוגרת) פאיזה והשוטרת שגבתה את הודעת המערער. פרשת ההגנה הסתכמה בעדות המערער עצמו. הקטין המתלונן היה בן עשר וחצי בעת שהעיד בביהמ"ש (זאת לאור העובדה שהעבירה שיוחסה למערער אינה נמנית על העבירות המנויות בתוספת לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) תשט"ו - 1955). בעדותו מסר המתלונן הקטין כי אביו הגיע לחצר הבית "...הרביץ לי... נתן לי סטירה ונתן לי מכה בגב ונפלתי והתחלתי לצעוק, ולצרוח... הגיע דוד שלי, מצד אבא, למטבח ואמר לאמא שלי ללכת... סליחה אני מתקן את עצמי, מי שאמר לאמא שלי לצאת היה אבא שלי". הקטין הוסיף כי אחותו פאיזה נכחה במקום בעת שאביו היכה אותו, כי אינו יודע מדוע היכה אותו אביו, כי נפל כתוצאה מהמכות וכי לא נפצע כתוצאה מהמכות. האחות (הבגירה) פאיזה, מסרה בעדותה כי אכן המערער הגיע הביתה והיכה את אחיה הקטין, אמר לאמם ללכת משם לבית הוריה, וכי המערער (אביה) היכה את הקטין בגבו ובפניו. לדבריה התרחשו הדברים במטבח וכי "...המטבח בחוץ...ליד הבית". המערער, בהודעתו ת/1 (שסירב לחתום עליה), טען כי לא היכה את המתלונן הקטין, ביקש שייערך עימות בינו לבין הקטין ואמו (גרושתו של המערער), הוא אינו יודע אם היה כלל בבית האם והקטין ביום האירוע, הוא אינו מסוכסך עם ילדיו ואינו מבין מדוע הוגשה התלונה כנגדו. בעדותו שינה מגירסתו הראשונה, טען כי לאחר גירושיו מאם הילדים, היא מנסה להרחיקו מהבית, כי הם אינם מדברים זה עם זו וכי אמנם היה סמוך לבית בזמן האירוע אולם הנטען כנגדו כלל לא התרחש. 3. בהכרעת הדין קבע ביהמ"ש כי התרשם באופן חיובי מעדויות הקטין ואחותו, כי מצא אותם כעדים אמינים שעדויותיהם משתלבות ותומכות זו בזו ברמה העולה כדי הוכחת המיוחס למערער מעבר לספק סביר. עדות המערער לעומת זאת נמצאה בעיני ביהמ"ש כבלתי אמינה - הן מתוך שינויים וסתירות שנמצאו בגרסאותיו לעניין אירוע התקיפה הנטען והן ביחס לתיאוריו, שנמצאו לא נכונים, לעניין מערכת יחסיו עם גרושתו וילדיו - עובר למעשים דנן. 4. בנימוקי הערעור, שבכתב ובעל פה, משיג ב"כ המערער על ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בהכרעת הדין. לטענתו, בולט תיאום גרסאות בין עדויות המתלונן ואחותו, לא נמצא באותם העדויות מניע המסביר את התקיפה הנטענת, ורב החשש שמא המדובר בעלילה שרקחו האם, או מי מילדיה, להרחיק את המערער מביתם. בנימוקי הערעור מפנה ב"כ המערער לסתירות מסוימות בין עדויות המתלונן ואחותו ובתוך עדויותיהם כשלעצמן. הוא מפנה לכך כי עפ"י עדות הקטין התקיפה התבצעה בחצר הבית ואילו בעדותה של האחות פאיזה נאמר כי האירוע התרחש במטבח. האחות מעידה על מכה בגב ורק לאחריה סטירה בפנים ואילו המערער מעיד על הסטירה שקדמה למכה בגב. עוד מפנה הסנגור לכך כי האחות מסרה בעדותה שאכן שוחחה עם אחיה הקטין (בן העשר וחצי) בטרם המשפט - ובכך החשש לתיאום עדויותיהם. אשר לעדות המערער, טוען הסנגור כי אכן בהודעתו ת/1, כשלושה שבועות לאחר האירוע, הוא לא זכר כלל שהיה בבית גרושתו והילדים אותו היום - אולם משבא להעיד במשפט והתברר לו כי המדובר במועד שחל במהלך הרמדאן - הוא נזכר כי אכן היה בבית ונזכר כי באותו היום פרצה במקום תגרה בין האחים של גרושתו - כתוצאה מכך חש ברע ופנה לאשפוז. אין אפוא לטענתו בשינוי גירסה אלה כדי סתירה הפוגעת באמינות גרסת המערער. ב"כ המערער שב ומפנה לכך שלא נתחוור מראיות התביעה מניע לתקיפה הנטענת - וגם בכך אלמנט המכרסם בתוקף גרסאות הקטין ואחותו. 5. לאחר עיון בפרוטוקולי ביהמ"ש קמא, ובהכרעת הדין המפורטת והמנומקת - לא נמצא מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בהכרעת הדין. בביהמ"ש העידו הקטין המתלונן ואחותו הבוגרת. עיון בפרוטוקול עדויותיהם מעלה כי אכן המדובר בעדויות התומכות זו את זו באופן משמעותי. זאת בראש ובראשונה לעצם ההתרחשות של הופעת המערער בבית גרושתו, ותקיפתו את בנו הקטין - המתלונן. גרסת המערער כי לא היו דברים מעולם, כי כלל לא נכנס לחצר הבית אותו היום ולא הרים ידו על הקטין - נמצאה על ידי בית המשפט כבלתי אמינה. עוד נמצא כי גרסאות המערער בהודעתו בחקירה (ת/1) ובעדותו בביהמ"ש - לאירועי אותו היום ואותה השעה - סותרות משמעותית זו את זו. לסתירה הנטענת בדבר מיקום ההתרחשויות - בחצר (גרסת הקטין) או במטבח (גרסת האחות) נמצאה התשובה הפשוטה בעדות האחות כי מטבח הבית ממוקם בתחומי החצר - מחוץ לחדרי הבית עצמו. בדיון מצא ביהמ"ש קמא כי "מחלוקת הגרסאות" בין עדות המתלונן לאחותו - אם הסטירה בפנים קדמה למכה בגב או שמא בסדר הפוך - אינה עולה כדי סתירה מהותית המכרסמת באמינות עדותו של הקטין בדבר תקיפתו על ידי אביו. נחה דעתי כי ממצאי המהימנות והעובדות כפי שנקבעו על ידי ביהמ"ש בהכרעת הדין מתבססים כדבעי על העובדות והראיות שהובאו בפניו, וכי אין מקום או הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בממצאים אלה. לאור זאת - אציע לחבריי כי נדחה את ערעור המערער על הכרעת הדין. 6. ומכאן לערעור המדינה על גזר הדין. בטיעונים לעונש בביהמ"ש קמא טענה המדינה למתחם ענישה שבין 0 ל- 6 חודשי מאסר כשלשיטתה העונש הראוי בעניין זה הינו 6 חודשי מאסר. בנוסף עתרה המדינה להפעלה, במצטבר, של המאסר המותנה בן 12 חודשים שהפך בר הפעלה לאור הרשעתו הנוכחית של המערער. ב"כ הנאשם טען לעומתו כי בנסיבות העניין יש להאריך את תקופת התנאי - וכפועל יוצא מכך - להימנע מהטלת עונש מאסר, אף לא מאסר מותנה (אשר עצם הטלתו תימנע האפשרות להארכת המאסר המותנה של 12 חודשים). ביהמ"ש קמא קבע כי מתחם העונש ההולם את העבירה בה הורשע המערער "צריך לנוע בין מאסר מותנה לצד עונשים נלווים לבין חצי שנת מאסר בפועל". בנסיבות עברו הפלילי של המערער לא מצא ביהמ"ש מקום לחרוג ממתחם הענישה הנ"ל (סע' 11 לגזה"ד) והוסיף ומצא כי "יש לתת משקל לשיקול ההרתעה האישי. לחובת הנאשם (המערער) מאסר מותנה בן 12 חודשים. חרף זאת לא נרתע הנאשם מלחזור ולבצע עבירה של תקיפת קטין. במצב דברים זה, יש להשית עונש אשר יהיה בכוחו להרתיע את הנאשם מלחזור ולבצע את העבירה". (עמ' 12 לגזה"ד) על אף זאת נקבע בגזה"ד כי מאחר ו"הפעלתו של המאסר המותנה תוביל למצב שעונשו של נאשם "יתחיל" מעונש שהינו כפול מעונש המקסימום בהתאם למתחם הענישה אותו קבעתי לעיל" - יש להימנע במקרה זה מהטלת עונש מאסר, גם לא מאסר מותנה. זאת על מנת להימנע מהפעלת המאסר על תנאי בן 12 החודשים. מטעם זה ומטעם זה בלבד הסתפק ביהמ"ש קמא בהטלת קנס של 1,000 ₪, וחיוב בפיצוי המתלונן ב- 2,000 ש"ח. בנוסף, ובד בבד, הוארך המאסר המותנה הנ"ל (של 12 חודשים) בשנתיים נוספות. ביהמ"ש קמא מציין בגזר הדין כי הגם "שהפעלת מאסר מותנה אינה בגדר "עונש" במובנו הרגיל בגין ביצוע העבירה המפעילה אלא מיצוי עונש בגין העבירה שבעטייה הוטל עונש המאסר המותנה - לשיטתי, שעה שבית המשפט, גוזר דינו - של נאשם, עליו לתת את הדעת להשלכות של כל עונש ועונש אותו הוא משית... ניתן להתחשב בקביעת העונש גם בנסיבה שלנאשם מאסר מותנה ארוך אשר הפעלתו תביא למאסרו של הנאשם לתקופה ארוכה, למצער פי שניים מעונש המקסימום בתוך המתחם ההולם, אלמלא עמד לחובתו מאסר מותנה". כב' השופט י. ליבדרו מוסיף כי מסקנתו זו עולה בקנה אחד עם עקרון ההלימה העונשית הקבוע בסעיף 40 יב' לחוק העונשין ועם הנסיבות, הלא חמורות יחסית, של "העבירה המפעילה" בה הורשע עתה המערער. 7. המדינה טוענת בערעורה כי גישתו והנמקתו האמורה של ביהמ"ש קמא מנוגדות להוראות סעיפים 55 (א) ו- 56 (א) לחוק העונשין כפי שנתפרשו ונתבארו בפסיקה, לתכליתו של מוסד המאסר המותנה ולמסגרות הבניית הענישה כפי שנתחמו ונתגבשו בהוראות תיקון 113 לחוק העונשין. המדינה מוסיפה וטוענת כי הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות המערער (המשיב) דנן שהורשע בעבירת אלימות כלפי בנו הקטין שעה שמאסר מותנה תלוי ועומד כנגדו בגין הרשעה קודמת בעבירות אלימות במשפחה שביצע כלפי בנו וגרושתו (בגינן נדון ל - 9 חודשי מאסר בפועל ולמאסר המותנה דנן). ב"כ המשיב תומך כנגד כך את יתדותיו בהנמקות גזר הדין קמא. 8. לאחר בחינת טענות הצדדים מוצא אני כי ערעור המדינה בדין יסודו. זאת הן ברמה המושגית-נורמטיבית בדבר טיבו ומהותו של מאסר מותנה והן ברמה הקונקרטית והפרטנית של המערער דנן, העבירה בה הורשע עתה, והעבירות הקודמות שעבר בגדרן הוטל עליו המאסר על תנאי. סעיף 55 (א) לחוק העונשין מורה כדלהלן: "מי שנדון למאסר על תנאי והורשע בשל עבירה נוספת יצווה בית המשפט על הפעלת המאסר המותנה". החריג לכלל זה נקבע בסעיף 56 (א) לחוק ולפיו: "בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת, ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי לצוות מטעמים שיירשמו על הארכת תקופת התנאי או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות העניין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי". ברע"פ 7391/08 י. מחאג'נה נ. מדינת ישראל (מיום 10.7.08) נפסק מפי כב' השופטת א. פרוקצ'יה כי: "שיקול הדעת הניתן לבית המשפט בהארכת עונש מאסר מותנה מתמקד במצבים שבהם מוצדק לתת לנאשם הזדמנות נוספת לחזור לדרך הישר, כאשר הוא מראה סימנים המניחים יסוד לציפייה כי כך יהיה. עצם אורכו של עונש המאסר על תנאי שהוטל בגין הליך קודם אינו טעם מיוחד להארכתו. במיוחד כאשר הנאשם אינו מראה סימנים אמיתיים של הכרה והפנמה של משמעות התנהגותו הפלילית. הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל והארכת תקופת התנאי, רק בשל היקפו של עונש המאסר על תנאי שיש להפעילו, אינה מתיישבת עם קו עונשי אפקטיבי וראוי בנסיבות מקרה זה...". נימוקיו של בית המשפט קמא אינם עולים בקנה אחד עם ראציונל ותכלית הפסיקה האמורה - הן ברמה המושגית והן בנתוניו הפרטניים של המשיב דנן. 9. נאמן להוראות תיקון 113 לחוק העונשין קבע ביהמ"ש קמא בראשית גזר הדין, את מתחם הענישה הראוי לעבירה בה הורשע המשיב ומצא כי זה נע ממאסר על תנאי למאסר של ששה חודשים. עוד קבע ביהמ"ש קמא כי עברו של המשיב בפלילים - לרבות בעבירות אלימות במשפחה, העובדה שכשנה בטרם ביצע העבירה דנן ריצה המשיב מאסר של תשעה חודשים בגין עבירות אלימות כלפי בנו וגרושתו - ותלוי היה מעליו בשל כך המאסר המותנה דנן בעת שביצע את העבירה הנוכחית - כל אלה אינם מצדיקים סטייה ממתחם הענישה. אדרבא, נתונים אלה מובילים מטבע הדברים למיקום הענישה הראויה דווקא ברף העליון של מתחם הענישה שנקבע (סמוך לעונש מאסר של ששה חודשים). זאת ועוד. בנסיבות המשיב דנן לא מתקיים ולו אפס קצהו של אחד מאותם חריגים אשר בהם - ורק בהם - ינקוט ביהמ"ש באופציית הארכת המאסר המותנה. איני מקבל את הנמקת ביהמ"ש קמא כי על אף כל האמור לעיל - הרי שנוכח אורכה של תקופת המאסר המותנה בן 12 החודשים, ואך ורק מחמת כך, ייצא המשיב פטור מכל עונש בר ממש בגין עבירת האלימות שביצע בבנו בן העשר. 10. תיקון 113 לחוק העונשין לא שינה בכהוא זה מהוראות סעיפים 55 ו- 56 לחוק - או מהפרשנות המצמצמת להוראות סעיף 56 (א) כפי שנקבעה בפסיקה ענפה - ושתמציתה צוטטה לעיל מרע"פ 7391/08. אדרבא, משנקבע בתיקון 113 לחוק כי "אבן הדרך" הראשונה בגזירת העונש תהיה בקביעת "מתחם הענישה ההולם" קם בכך לדעתי צמצום נוסף בהיקף החריג האמור בסעיף 56 (א) לחוק. זאת - במיוחד שעה שמתחם הענישה נקבע במונחי מאסר וכאשר ביהמ"ש קובע כי לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה ממתחם הענישה. 11. לטעמי, יש להשאיר בצריך עיון את השאלה אם לא ייתכנו מקרים נדירים בחריפותם ובקיצוניותם בהם ניתן יהיה לשקול הארכתו של מאסר מותנה שתקופתו ארוכה במיוחד כשיקול להימנע מהטלת עונש מאסר, ובלבד שבעניין שכזה מתעוררות בד בבד ובמצטבר נסיבות אישיות ושיקומיות חריגות ומיוחדות בעניינו של נאשם פלוני. נוטה אני לחשוב כי אכן כך הוא. אולם, עניינו של המשיב דנן רחוק מכך מרחק מזרח ממערב. המאסר המותנה הוטל עליו בגין הרשעתו בעבירות אלימות במשפחה - כשנה בלבד בטרם שב וחטא באותן העבירות. לא נמצאה בעניינו ע"י בימ"ש קמא הצדקה לסטות ממתחם הענישה ההולם , שמקצהו האחד לקצהו האחר נמצא בתחומי עונש המאסר. אדרבא, עברו בפלילים של המערער ואי רתיעתו מהמאסר המותנה שעה ששב וחטא בעבירה הנוכחית מטים הכף דווקא לחומרה. בהינתן כל אלה - לא קמה ההצדקה לקביעותיו העונשיות של בית המשפט קמא ודין הערעור על גזר הדין להתקבל. בנסיבות העניין - ובהינתן עמדותיהם של ב"כ הצדדים בטיעוניהם לעונש בבית משפט השלום איני מוצא הצדקה להארכה נוספת של ההליכים על דרך החזרת ההליך לבימ"ש השלום. 12. אשר על כן אציע לחבריי למותב כי נדחה את ערעור המערער על הכרעת הדין ונקבל את ערעור המדינה על גזר הדין, נבטל את גזר הדין קמא ונגזור על המשיב את העונשים דלהלן: 1. מאסר לתקופה של 4 חודשים. 2. הפעלת המאסר המותנה של 12 חודשים שהוטל על המערער בת.פ. 1857/09 מיום 17/3/2010 3. המאסרים הנ"ל ירוצו בחופף באופן בו תקופת המאסר בפועל תהיה שנים עשר חודשים - וזאת החל מיום מתן פסק דין זה. עוד אציע לחבריי, כי נוכח התוצאה האמורה נימנע מהטלת קנס או חובת פיצוי. י. אלון, נשיא - אב"ד כב' השופט י. צלקובניק אני מסכים י. צלקבוניק - שופט כב' השופטת י. רז לוי אני מסכימה י. רז לוי - שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' הנשיא י. אלון מאסראלימות במשפחהאלימות