הבורר נעדר סמכות להכריע בענייני בעלות במקרקעין, מאחר שהמדובר בהכרעה בזכות חפצית (in rem) אשר לה השפעה כלפי כולי עלמא, ובמקרה דנן, ילדיה של המבקשת - הם היורשים על פי צוואת המנוח של הדירות שבמחלוקת- בשום שלב לא היו חלק מהליך הבוררות, שהתנהל בין המבקשת למשיבות בלבד. כך גם בשאלת מימוש זכות השימוש בדירת יד עזרא, אשר הינה זכות חפצית, הבורר היה נעדר סמכות לדון בה, שכן זכות השימוש רלוונטית אף לילדיה של המבקשת, אשר לא היו שותפים להליך כלל. כך, לבורר אף לא הייתה סמכות להורות על מחיקתה של הערת אזהרה שנרשמה על דירת אהלי חסד, ועל רישומה של הערת אזהרה על דירת יד עזרא במקומה, מבלי שילדיה של המבקשת ישתתפו בבוררות, יעלו טענותיהם וישמיעו את קולם (ולהוכחת טענתה מפנה המבקשת לספרה של פרופ' סמדר אוטולנגי "בוררות דין ונוהל", מהדורה רביעית מיוחדת, כרך א', בעמוד 147-150 (להלן: "אוטולנגי"); רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' אהרון ויזל (06.09.07)). להוכחת טענת המבקשת שילדיה לא לקחו חלק בהליך הבוררות, ומשהפסק מתיימר לחול אף עליהם, יש לבטלו, הגישה המבקשת תצהיר משלים ביום 08.05.13, ובמסגרתו ביקשה לצרף לבקשת הביטול מסמכים אשר נמצאו בארכיון בא כוחה עקב ההתדיינות בפני בית משפט זה ביום 09.05.13, ואשר יש בהם לדידה כדי לתמוך בטענתה. כך צורפו בין היתר, המסמכים הבאים: מכתב מיום 23.03.05 של עו"ד בן דוד אל הבורר, בו הוא מודיע כי הוא מפסיק לייצג את המבקשת - כשממכתב זה עולה כי עו"ד בן דוד ייצג את המבקשת בלבד; מכתב מיום 06.04.05 של עו"ד אשר ברק, בו הוא מודיע לבורר כי קיבל על עצמו את ייצוג המבקשת, ואותה בלבד; מכתב מיום 24.09.09 של בא כוח המשיבות, בו הוא מודה כי הבוררות נערכת בין המשיבות לבין המבקשת בלבד, ואף בכותרת סיכומיו שהוגשו לבורר ציין את שמה של המבקשת בלבד; ודפי פרוטוקול הדיונים בפני הבורר, בהם צוין בכותרת כי הבוררות הינה בין המבקשת למשיבות. עוד לטענת המבקשת בעניין זה, הנושא אשר התברר במסגרת הבוררות בין הצדדים, דינו שלא יתברר בבוררות, וזאת מכוח סעיף 3 לחוק, לפיו: "אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים", שכן לא יעלה על הדעת כי המבקשת והמשיבות תגענה ביניהן להסכמות באשר לחלק המצוי בבעלותו של המנוח אברהם פרויינד בשתי הדירות הרשומות על שמן של המשיבות, אותו ירשו היורשים, מבלי שיוכלו האחרונים לטעון טיעוניהם בפני הבורר. בתגובה טענו המשיבות, כי בהכרעתו, לא חרג הבורר מסמכותו, וזאת משום שפסק הבורר מכוון כלפי הצדדים בלבד, ואין בו כל הוראה כלפי צד ג', או לטאבו לשנות את רישומי הבעלות. כך, לטענת המשיבות, הלכה פסוקה היא כי אין מניעה שבורר יפסוק לגבי זכויות במקרקעין, כאשר תוקף פסיקתו הינו כלפי הצדדים לסכסוך בלבד, בלא שתהא לדבר כל השלכה על צדדים שלישיים (quasi in rem) (המשיבות מפנות לאוטולנגי בעמ' 150; וכן, לרע"א 340/94 חברת חלקה 41 נ' מרקו בסן, פ"ד נ(1) 646). אשר על כן, הבורר היה בעל סמכות להכריע במחלוקת שבין הצדדים לבוררות, הן בשאלת הבעלות והן בשאלת זכות השימוש בדירות, שכן אין המדובר בעניינים קנייניים אלא מעין קנייניים, הנוגעים לצדדים לסכסוך גרידא. בהמשך טענתן מפרטות המשיבות, מדוע לסברתן ניתן להסיק שילדיה של המבקשת אכן השתתפו בהליך הבוררות, וכי על כן, יש לדחות את טענות המבקשת כי ילדיה, הם יורשי זכויות המנוח בדירות, לא היו שותפים להליך. לצורך הוכחת טענתם מפנות המשיבות למספר אסמכתאות, וביניהן: כתב התובענה והבקשה לצו מניעה, שהוגשו לבית המשפט המחוזי, בהם נכתב כי המבקשים הינם המבקשת, ילדיה ובעלה המנוח, וכן כולם יוצגו באותו הליך על ידי אותו עו"ד; הסכמת המבקשת וילדיה מיום 27.6.00 להעברת הסכסוך למסגרת של בוררות, כאשר כולם מיוצגים על ידי עו"ד ברק ועו"ד שילה, ולא רק המבקשת לבדה מיוצגת על ידם; ביום 4.9.00 מינה בית המשפט את הבורר להכריע בסכסוך בין כל הצדדים, המבקשים והמשיבות, כשהמבקשים הינם בלה פרוינד ואח', ולא המבקשת לבדה; גם בפרוטוקול הדיון מיום זה מופיעים הצדדים בכותרת בהתאם לאמור; בישיבת הבוררות הראשונה, שנערכה ביום 29.03.01 בהתאם להוראות בית המשפט המחוזי, מצוין בפרוטוקול הדיון כי המבקשת וילדיה הינם צד אחד לדיון: "פרוינד ואח'"; לאחר מות בעלה של המבקשת נערך דיון נוסף בבית המשפט המחוזי, וגם בפרוטוקול זה נכתב כי הצדדים לדיון הינם המבקשת ושמונת ילדיה; ותביעה שכנגד שהוגשה על ידי המשיבות לבורר, הוגשה נגד המבקשת וילדיה, ולא רק כנגד המבקשת, כך שהמשיבות ראו את הילדים כצד להליך, כפי שהיה עד כה בבית המשפט. ואולם, טוענות המשיבות, חרף העובדה כי היורשים היו חלק מן ההליך, הגישה המבקשת כתב תובענה נפרד בשמה בלבד, וכן במהלך ישיבות הבוררות, התלוו אל המבקשת אך חלק מילדיה. לפיכך, מנסה המבקשת להטעות את בית המשפט ולטעון כי ילדיה "כלל לא נתבעו" ולא צורפו להליך, וכי לא ניתנה להם הזדמנות להתנגד להחלטות הבורר אשר יש להן השלכות ישירות עליהם, בעוד שטענה זו בפועל לא נכונה, שעה שהייתה לילדיה של המבקשת ההזדמנות להעלות טענותיהם, אלא שהם בחרו שלא לעשות כן, ולא הגיבו להליכים המתנהלים בין אימם (ואף ביניהם) לבין המשיבות. לחלופין, טוענות המשיבות כי אם יקבע בית המשפט כי אכן ילדי המבקשת לא היו צד לבוררות, הרי שהם מהווים צד חליף, כהגדרתו בסעיף 4 לחוק, משהוא קובע כך: "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של צדדים להסכם.. והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם"; ועל כן חל פסק הדין אף עליהם, שהרי ילדי המבקשת ירשו לכאורה את אביהם בצוותא עם המבקשת. אי לכך, מאחר שאביהם המנוח היה חתום על הסכם הבוררות, הרי שהליך הבוררות עומד בתוקפו גם כלפי יורשי המנוח (בתמיכה מפנות המשיבות לאוטולנגי, בעמוד 99 והאסמכתאות המופיעות שם). כן, ילדי המנוח אף נחשבים "צד קרוב" אשר הוכר בפסיקה כמחויב בפסק הבוררות, שכן ענייניו יוצגו במסגרת הבוררות ויש לו קרבה עניינית לנושא הבוררות; וזאת חרף אי השתתפותו בהליך באופן פורמאלי (אוטולנגי בעמוד 108). לסברת המשיבות, אין ספק כי ב"כ המבקשת ייצג את עניינם של ילדי המבקשת משך עשר שנים, וכי רק משתוצאת הבוררות לא מצאה חן בעיני המבקשת מנסה להיבנות כעת מן הטענה כי ילדיה לא היו צד להליך שנוהל מטעמה. סעיף 24(10) לחוק - בית משפט היה מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד טענתה השנייה של המבקשת נוגעת לעובדה כי נערכו לטענתה שינויים בפסק הבוררות, וזאת לאחר שנתיים בהם הפסק כביכול ערוך ומוכן להישלח לצדדים. לטענת המבקשת, עצם העובדה שבשעתו הזמין הבורר את המבקשת לבוא ולקחת את הפסק אם תשלם את שכר הטרחה, מוכיחה כי הפסק נחתם בשעתו, אחרת הבורר לא היה מזמין את המבקשת לקבלו; אלא שהעיכוב בתשלום שכר הטרחה הוא שמנע את שליחתו. למסקנה זו שנערכו שינויים בפסק לאחר חתימתו, הגיעה המבקשת משום שלטענתה, נודע לה כי הבורר דיבר עם נציג מטעם המשיבות מחוץ למסגרת הבוררות; ויש בכך לסברתה כדי להקים חשש כי בפסק הבוררות נערכו שינויים, וכי הפסק מיום 25.11.12 אשר הומצא לצדדים, אינו אותו פסק שנכתב ונחתם שנתיים קודם לכן. לפיכך, קמה למבקשת, לטענתה, עילה לביטול פסק בורר לפי סעיף 24(10) לחוק, שכן השינויים שנערכו בפסק נעשו מטעמים בלתי ראויים ופסולים. בתגובה טוענות המשיבות כי המבקשת מנסה להשחיר את פני הבורר ולייחס לו חשדות על לא עוול בכפו. שכן, השתלשלות הענייניים כפי שהוצגה על ידי המבקשת אינה משקפת את המציאות כפי שהייתה בפועל: ראשית, המבקשת חוטאת לאמת שעה שטוענת כי בין נציג המשיבות, מר מלר, לבין הבורר היו מגעים שלא במסגרת הבוררות, מאחר שלא היו דברים מעולם. שנית, המשיבות אינן יודעות מתי כתב הבורר את פסק הבוררות, ומתי שונה, אם בכלל, ומכל מקום אם נעשה הדבר, הרי שלא נעשה לבקשתן או לאור פנייתן. כן טוענות המשיבות כי הבורר רשאי היה לפעול כרצונו כל עוד לא חתם על הפסק, וכך אף הבהיר במכתב ששלח לב"כ המבקשת, לפיו פסק הדין נחתם עובר לשילוחו; היינו, שפסק הדין לא נחתם עד לפני שנשלח. אלא, שב"כ המבקשת לא הסתפק בתשובה זו, וניסה להוציא מהבורר גרסה כאילו שפסק הדין נכתב ושונה על ידי הבורר; ואף על כך השיב לו הבורר, כי טיוטה של פסק הדין שנערכו בה שינויים בטרם נחתמה, הינה בגדר טיוטה בלבד, ולא פסק. לפיכך, סבורות המשיבות כי המבקשת טועה בהבחנה בין כתיבת פסק הדין לבין חתימה עליו, שהרי כל עוד לא נחתם הפסק על ידי הבורר, הינו בגדר טיוטה בלבד, או אז רשאי הבורר לשנותה כראות עיניו. כמו כן, העובדה כי הטיוטה כבר כתובה אינה מעלה ואינה מורידה באשר ליכולתו של הבורר לשנות את האמור בפסק כפי שייתכן שעשה. יש להניח, כמובן, כי לכל פסק דין חתום קדמה טיוטה, ואין להתעלם מתוצאת קבלת טענת המבקשת, כי לא ניתן יהיה לשנות טיוטה טרם נחתמה, תוצאה המשוללת כל הגיון (להוכחת טענתן, מפנות המשיבות לעת"א 39636-01-12 אלעברה נ' שירות בתי הסוהר (06.02.12); רע"א 7816/06 עו"ד יעקב מ. בויאר נ' עזבון המנוח מר דוד מרמלשטיין ז"ל (05.10.09)). לבסוף טוענות המשיבות כי המבקשת לא הביאה כל הוכחה למועד בו נחתם הפסק, למועד בו לטענתה נחתם הפסק קודם לכן, או למועד השינוי הלכאורי, אלא טוענת היא טענות בעלמא. ההוכחה היחידה שהביאה הינה שיחה שלטענתה התקיימה בין הבורר לבא כוחה, אלא שהמדובר ב"עדות שמיעה" קלאסית, שאין בה כדי להעיד דבר, ואשר אינה קבילה כלל. טענות נוספות שהועלו על ידי המשיבות נוסף על האמור לעיל, סבורות המשיבות כי אין כל פסול בעובדה כי בחרו לממש את זכותן לפי סעיף 31(ב) לחוק, ולשלם את שכר הבורר, משהמבקשת עיכבה את תשלומו משך שנתיים, וכנגזרת מכך עיכב את מתן פסק דינו. זאת, מאחר שסעיף 31 (ב) האמור מורה כך: "בעל דין רשאי לשלם לבורר לחשבון שכרו כל סכום שבעל-דין אחר מפגר בתשלומו, ומשעשה כן זכאי הוא בכל עת לחזור על בעל-הדין האחר ולהיפרע מה ששילם". על כן, בדין פעלו המשיבות כפי שפעלו. את טענתם זו סיכמו המשיבות באמירה כי חבל שמי שאינו משלם את חובו לבורר, ומסכל בפועל את הליך הבוררות, הופך את הפרתו לחרב נוספת כנגד הבורר ולהאשמה כאילו צריכים היו הבורר או המשיבות לקבל את רשותה של המבקשת לתשלום שכר טרחת הבורר. טענה נוספת שהעלו המשיבות הינה כי אף אם ייקבע כי קיימת עילת ביטול לפי סעיף 24, הרי שבית המשפט רשאי לדחות את בקשת הביטול אם הינו סבור כי לא נגרם כל עיוות דין (סעיף 26 לחוק). לפיכך, מאחר שלטענת המשיבות לא נגרם כל עיוות דין למבקשת, הרי שאף מסיבה זו יש לדחות את בקשת הביטול. נוסף על כך טוענות המשיבות כי גם אם תידחה טענתם בנוגע לסמכות הבוררים להכריע בסכסוך בין הצדדים, הרי שהדרך הנכונה אינה ביטול פסק הבוררות כולו, כי אם ביטול חלקי שלו בהתאם לסעיף 26(ב) לחוק. לפיכך, אם יחליט בית המשפט כי ראוי להורות על ביטול, מבקשות המשיבות כי בית המשפט יורה על ביטול סוגיית הבעלות בלבד, והותרה על כנה של ההכרעה בעניין סילוק ידה של התובעת מדירת אהלי סעד. דיון והכרעה כאמור, טוענת המבקשת כי הבורר נעדר סמכות לדון בענייני בעלות במקרקעין (סעיף 24(3) לחוק), שעה שיש להחלטתו השפעה על ילדיה-היורשים, אשר לא היו צד להליך הבוררות. מנגד, טוענות המשיבות כי הבורר פעל בסמכות, משהכריע אך בין הצדדים לסכסוך, לרבות ילדיה של המבקשת, אשר היו אף הם צד להליך (זאת חרף העובדה כי לא לקחו חלק פעיל בהליכים). פסק הדין המנחה בעניין סמכות בורר להכריע בענייני בעלות הינו רע"א 340/94 חברת חלקה 41 נ' מרקו בסן, פ"ד נ(1) 636 (25.08.96). בפסק דין זה (פיסקאות 18 - 19), מבחין השופט אור בין שלושה סוגים שונים של פסקי דין: נקודת המוצא הנורמאטיבית לבחינת שאלה זו היא בהבחנה בין פסק-דין חפצי, אשר כוחו יפה כלפי כל העולם, לבין פסק-דין גברא, המחייב רק את הצדדים הישירים להתדיינות. אומרת על כך ד"ר זלצמן, בספרה הנ"ל, בעמוד 505: "פסק-דין חפצי הוא פסק-דין סופי של בית-משפט מוסמך הקובע את מעמדו של אדם או נכס, ובכך קובע למעשה את יחסו המשפטי של אדם או נכס כלפי כל העולם. משניתנה הכרעה חפצית, היא תלווה את נושא ההתדיינות (res) בכל הליך משפטי שבו תעלה שאלת מעמדו, בלא כל קשר לזהות הצדדים המתדיינים, לאמור, אם היו צדדים להליכים שבהם ניתנה ההכרעה אם לאו. זאת, להבדיל מפסק-דין גברא, הקובע את היחס המשפטי שבין אדם לחברו גם אם יחס זה נוגע בזכויות בנכס, ואין הוא יוצר מעשה-בית-דין, אלא בין הצדדים להליך לבין עצמם". לצד קטיגוריות אלה, מצויה קטיגוריה שלישית - פסקים שהם מעין חפציים, Quasi in rem. בקטיגוריה זו נמצאים, בין השאר, פסקים אשר עוסקים בזכות קניין בנכס מסוים. מבחינה זו, מדובר בפסק .in remואולם, פסקים שהם quasi in rem מחייבים רק את הצדדים הישירים להתדיינות. הם אינם פסקים חפציים "אמיתיים". הם אינם מחייבים את כל העולם. זו הסיבה שהם מכונים .quasi in rem לקטיגוריה זו משתייכים הליכים שבהם התובע טוען לאינטרס או לזכות בנכס מסוים ומבקש שזכות זו תיקבע כנגד טענותיו של אדם אחר. עניין לנו, לסברתי, בפסק בורר מן הסוג השלישי, אשר יש בו כדי לחייב אך את הצדדים הישירים להתדיינות, ואינו מתיימר לקבוע זכויות קנייניות כלפי כולי עלמא, קרי כלפי צדדים שלא היו צד להליך. אלא שעל סוגיה זו בדיוק התעוררה מחלוקת בין הצדדים, בשאלה מיהם הצדדים אשר לקחו חלק בהליך הבוררות. לאחר שעיינתי במסמכים שצרפו הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין לקבל את טענת המבקשת לפיה לא לקחו ילדיה חלק בהליך הבוררות, וכי על כן חרג הבורר מסמכותו. זאת ממספר טעמים שיפורטו להלן: עיון במסמכים אשר צירפו המשיבות מעלה, כי יש להתייחס לילדיה של המבקשת כתובעים בהליך הבוררות. זאת אני למד מן העובדה כי בית משפט המחוזי הפנה את הצדדים לבוררות בשנת 2000, כאשר ברי מפרוטוקול הדיון בבית המשפט כי הצדדים המופנים לבוררות הינם המשיבות, המבקשת וילדיה. כך גם מפרוטוקול הדיון בבית המשפט משנת 2004, בו צוין שוב כי הצדדים לבוררות הינם המשיבות, המבקשת וילדיה. כך גם עולה מתביעה שכנגד שהגישו המשיבות נגד המבקשת וילדיה (בו נכתב "התובעים 1 - 10"), וכן ממכתבים ששלח הבורר ובהם נכתב לא אחת כי הבוררות מתנהלת בין הגב' פרוינד ואח' לבין המשיבות; וכן מהזמנה לעדויות ראשיות, בהן כתב הבורר "הנני קובע דיון להוכחות "עדי התובעים (פרוינד)"- ואין לך תובעים אלא המבקשת וילדיה. אמנם, אף המבקשת הציגה מסמכים רבים במסגרת התצהיר המשלים שהגישה, מהם מצטיירת לדידה תמונה הפוכה, לפיה ילדיה לא לקחו חלק בהליך הבוררות ולא נמנו עליו. ואילו כך היה, כי אז צודקת המבקשת בהפנייתה לרע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' אהרון ויזל (06.09.07), בתמיכה לטענתה כי מקום שיורשים לא היו חלק מן ההליך, ויש בתוצאת הבוררות כדי להשליך עליהם באופן ישיר, פסק הדין בטל מעיקרו. ברם, לא השתכנעתי כי אכן כך הדבר בנסיבות דנן. ראשית, די בכך כי בית המשפט הפנה את הצדדים כולם לבוררות וכי הבורר התייחס לא אחת אל המבקשת בלשון רבים (קרי, "המבקשת ואח'" או "התובעים"). שנית, ילדיה של המבקשת הינם יורשיו של אביהם על פי צוואתו, ולהם חלק מזכויות הבעלות הלכאוריות בדירות להן טען האב בחייו, ולפיכך באים הם בנעלי אביהם בעניין זכויות אלו, יחד עם המבקשת. לפי סעיף 4 לחוק הבוררות, "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם"; וכן קובע סעיף 21 לחוק, כי "בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין". ועל אף שהחוק עצמו אינו מגדיר מי הם ה"חליפים" של בעל דין בבוררות, כבר נקבע לא אחת בפסיקה כי יורשיו של אדם ייחשבו כחליפיו לצורך יישומן של הוראות סעיפי חוק הבוררות האמורים. השווה, לדוגמא, את האמור בע"א 10892/02 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי זיסר (6.6.05): סעיף 4 לחוק הבוררות קובע כך: 'הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם... והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם'. אף סעיף 21 לחוק זה מזכיר את מושג החליף בקובעו כי פסק בוררות מחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין. ואולם, המושג חליף לא הוגדר בחוק הבוררות, או בחוקים אחרים בהם נעשה בו שימוש. נוכח זאת, יצקה הפסיקה תוכן למושג זה, ומשמעותו נודעת מקיבוצם של פסקי הדין השונים שניתנו במשך הזמן. עיקרו של דבר, חליף הוא מי שהוסבה אליו זכותו (או חבותו) של בעל הזכות (או החבות) המקורי, מכוח חוק (כגון: מנהל עזבון, יורש, נאמן בפשיטת רגל וכיוב') או בנסיבות אחרות, רצוניות (כגון מקבל זכויות על פי חוזה) (ראו לעניין זה את ס' אוטולנגי בוררות דין ונוהל (מהדורה שלישית, 1991) 51-42). החליף נכנס באופן מוחלט בנעלי בעל הזכות המקורי, כשהאחרון נעלם ואיננו. (ההדגשות אינן במקור - ב.ג.) אי לכך, ילדי המנוח במקרה דנן ייחשבו כחליפיו, כך שהם נחשבים כצדדים להליך הבוררות, ופסק הבוררות חל אף עליהם באופן ישיר. שלישית, יש להתחשב בעובדה הברורה כי קיימת חפיפה מלאה בין האינטרסים של המבקשת ושל ילדיה מול המשיבות, כך שניתן להגדיר את הילדים לא רק כחליפים של אביהם המנוח, אלא כ"צדדים קרובים" הנחשבים כצדדים להליך מעצם קרבתם, גם אילו היינו קובעים שלא היו צדדים פורמאליים. כל אלה מובילים למסקנה כי ברור היה שהמבקשת מייצגת בבוררות את האינטרסים של ילדיה בד בבד עם האינטרסים שלה, וכי כל החלטה של הבורר הנוגעת אליה תשפיע אף עליהם באופן ישיר, כך שאין נפקות לכך כי בתביעה שהגישה המבקשת לבורר ציינה את עצמה כתובעת יחידה, וכי בניגוד למצוות בית המשפט, לא ראתה לנכון לצרף את ילדיה. על בסיס האמור, מתחייבת המסקנה הנוספת, שגם אם אכן נקבעו בפסק הבורר בענייננו קביעות בעלות אופי קנייני, קרי, קביעת הבורר כי התובעת אינה הבעלים של שתי הדירות, והכרתו בזכות שימוש בלבד בדירת יד עזרא, אין בכך חריגה מסמכותו של הבורר המחייבת את ביטול הפסק. זאת, משנוכחתי כי בית המשפט הפנה לבוררות את כל הצדדים, לרבות ילדיה של המבקשת, וכי הם נחשבו כבעלי מעמד בהליך הבוררות, גם עקב היותם "חליפיו" של אביהם המנוח וגם עקב היותם "צדדים קרובים", בעלי אינטרסים החופפים את אינטרסים של המבקשת, ולמרות מעמדם, מסיבות השמורות עימם, הם לא הופיעו לבוררות. בנסיבות אלו, לא ניתן לטעון כי לא ניתן להם יומם בפני הבורר, משלא ניצלו זכותם לעמוד בפני הבורר ולמחות על זכותם כיורשים בדירות נשוא המחלוקת. לפיכך, אין זה מופרך להניח, בנסיבות האמורות, כי ביודעם כי אמם אף היא הינה יורשת כביכול של הנכס, והיא שמופיעה לכלל הדיונים, הרי שבכך מיוצגים אף הם על ידה ועל ידי בא כוחה, ואין להם כביכול סיבה להיות שותפים פעילים למהלך הדיונים. ואם אכן כך, הלזאת מכוונת ההלכה, שניתן לבטל פסק בורר, שעה שיש לו השלכה כלפי צד "שלא היה שותף" להליך הבוררות? סבורני כי על שאלה זו יש לענות בשלילה. השוו, בשאלה זו, את דברי אוטולנגי דלהלן (עמוד 108): "לעניין צדדים לפסק הבורר. נכון הוא שהפסק מתייחס ל"דין ודברים שהיו בפנינו בין התובעת לבין נתבע 1 ואינו מזכיר את הנתבעים האחרים. בכל זאת, נראה לי שבגלל זהות הטיעונים שמעלים שלושת הנתבעים (ודוק שלושתם מיוצגים על ידי אותו עורך דין, והגישו במשותף את כתבי טענותיהם, בלי לעשות הפרדה!), אין לומר שנתבעים 2-3 "לא היה יומם" בבד"צ.. במקרה שלנו, לא רק שמבחינה מעשית טענו הנתבעים את טענותיהם במאוחד, אלא גם מבחינה מהותית נראה שאין כל הבדל בין האינטרסים של כל אחד ואחד מהם: הנתבעים 1 ו-2 הינם בני זוג המתגוררים יחד בדירה נשוא חוזה המכר, והנתבע 3 הינו אחיו של הנתבע.. היוצא מכך.. יש לראות את הנתבעים 2-3 כאילו "היה להם יומם".. שכן נתבע 1 ייצג אותם באופן מלא." לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה כי ילדיה של המבקשת אכן יוצגו בהליך הבוררות, אלא שבחרו שלא לקחת בו חלק פעיל, מסיבות השמורות עימם (ויצוין, כי לא התקבל בעניין זה מאת המבקשת כל הסבר המניח את הדעת). זאת ועוד. טענות של חוסר סמכות, כדוגמת טענת המבקשת האמורה אודות העדר צירופם של ילדיה, יש לבעל הדין להעלות בהזדמנות הראשונה, כבר בעת ניהול הליך הבוררות עצמה; והעלאת טענה זו לראשונה רק בשלב כה מאוחר, לאחר שניתן פסק בוררות שלא לרוחה של המבקשת, הינה נגועה בחוסר תום לב מובהק. אי לכך, טענות המבקשת בדבר היעדר סמכות הבוררים להכריע בענייני בעלות במקרה דנן, נדחית מכל וכל. טענה נוספת שהועלתה כאמור על ידי המבקשת, נוגעת לעילת ביטול מכוח סעיף 24(10) לחוק, משום שלטענתה, פסק הדין שנשלח לצדדים ביום 25.11.12 אינו אותו פסק הדין אשר היה מוכן לשליחה כשנתיים קודם לכן, ואשר עוכב מחמת שהמבקשת עיכבה את תשלום שכר טרחת הבורר. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי טענה זו נטענה בעלמא, מבלי כל ביסוס להנחתה כאילו פסק הבורר עבר אי אלו שינויים במשך השנתיים עד ששולם לו לבורר שכר טרחתו במלואו. כך, לא הוכיחה המבקשת, ולו לכאורה, קיומו של פסק אחר, שהיה אמור לטענתה לשלוח הבורר אליה; ואין בספקות שהעלה הבורר בשיחתו עם המבקשת כדי להוכיח דבר פרט לכך שהבורר אינו זוכר האם הכניס שינויים לפסק. אמרה מעורפלת, אשר אף לדברי המבקשת עוררה אצלה רק "חשש", ותו לא, אין בה כדי להרים את נטל ההוכחה הרובץ על המבקשת בטענתה זו. כמו כן, המבקשת לא הצליחה להוכיח את טענתה כי הבורר שוחח ביחידות עם נציג המשיבות, מר מלר, וכי בשיחות אלו היה כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים, אשר הוביל לשינוי כלשהו בפסק הבוררות. על כן, די בכך כי לעקור מן השורש את טענת המבקשת לפיה קמה לה עילה לפי סעיף 24(10) לחוק. סיכום מכל האמור עולה כי לא קיימות בענייננו עילות כלשהן לביטול פסק הבוררות, ופסק הבוררות ניתן על ידי הבורר כדת וכדין. לפיכך, בקשת הביטול נדחית בזאת. כפועל יוצא מדחיית בקשת הביטול, ומכוח הוראות סעיף 28 לחוק, פסק הבורר מיום 25.11.12 מאושר בזה. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. בעלותיישוב סכסוכיםמקרקעיןבורר