פיצוי בגין הפרת הסכם שכירות וחילוט פיקדון שלא כדין

פיצוי בגין הפרת הסכם שכירות וחילוט פיקדון שלא כדין העובדות בקצירת האומר 1. המשיבה, סילבה פורטוגז (להלן: "המשיבה") הגישה נגד יורשי המנוחה מרים בזק ז"ל שהייתה נתבעת 1, נגד ניר בזק, הוא מערער 2 - בנה של המנוחה, ונגד שלמה בזק, הוא מערער 1 - בעלה של המנוחה, תביעה כספית, על סך 47,690 ₪, שנדונה בסדר דין מהיר. התביעה הייתה להשבת פיקדון על סך 20,000 ₪ שמסרה המשיבה למערער 2, כערבות להבטחת תנאי שכירות, בהתאם להסכם שכירות שנחתם ביום 3.8.08 (להלן: "ההסכם"), לגבי דירה ברח' שלמה המלך 55, נתניה (להלן: "הדירה" או "המושכר"). כן עתרה המשיבה לפיצוי בגין הפרת ההסכם, החזר כספי של דמי שכירות בגין תקופה שבמהלכה נמנעה ממנה החזקה במושכר, וכן הוצאות, ופיצוי בגין סבל ועגמת נפש. יצוין, כי לאחר תחילת ההוכחות ויתרה המשיבה על חלק מתביעתה, והעמידה את התביעה על החזר הפיקדון, פיצוי בגין הפרת ההסכם, והשאירה לשק"ד בית המשפט את הפיצוי בגין עגמת נפש. 2. בכתב תביעתה טענה המשיבה, כי בהתאם להסכם, הושכרה לה הדירה למשך שנה, החל מיום 19.9.08, ועד ליום 18.9.09, וזאת בתמורה לדמי השכירות חודשיים שעמדו על סך 3,000 ₪ לחודש. יצוין, כי במעמד חתימת ההסכם ניתנה למשיבה הנחה בדמי השכירות, שהועמדו על סך 2,900 ₪ לחודש, כאשר המשיבה שילמה את דמי השכירות השנתיים בסך 34,800 ₪ מראש. בין הצדדים התעוררה מחלוקת באשר לחובת המשיבה להיות זמינה כדי להראות את הדירה לקונים פוטנציאליים. להבטחת מילוי תנאי ההסכם הפקידה המשיבה פיקדון בסך 20,000 ₪ בחשבונה של המנוחה. עוד טענה המשיבה, כי היו ליקויים רבים בדירה עליהם התריעה במשך כל התקופה בפני מערער 2, שהתחייב לתקנם, אך לא עשה כן, ואף טען כי עליה לשאת בעלות תיקון הנזקים השונים, ולפיכך קיזז את עלותם וחילט את הפיקדון. 3. כפי שפורט בפסק דינו של בית משפט קמא, ביום 23.08.09 הודיעה המשיבה למערער בדואר אלקטרוני על אי חידוש החוזה לאור העובדה שהיא עוברת לעבוד בבית ספר באילת, ולאור מועד תחילת שנת הלימודים. בית המשפט ציין שהמשיבה כבר הודיעה על כך עוד בחודש מאי 2009, ואף ניסתה למצוא שוכר חלופי, והודיעה על רצונה למסור לידיו של מערער 2 את מפתחות המושכר כבר ביום 25.8.09, לפני מועד סיום תקופת השכירות - 18.9.09. המשיבה ציינה בהודעה זו כי תישא במלוא חיוביה עד סיום תקופת ההסכם, וכי תוכל להראות את הדירה רק עד מועד המעבר לאילת. מערער 2 לא הופיע לפגישה שנקבעה לטענת המשיבה ליום 25.8.09 להחזרת המפתח, כשלטענתה היא אף וידאה עימו טלפונית כי יגיע לפגישה, כשבאותו מועד התחייב מערער 2 להחזיר לה את הפיקדון ביום 10.09.09. גם לפגישה נוספת שתואמה ליום 18.9.09 - מועד סיום החוזה, לא הופיע מערער 2, על אף שאישר בדואר אלקטרוני כי יגיע לפגישה, כאשר לטענת המשיבה לשני מועדים אלה הגיעה במיוחד מאילת. לטענת המשיבה, כשהגיעה לדירה ביום 16.9.09, כדי לוודא תקינותה טרם המסירה למערער 2, נדהמה לגלות כי מנעול הדירה נפרץ והוחלף, לטענתה על ידי מערער 2, וכי מכונת הכביסה והמייבש שלה היו בכניסה מופקרים לכל. 4. המשיבה טענה בפני בית משפט קמא, כי בהתאם להסכם, החזקה בדירה הייתה בידיה עד ליום 18.9.09, יום סיום ההסכם, ובעובדה שהמערער תפס חזקה לפני תום לפני תום תקופת השכירות ופרץ את המנעול, הפקיר את מטלטליה ולא החזיר לה את הפיקדון - הוא הפר את ההסכם הפרה בוטה, ומכאן תביעתה. 5. בית משפט קמא קיבל את התביעה, תוך שחייב את המערערים להשיב את הפיקדון שחולט, ולפצות את המשיבה בסך כולל של 37,318 ₪ כדלקמן: א. השבת הפיקדון שחולט שלא כדין בסך 20,000 ₪; ב. החזר כספי בגין התקופה שמיום 26.8.09 ועד ליום 18.9.09 בהן תפס המערער את החזקה במושכר שלא כדין לפני תום תקופת השכירות בסך 2,318 ₪; ג. פיצוי בגין הפרת ההסכם בהשתלטות על הנכס בטרם תום תקופת ההסכם בסך 10,000 ₪, כאשר בית המשפט ציין, כי אמנם בהסכם לא נקבע פיצוי מוסכם אך זה הסכום הראוי בשים לב לנסיבות ההפרה. ד. פיצוי בגין עוגמת נפש וסבל בסך 5,000 ₪. ה. הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 11,700 ₪, כאשר בית המשפט ציין, כי התחשב בהתנהלות המערערים ובמשך ניהול ההליך. בית המשפט דחה את טענות המערערים לפיהן על המשיבה לשאת בעלות תיקון הנזקים בדירה, לאחר שקבע כי החשבוניות שצירף אינן תואמות את עילות הקיזוז, ואינן מפורטות מספיק, וכלשונו "אין כל ראיה כי [החשבוניות] שימשו את הנתבעים בשיפוץ הנכס, לאחר תום תקופת השכירות", וקבע כי הקיזוז שעשו המערערים בגין התיקונים מתוך הפיקדון נעשה שלא כדין. תמצית טענות הצדדים בערעור 6. המערערים טענו כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי מערער 2 נהג בבריונות, וכן שגה בקביעתו כי הם הפרו את ההסכם, כאשר למעשה המשיבה היא שהפרה את ההסכם. עוד לטענתם, שגה בית המשפט בסכום הפיצוי שפסק, שלמעשה עמד מעל לסכום התביעה, לאחר שהמשיבה ויתרה על חלק מתביעתה. בתוך כך טענו כי הפיצוי שבית משפט קמא קבע בגין הפרת ההסכם הוא פיצוי כפול, הן בגין תפיסת החזקה המוקדמת והן בגין פיצוי "מוסכם". 7. מנגד, טוענת המשיבה, כי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, המבוסס על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, שכולם מפורטים ומנומקים היטב בחומר הראיות, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות כגון אלה. ד י ו ן 8. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה שדין הערעור להידחות. 9. קביעותיו של בית משפט קמא הינן קביעות עובדתיות וקביעות מהימנות ברורות ומנומקות, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, כאשר בית משפט קמא העדיף באופן ברור את גרסתה של המשיבה, כאשר קבע, כי: "... אני קובעת כי הנתבע 2 נהג בבריונות כאשר פרץ את מנעול הנכס, ותפס את החזקה במושכר שלא כדין. נסיבות המקרה דנן, אינן מקימות עילה לנתבעים לתפוס חזקה במושכר טרם תום תקופת השכירות". עוד קבע בית המשפט: "שלא כטענת הנתבעים אני קובעת כי התובעת, לא נטשה את הנכס. היא שילמה במזומן ומבעוד מועד את כל תשלומי השכירות, והחזיקה בו מיום 19 ספטמבר 2008 והייתה זכאית להחזיק בו עד ליום 18 ספטמבר 2009. כן נוכחתי כי התובעת עמדה בהתחייבותה על פי ההסכם ושילמה את כל החשבונות הנלווים לרבות ביטוח מבנה על פי התחייבותה על פי הסכם השכירות." בסופו של יום קבע בית משפט קמא, כי: "... הנתבעים יחד ולחוד, והנתבע 2 בפרט הפרו ברגל גסה את הסכם השכירות עם הנתבעת תוך ששלחו ידם בכספי הפיקדון שהפקידה ברשותם להבטחת התחייבויותיה על פי הסכם השכירות" (ההדגשות שלי - ר.ל.ש). מעיון בפסק הדין עולה, כי התרשמותו של בית המשפט הייתה חד משמעית בהעדיפו את גרסתה של המשיבה על פני גרסתו של מערער 2, כשבית המשפט מצא לנכון לציין שהוא נהג בבריונות. הלכה פסוקה היא שערכאת ערעור אינה מתערבת בהתרשמותה של הערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה מאמיתות טענותיהם [ע"א 3099/10 ראיף אבו שקרה נ' נכלה זכריא חדאד ( 9.10.12)]. 10. עוד יצוין, שבקביעת סכום הפיצויים מסור שיקול הדעת לערכאה המבררת, ששמעה את העדים והתרשמה מחומרת הפרת ההסכם, ובנסיבות אלה - דין הערעור להידחות. בהקשר זה יצוין, כי אין לקבל את טענת המערערים כי המשיבה לא הייתה זכאית לפיצוי בגין התפיסה המוקדמת לאור ויתורה בהסכם על החזר יחסי של דמי השכירות, שכן במקרה דנן נקבע במפורש על ידי בית משפט קמא כי המשיבה "לא נטשה את הנכס", וכי לא הייתה למערערים כל עילה לתפוס חזקה מוקדמת, דהיינו לא מדובר על סיום מוקדם של תקופת השכירות ביוזמת המשיבה, שאז אכן על פי ההסכם אין היא זכאית להחזר יחסי של דמי השכירות. כך גם דין טענתם כי נפסק פיצוי כפול, וכי לאור המועד בו לכאורה נתפסה החזקה בדירה על ידם, לא היה מקום לקביעת הפיצוי בגובה שנקבע - להידחות. בית המשפט פסק פיצוי הן בגין הפרת ההסכם והן בגין החזר דמי שכירות בתקופה שהחזקה נתפסה שלא כדין, ומדובר בשני ראשי נזק נפרדים, כאשר כאמור, פסיקת גובה הפיצויים במקרים כגון אלה מסורה לערכאה המבררת. 11. בית משפט קמא שמע את הצדדים, התרשם מהעדויות והגיע למסקנה חד משמעית לפיה מערער 2 התנהג בבריונות ושלא כדין, ובהתאם נימק את פסק דינו. מדובר בנימוקים שפורטו בהרחבה בפסק דינו של בית משפט קמא, לאחר שבית המשפט התייחס ופירט אחת לאחת את טענות הצדדים, ואין מקום לחזור ולפרטן כאן. בנסיבות אלה, אני סבורה שדי בפירוט ובנימוקים של בית שפט קמא כדי לדחות את הערעור, מבלי להוסיף נימוקים נוספים, וזאת בהתאם לתקנה 460(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. 12. לאור כל האמור, הערעור נדחה. באשר להוצאות בערעור, אסתפק בפסיקת הוצאות בסך 5,000 ₪, אותם על המערערים לשלם למשיבה, וזאת לאור סכום הפיצוי הגבוה יחסית בו חוייבו המערערים על ידי בית משפט קמא. חוזה שכירותהפרת חוזהחוזהפיצוייםחילוטפיקדוןשכירות