נטלה בקלות דעת הלוואה בשוק האפור, ומאז היא צופה בעיניים כלות בחובה ההולך ותופח, מבלי שתאזור עוז לעשות את המעשה הנחוץ על מנת להביא לסילוק החוב, ובכך תציל את שארית כספה. חלף זאת, בחרה התובעת, כמו רבים במצבה, לנסות ולדחות את הקץ באמצעות ניהול התדיינות משפטית שתכליתה עיכוב הליכי הגביה בהם נקט המלווה. בכך, כמובן, אין כל פסול. ואולם, נראה כי בניסיונה להציל את רכושה לא בחלה התובעת בכל טענה, אמתית כשקרית, ובכך חצתה את הגבול בין המותר לאסור. ליבי על התובעת. ואולם גם אדם המוצא עצמו בבור תחתיות צריך לדעת כי קש הכזב לא יוכל לחלצו מצרותיו. לא כל האמצעים כשרים על מנת לזכות בהתדיינות משפטית, ועל ציבור המתדיינים לדעת ולהפנים כי גם להבנתו ורחמיו של בית המשפט גבולות ברורים וידועים. רקע עובדתי התובעת, גברת X X (להלן: "גב' X" או "התובעת"), היא המחזיקה ובעלת מעמד של בר רשות ביחס למשק חקלאי המצוי במושב בית הלוי, והידוע כמשק מס' 22, גוש 8480 חלק 13 (להלן: "המשק"). בתחומי המשק מתגוררים פרט לגב' X, גם בנה, מר עופר X (להלן: "הבן עופר") ואישתו, גב' אורלי X זוהר (להלן: "הכלה אורלי"), וכן בתה של הגב' X, גב' רינת X מלכי (להלן: "הבת רינת"). ראשיתה של הפרשיה שהובילה להתדיינות שלפני הוא בהלוואה על סך של כמיליון ש"ח שנטלה גב' X ביום 23.10.2007 מחברה בשם משכונית נ.ס. (2005) בע"מ (להלן: "חברת משכונית"), העוסקת במתן הלוואות בשוק האפור (להלן: "ההלוואה ממשכונית"). להבטחת ההלוואה ממשכונית שעבדה גב' X את המשק בשעבוד ללא הגבלת סכום. הלוואה זו ניתנה בתיווכו של אחד, מר אייל בן הרוש (להלן: "המתווך בן הרוש"). יצוין כי לתובעת טענות קשות כנגד המתווך בן הרוש, ובכללן הטענות לפיהן פיתה אותה ליטול בשוק האפור הלוואה שלא הייתה זקוקה לה, והוליך אותה שולל בהבטחות שווא כי ישיג לה בתוך זמן קצר הלוואה בנקאית. המועד שנקבע לפירעון ההלוואה ממשכונית היה 23.10.2008, ואולם מאחר שעד למועד זה לא הוסדרה לתובעת הלוואה בנקאית, לא יכלה היא לפרוע את ההלוואה ממשכונית. הצדדים באו בדברים ביחס להחזר ההלוואה, ואף הגיעו לסיכומים שונים, ואולם ההלוואה ממשכונית לא נפרעה עד לשלהי שנת 2010. לטענת גב' X בשלב זה החלו גורמים שונים, שפעלו מטעם חברת משכונית, להפעיל עליה לחצים כבדים, שכללו "הטרדות טלפוניות, איום במימוש המשכון ועוד איומים" (סעיף 23 לכתב התביעה). במצב דברים זה הציע המתווך בן הרוש לגב' X לפנות לנתבעת, דלתא קפיטול גרופ בע"מ (להלן: "חברת דלתא"), חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ בנקאיות, אשר לדבריו היא "חברה רצינית", שהעברת ההלוואה אליה תאפשר בשלב מאוחר יותר קבלת הלוואה בנקאית (ויובהר, מעדויות שני הצדדים עולה כי מוסדות בנקאיים נרתעים מהעמדת אשראי ללווים המסובכים עם חברות כאלה ואחרות בשוק האפור, אך הם נכונים להעמיד אשראי כאשר הוא מיועד לפרוע הלוואה לחברת דלתא, המוכרת להם כנותן אשראי חוץ בנקאי לגיטימי). במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר 2010 פנתה גב' X, כשהיא מלווה במתווך בן הרוש, לחברת דלתא וביקשה לקבל ממנה הלוואה שתשמש, בעיקרה, לפירעון ההלוואה ממשכונית, שיתרת החוב בה עמדה אותה עת על 1.4 מיליון ש"ח. בעקבות פניה זו העמידה חברת דלתא לגב' X בסוף חודש נובמבר 2010, הלוואה (להלן: "ההלוואה מחברת דלתא"), אשר היא המהווה את נושא המחלוקת בהתדיינות שלפני. ההסכם ביחס להלוואה מחברת דלתא נכרת ביום 25.11.2010. מכוחו של הסכם זה העמידה חברת דלתא לגב' X הלוואה של 1.6. מיליון ש"ח למשך כחצי שנה. מתוך כספי ההלוואה הועברו 1.4 מיליון ש"ח ישירות לחברת משכונית, ואילו היתרה, בקיזוז סכום של 27,840 ש"ח, שהוגדרו כדמי טיפול, הועברה לגב' X (אשר לטענתה העבירה בהמשך 100 אלף ש"ח מתוכה למתווך בן הרוש בתמורה על שירותיו). שיעור הריבית על ההלוואה מחברת דלתא הועמד על 2.1% לחודש בצירוף מע"מ (28.32% לשנה בצירוף מע"מ). ריבית הפיגורים הועמדה על 3% לחודש בצירוף מע"מ (42.57% לשנה בצירוף מע"מ). יצוין כי למרות גובהן החריג של ריביות אלו, אין טענה כי הן עומדות בניגוד להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג - 1993 (להלן: "חוק הלוואות חוץ בנקאיות"), וזאת לאור הוראת סעיף 15(ב)(1) לחוק, המחריגה מתחולת הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק (בהן נקבעה הגבלה על גובה הריבית וריבית הפיגורים שרשאי מלווה חוץ בנקאי לגבות) הלוואות בהן הסכום שקיבל הלווה בפועל עולה על רף שהוגדר בתקנות (הרף עמד בזמן מתן ההלוואה מחברת דלתא על מיליון ש"ח, ועומד כיום על 1,175,267 ש"ח). החזר ההלוואה לחברת דלתא נקבע ל-7 תשלומים: ששה מהם תשלומים חודשיים שווים בסך של 11,000 ש"ח כל אחד, ששולמו על ידי גב' X בין ה- 10.12.2010 ל- 10.5.2011, ותשלום נוסף בשיעור יתרת ההלוואה (דהיינו הקרן בצירוף הריבית והמע"מ ובניכוי התשלומים שבוצעו) שנקבע ליום 10.5.2011. ממבנה זה עולה כי מדובר למעשה בהלוואת גישור לתקופה קצרה (ששה חודשים), שאין חולק כי תכליתה הייתה לאפשר לגב' X להשיג אשראי ממקור בנקאי. להבטחת החזר ההלוואה שיעבדה גב' X את זכויותיה במשק בשעבוד ללא הגבלת זמן (המדובר במישכון זכויות, שנרשם במרשם המשכונות, ובהתחייבות לרישום משכנתא שניתנה על ידי מינהל מקרקעי ישראל לבקשת גב' X). יצוין עוד כי על מסמכי ההלוואה הוחתמו כלווים גם הבן עופר והבת רינת. בנוסף חתמו הגב' X, הבן עופר והבת רינת על טופס נפרד, שכותרתו "הסכמות בלתי חוזרות בעניין סידור חלוף" (להלן: "טופס הויתור") בו נקבע כי במקרה שיפונו מהנחלה יהיו זכאים כסידור חלוף לדמי שכירות בסכום שלא יעלה על 500$ למשך 4 חודשים, וכי לא יהיו מוגנים לא לפי הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (להלן: "הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר"), ולא לפי סעיפים 38 ו- 39 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 (להלן: "הגנת חוק ההוצל"פ"). באותיות מוגדלות ומודגשות הובהר בטופס הוויתור כי: "הרינו לאשר ולהצהיר כי הובהר לנו שמהות ותורינו הנ"ל הינו למעשה ויתור על זכויות לדיור ולסידור חילופיים (מעבר לנזכר בסעיף 1 לעיל [דהיינו דיור חלוף של 500 דולר לחודש למשך 4 חודשים]) ולהתפרנסות מחקלאות, והמשמעות המעשית של כך היא העדרה של קורת גג, כך שבלשון עממית היינו "נזרקים לרחוב" ומאבדים את האפשרות להתפרנס מחקלאות, למרות זאת, אנו מסכימים לכך". גב' X לא עמדה בהתחייבותה לפרוע את ההלוואה מחברת דלתא. היא אומנם עשתה מאמצים להשיג הלוואה ממוסד בנקאי, אולם עד היום לא עלה הדבר בידה ובידי המבקשים לסייע לה. בעקבות זאת, ולאחר שמספר התראות ששלחה לא הביאו לפירעון ההלוואה שהלכה ותפחה, פתחה חברת דלתא ביום 28.11.2011 בתיק הוצאה לפועל למימוש השעבוד על המשק. ביום 20.2.2012 מונה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל בא כוחה של חברת דלתא, עו"ד אריק אמיר, ככונס נכסים על זכויותיה של גב' X במשק. גב' X עתרה ביום 29.2.2012 כנגד מינוי זה לרשמת ההוצאה לפועל, וביקשה כי יתאפשר לה למכור את הנכס בעצמה, ואולם בקשותיה אלו נדחו על ידי רשמת ההוצאה לפועל עמית גולדשטיין-לירן בהחלטתה מיום 18.6.2012, ובעקבות זאת נקבע מועד לפינוי גב' X ובני משפחתה מהמשק. משהבינה גב' X כי מיצתה את אפשרויות עיכוב הפינוי בהליכי ההוצאה לפועל, נפתחו ההליכים שלפני. ההתדיינות בתיק זה התובענה שלפני נפתחה ב- 20.8.2012, בכתב התביעה, אליו צורפה בקשה לצו זמני לעיכוב הליכי מימוש, שהוגשה במעמד צד אחד (התובענה הוגשה במהלך הפגרה, בתקופה של השבתה יזומה במערכת נט-משפט לצורך שדרוגה, ועל כן קיבלה מספור לפי השיטה הישנה). הסעדים שנתבקשו בתובענה היו סעדים הצהרתיים לפיהם הסכם ההלוואה מחברת דלתא בטל מחמת פגם בכריתה, ולפיכך יש למחוק את השעבודים ולסגור את תיק ההוצאה לפועל. לחילופין התבקשה הצהרה כי התובעת לא וויתרה על הגנת חוק ההוצל"פ, וכי אין נפקות לחתימתה על טופס הוויתור. צו המניעה הזמני שהתבקש כוון כנגד הליכי המימוש שננקטו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, ובמיוחד כנגד הפינוי שנקבע ליום 11.9.2012. ביום 28.8.2012 התקיים לפני דיון בבקשה למתן צו זמני, במסגרתו נחקרה גב' X. בעקבות הדיון הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט לפיה מבלי לגרוע מטענותיהם, ומבלי להכריע בבקשה לצו מניעה זמני, יקוים דיון מהיר בתובענה גופה, כאשר עד למתן הכרעה בתובענה, יעוכבו הליכי הוצאה לפועל. הצדדים הגישו תצהירים והמצהירים נחקרו עליהם ביום 11.2.2013 (וזאת לאחר שניסיונות שנעשו להביא לפשרה לא צלחו). בנוסף נחקר במועד זה עו"ד ליאור בנימין (להלן: "עו"ד בנימין"), אשר על תפקידו בפרשיה ועדותו ארחיב בהמשך (ראו פסקה ‏24 להלן). בעקבות זאת נקבע התיק לסיכומים בעל פה ליום 20.2.2013. ביום הדיון הוגשה בקשה מטעם התובעת להעיד את הכלה אורלי כעדת הזמה. למרות אופייה החריג של הבקשה, ומאחר והטענה הנוגעת למעורבותה של הכלה אורלי התעוררה רק במסגרת חקירתו של עו"ד בנימין, התרתי את הגשת תצהירה וחקירתה, שבוצעה באותו מועד. לאחר החקירה נשמעו הסיכומים. ביום 13.3.2013 הגיש ב"כ התובעת בקשה נוספת להגשת עדי הזמה, שנגעו הפעם לנוהלי הפעולה של חברת דלתא ביחס לעסקאות הלוואה אחרות. לאחר קבלת תגובה ותשובה לבקשה זו הוריתי ביום 23.6.2013 על דחיית בקשה זו, וזאת הן מהטעם שגרסת חברת דלתא בדבר נוהליה הוצגה עוד בתגובתה לבקשה לצו המניעה הזמני, והן מהטעם שהרלוואנטיות של ראיות ההזמה להכרעה בתיק קלושה. המחלוקות בין הצדדים בכתב התביעה העלתה התובעת טענות מן הגורן ומן היקב כנגד חברת דלתא. למרביתן של הטענות הללו לא נמצא כל בסיס בחומר הראיות, וממילא יש מקום לדחותן ללא צורך בדיון של ממש. למען הסדר הטוב אזכיר בקצרה את שלוש המרכזיות שבטענות הללו: התובעת טענה בכתב התביעה כי המתווך בן הרוש פעל כסוכן מטעמה של חברת דלתא. טענה זו, אשר לא הובא ולו בדל ראיה מטעם התובעת לביסוסה, הוכחשה על ידי חברת דלתא, ונסתרה על ידי עדיה. מהראיות שהוצגו לפני עולה כי המתווך בן הרוש הוא אחד ממספר לא מבוטל של מתווכים עצמאיים הפועלים בשוק האשראי, ומנסים לגזור לעצמם עמלה מצד זה או אחר. ודוק, חברת דלתא לא הכחישה כי היא מכירה את המתווך בן הרוש, וכי אף היה מעורב במספר קטן של עסקאות אשראי שנערכו עימה, ואולם היא הכחישה מכל וכל, והכחשתה נתמכה בעדותם האמינה של עובדיה השכירים, כי הוא עבד בשרותיה. זאת ועוד, מהעדויות שלפני עולה בברור כי בפרשיה שלפני פעל המתווך בן הרוש מטעמה של גב' X בלבד. מעורבותו החלה כבר בעת הסדרת ההלוואה ממשכונית, קודם לכניסת חברת דלתא לתמונה, ואף את העמלה שגזר (והיא הייתה נכבדת מאד) קיבל מגב' X בלבד. מכאן שהטענה לקנוניה בין חברת דלתא למתווך בן הרוש (שכאמור לגב' X טענות קשות נגדו) לא רק שלא הוכחה, אלא שנסתרה. עוד טענה התובעת כי חברת דלתא הציגה את עצמה כחברה העוסקת בסידור הלוואות ממוסדות בנקאיים, וכי הבטיחה לסייע לה בסידור הלוואה בנקאית. גם לטענה זו לא הניחה התובעת כל בסיס עובדתי (במסמכים שנחתמו אין כל רמז להתחייבות שכזו), והיא נסתרה בעדות עובדיה השכירים ובעליה של חברת דלתא, אשר הבהירו כי החברה מעמידה מימון חוץ-בנקאי, ואיננה מטפלת כלל בהסדרת הלוואות בנקאיות. בחקירתה הבהירה גברת מירי רוזנברג, עובדת שכירה בחברת דלתא, שעדותה היתה אמינה בעיני, את תחום פעילותה של חברת דלתא באופן הבא: "קהל היעד של נוטלי הלוואות דלתא הם אנשים שיש להם צורך בהלוואות גישור לזמן קצר. בדרך כלל זה לסילוק חובות או בעיות משפטיות שמונעות מהם לגשת לקבל משכנתא בנקאית באותו רגע. הרעיון הוא ליצור מעקף ולתת את ההלוואה שתפתור את הבעיה ותאפשר להם לעבור לשלב ב' שזה או משכנתא או מכירה או כסף מכל מקור אחר. לצורך כך אנו משתמשים בהון עצמי לא קטן או בבנקים. זאת אומרת ש[חברת] דלתא נוטלת הלוואות בנקאיות בשביל לממן את פעילותה ולאפשר להתמנף ולתת את ההלוואות ללקוח. ... זה לא אומר ש[חברת] דלתא מסדירה את המשכנתא אלא משמשת גורם הלוואה והבנק כגורם מלווה ל[חברת] דלתא" (פרוטוקול 11.2.2013, עמוד 37 שורה 31 - עמוד 38 שורה 6) לאור אופי פעילותה של חברת דלתא, כמובהר לעיל, אין זה מתקבל על הדעת כי חברת דלתא (להבדיל, אולי, מהמתווך בן הרוש, שכאמור פעל מטעמה של הגב' X, ולא כסוכן של חברת דלתא) נתנה לגב' X הבטחה לסייע לה בהסדרת הלוואה בנקאית (וזאת מעבר לסיוע הנובע מעצם השינוי בזהות נותן האשראי. ראו גם פסקה 5 לעיל). גב' X טענה כי הוטעתה ביחס לתוכן ההתקשרות בהלוואת חברת דלתא, וסברה לתומה כי סכום התשלום החודשי של 11,000 ש"ח במהלך ששת חודשי ההלוואה (ראו פסקה ‏7 לעיל) הוא הסכום שתידרש לשלם עבור הריבית בתמורה להלוואה (סכום בו יכלה לעמוד), ולא יידרש ממנה תשלום עבור ההלוואה מעבר לכך (למעט, כמובן, השבת הקרן). עוד נטען כי לא הוצגו לפניה סכומי ההחזר בהם תידרש לשאת, וכי היא לא הבינה לא את תנאיה הדרקוניים של ההלוואה ולא את העובדה שלא תוכל לעמוד בהשבתה. טענות אלו נטענו כמעט בעלמא. ראשית, במסמכים עליהם הוחתמה התובעת יש פירוט ברור של שיעור הריבית על ההלוואה, ובמסמך נפרד (נ/4) אף מופיע לוח סילוקין המבהיר מהי הריבית שנצברת בכל חודש מחודשי ההלוואה (38,976 ש"ח), ומהו סך הריבית שתצטבר בתקופת ההלוואה (216,867 ש"ח). שנית, לכל אדם בר דעת, ולא רק שגב' X היא אדם בר דעת, אלא שהבת רינת שחתמה עימה על המסמכים היא מנהלת חשבונות, ברור כי סכום הריבית הנצברת על 1.6 מיליון ש"ח בגין ריבית חודשית של 2.1% בתוספת מע"מ היא בסביבות 40 אלף ש"ח, ומכל מקום היא גבוהה בצורה משמעותית מ- 11 אלף ש"ח; שלישית, גב' X הבינה היטב כי המדובר בהלוואה חוץ בנקאית יקרה הניתנת לפרק זמן קצר על מנת לאפשר לה קבלת הלוואה בנקאית (ראו, למשל, עדותה בפרוטוקול 28.8.2012, עמוד 3 שורות 19 - 21). במצב דברים זה אין זה מתקבל על הדעת שסברה כי התשלום החודשי (המייצג שיעור ריבית שנתית של כ- 8.25%) ממצה את המחיר שתידרש לשלם בעבור ההלוואה במלואה. כבר מטעמים אלו יש לדחות על הסף כל טענה לפיה גב' X לא הבינה את התנאים העסקיים של ההתקשרות בהסכם ההלוואה מחברת דלתא (על מנת שלא אמצא חסר, אבהיר כי מסקנה זו תואמת גם את התרשמותי מהעדים שהעידו לפני, ובמיוחד את התרשמותי מהבנתה ובינתה של הגב' X). משהוסרו מהשולחן טענות אלו נותרה למעשה טענה עובדתית אחת לגביה היו הצדדים חלוקים: האם החתמתם של גב' X, הבן עופר והבת רינת על המסמכים השונים נעשתה במשרדיה של חברת דלתא, כטענת התובעת, או שהיא נעשתה במשק, כטענת חברת דלתא. למחלוקת עובדתית זו משמעות ביחס לטענה המשפטית הנוספת שהועלתה על ידי התובעת, לפיה לא ניתן הסבר מספק לגב' X, ולבנה ולבתה, ביחס למשמעות החתימה על הסכמי ההלוואה והשעבוד, ועל כן אין לתת תוקף לטופס הוויתור במסגרתו ויתרו על הגנות חוק ההוצל"פ (לעניין זה ראו ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934 (2004). לכך שהגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ממילא אינה חלה במקרה כמו זה שלפנינו ראו ע"א 3295/94 עו"ד פרמינגר, הנאמן על נכסי מור נ' מור, פ"ד נ(5) 111 (1997) בו נקבע, ברוב דעות, כי יש להחיל את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר רק במקרה של מימוש משכנתא (קרי, כשזכות הלווה בנכס נרשמה במרשם המקרקעין), ולא כאשר מדובר במימוש משכון על זכות אובליגטורית (קרי, כשזכות הלווה בנכס טרם נרשמה במרשם המקרקעין)). ודוק, לאור תיקון 29 לחוק ההוצל"פ, לטופס הוויתור משמעות מוגבלת, באשר גם בהינתנו עומדת לרשם ההוצאה לפועל הסמכות לקבוע את שווי הסידור החלוף בהתאם להגנה המינימאלית שנקבעה בסעיף 38(ג)(2) לחוק בתיקון האמור. יחד עם זאת, ברור כי מצבו של חייב אשר ויתר על הזכות לדיור חלוף (ולפיכך הוא נהנה רק מההגנה המינימאלית של סעיף 38(ג)(2) לחוק ההוצל"פ) מוסיף להיות נחות מזה של חייב שלא ויתר על הזכות לדיור חלוף (ולפיכך הוא מוסיף ליהנות מההגנה המלאה שנקבעה בסעיף 38(א) לחוק ההוצל"פ). לפיכך, השאלה אם לטופס הוויתור תוקף, לא התייתרה. המחלוקת בין הצדדים היא, כפי שהובהר לעיל, עובדתית. לכל אחד מהם הייתה גירסה עובדתית שונה לדרך בה הוחתמו גב' X, בנה ובתה, על המסמכים, וכפי שיובהר, לא רק שהגרסאות העובדתיות אינן יכולות להתיישב זו עם זו, אלא שגם אין מנוס מהמסקנה המצערת כי עדי אחד הצדדים העידו עדות שקר ביודעין. להלן אפרט את גירסת התובעת מזה, ואת גרסת חברת דלתא מזה, ואבהיר מדוע אני נותן אמון בגרסת חברת דלתא, ולא בגרסת התובעת. גרסת התובעת היא כדלהלן: ביום 25.11.2010 נערכה פגישה במשרדי חברת דלתא בה נכחו התובעת, בנה עופר, בתה רינת וכן נציגי חברת דלתא והמתווך בן הרוש (להלן: "פגישת החתימה"). פגישת החתימה הייתה לגרסת התובעת הפגישה היחידה שנערכה במשרדי חברת דלתא, ובמסגרתה נחתמו כל המסמכים על ידי התובעת, בנה ובתה (הכלה אורלי, אשר חיכתה במכונית כל זמן הפגישה, הוחתמה במכונית על ידי המתווך בן הרוש על מסמך נוסף, שכותרתו "ויתור טענות ביחס לנכס בקשר עם בן הזוג" (נ/7)). בפגישת החתימה לא נכח כל עורך דין, ולא ניתנו לחותמים הסברים על טיב המסמכים עליהם הם חותמים, אלא הם נאלצו לחתום עליהם מבלי לקרוא בהם. גרסת הנתבעת היא כדלהלן: בין הצדדים נערכה אכן רק פגישה אחת, אולם היא נערכה ביום 28.10.10 (ולא ביום 25.11.2010), ובמהלכה לא נחתמו הסכמי ההלוואה והשעבוד, אלא רק הוצגה על ידי התובעת והמתווך בן הרוש בקשתה של התובעת לקבלת הלוואה, ונחתם הסכמי דמי טיפול ושטר חוב לגביו (להלן: "פגישת ההיכרות"). בסופה של פגישת ההיכרות נמסר לגב' X מסמך שכותרתו "תנאים כלליים להלוואה המבוקשת" (נספח ז' לכתב התביעה), המסכם את אשר נאמר בפגישה. לאחר מכן ביצעה חברת דלתא בדיקות שונות, שכללו גם הזמנת חוות דעת שמאית, ועל בסיסן הוכנו מסמכי ההלוואה והשעבודים, אשר הועברו לגב' X לצורכי חתימה (יתכן שבאמצעות המתווך בן הרוש). גב' X התקשרה (בסיוע המתווך בן הרוש) עם עורך דין מטעמה (עו"ד ליאור בנימין), שבא לביתה והחתים אותה ביום 25.11.2010, ללא נוכחות מי מאנשי הנתבעת, על כל מסמכי ההלוואה והשעבוד, כשהוא מאשר הן שזיהה את החותמים והן שהסביר להם את מהות המסמכים עליהם הם חותמים (להלן: "אירוע החתימה"). לאחר החתימה הועברו המסמכים החתומים חזרה לחברת דלתא, ועל בסיסם הועמדה ההלוואה. דיון והכרעה במחלוקת בין הגרסאות קל להיווכח כי כבר במבחן ההיגיון הבריא עדיפה גרסת הנתבעת על גרסת התובעת: המדובר בענייננו בעסקת הלוואה לא פשוטה, וגרסת התובעת לפיה באותו מעמד התקבלה הבקשה למתן הלוואה, נבדקה ואושרה, ובנוסף הוכנו כל המסמכים ונחתמו, איננה סבירה על פניה. זאת ועוד, אין זה מתקבל על הדעת שהלוואה כזו תאושר על ידי גורם כלשהו, לא כל שכן גורם עסקי מיומן, בו במקום, ומבלי לבצע בדיקה מתאימה. גם עיון במסמכים עצמם מלמד על קיום שני שלבים באישור ההלוואה: כך, למשל, מסמך ה"תנאים כלליים להלוואה המבוקשת" (שצורף על ידי התובעת) הוא מסמך הנושא את התאריך 28.10.2010, בעוד שהסכמי ההלוואה והשעבוד נושאים את התאריך 25.11.2010. בין לבין, אף נערכה ביום 3.11.2010 חוות דעת שמאית המופנית לחברת דלתא, ושהוכנה לפי האמור בה לבקשת גב' X, המעריכה את שווי המשק (חוות הדעת הוכנה על ידי השמאי ארז כהן, וצורפה כנספח 13 לתגובת הנתבעת לבקשה למתן צו מניעה זמני). עדי הנתבעת העידו כולם כי הפגישה שנערכה במשרדי חברת דלתא, הייתה פגישת היכרות בלבד, וכי חברת דלתא אינה נוהגת להחתים את לקוחותיה בעצמה על מסמכי ההלוואה והשעבוד, אלא מפיקה עבורם את המסמכים, ומבקשת כי יחתמו עליהם לפני עורך דין מטעמם. עדויות אלו, שנמסרו בעיקרן על ידי עובדות שכירות, היו אמינות בעיני, והן מתיישבות גם עם הדרך הסבירה בה פועל עסק כדוגמת חברת דלתא (בשים לב להתפתחות הפסיקה בסוגיות אלו בשנים האחרונות). לא זו אף זו, לא ברור מה טעם היה לחברת דלתא לפעול בצורה שונה בעניינה של התובעת, שהרי לפי גרסתה שלה היא הייתה לחוצה מאד להשיב את הכסף לחברת משכונית, ולפיכך סביר שהייתה מסכימה להיענות לכל דרישה פרוצדוראלית שהייתה חברת דלתא מעלה. לכן קשה למצוא היגיון מבחינת חברת דלתא (שאין חולק כי היא מלווה באופן מתמיד על ידי יועץ משפטי בדמותו של בא כוחה) בהחתמת התובעת בניגוד להנחיות הפסיקה, ובאופן שמסכן את יכולתה לממש את השעבוד. ודוק, עיון בגרסת התובעת מלמד עד כמה היא אינה סבירה. משמעה כי הנתבעת, חברה העוסקת במתן אשראי חוץ בנקאי, פעלה בניגוד להנחיות הפסיקה, ואחר כך בחרה לתקן את המחדל באמצעות זיוף המסמכים על ידי החתמת עורך דין מטעמה על אישור שקרי כאילו נחתמו בפניו (החתמה המסבכת בפלילים הן אותה והן את עורך הדין). כל זאת, כשהצורך באישור עורך דין מופיע במסמכים שחברת דלתא עצמה הכינה, וכשאין כל מניעה נראית לעין להחתים את הלווים על המסמכים כדת וכדין. ואם לא היה די בכל אלו, הרי שבאה עדותו של עו"ד ליאור בנימין, וסתמה באופן סופי את הגולל על גרסת התובעת. עו"ד בנימין הוא זה שחתום על "אישור עו"ד" ביחס לכל מסמכי ההלוואה והשעבוד. בכתב התביעה, ובתצהירים מטעמה, טענו התובעת והבת רינת (הבן עופר לא מסר תצהיר, וזאת, לטענת התובעת, מטעמים רפואיים) כי אינן מכירות את עורך דין בנימין, לא חתמו על המסמכים בפניו, לא קיבלו ממנו הסברים והופתעו לגלות את חתימתו על המסמכים. בעקבות זאת זימן ב"כ הנתבעת את עו"ד בנימין לעדות, וזה מסר, בעדות סדורה ואמינה, כי לא רק שהוא נשכר על ידי הגב' X (באמצעות המתווך בן הרוש) על מנת להחתימה על המסמכים, אלא שאף נסע למושב בית הלוי (ביחד עם המתווך בן הרוש), התארח בביתה של הגב' X, והחתים אותה ואת בני ביתה על כל המסמכים, לאחר שהסביר להם כדבעי את משמעותם. ויובהר, עדותו של עו"ד בנימין לא רק שהייתה מפורטת ועקבית, אלא שעו"ד בנימין גם ידע לספק פרטים על המשק של הגב' X ועל בתה (ראו פרוטוקול 11.2.2013, עמוד 17 שורות 25 - 26, 32 - 33), על בני משפחת X (שם, שורות 27 - 32) ועל אשר התרחש במעמד ההחתמה. עדות מסוג זה, של עד, שאין לו מעורבות ישירה בסכסוך שלפני (מעדותו שלא נסתרה עולה כי עו"ד בנימין הוצג בפני הגב' X על ידי המתווך בן הרוש, אותו הוא מכיר בנסיבות חברתיות, וכי אין לו כל היכרות או זיקה לחברת דלתא), ואשר עלול לאבד את כל עולמו אם יתברר כי מסר עדות שקר, היא בעלת משקל נכבד (עדות ההזמה שנמסרה מטעם הכלה אורלי לא שכנעה אותי שלא לתת אמון בעדותו של עו"ד בנימין, במיוחד כשזה ידע "לתת סימנים" ביחס לנוכחותה של הכלה אורלי באירוע החתימה - סימנים שלא נסתרו על ידה). בהצטרפותה של עדות זו לשיקולים שפורטו לעיל די כדי להכריע ברמת וודאות גבוהה לטובת גרסת הנתבעת. סוף דבר, אין באפשרותי לקבל את גרסת התובעת לאירועים. לעומת זאת גרסת הנתבעת נראית בעיני אמינה, ונתמכת בעדויות ובמסמכים. לפיכך אין לי אלא לקבוע כי גב' X, וכן בנה ובתה, הוזהרו כראוי לפני שחתמו על טופס הוויתור (שאין חולק כי הוא עצמו מנוסח בצורה ברורה ומובנת), וממילא אין לקבל אף את הטענה כי יש לקבוע שגב' X, בנה עופר או בתה רינת לא וויתרו על הזכות המלאה לדיור חלוף, ולפיכך הם זכאים ליהנות רק מהזכות המינימאלית לדיור חלוף, כמוסדר בסעיף 38(ג)(2) לחוק ההוצל"פ. עוללות לא אוכל לסיים פסק דין זה בלי להתייחס לשני נושאים נוספים. הראשון נוגע לשיעור הריבית וריבית הפיגורים בהם חויבה התובעת בגין ההלוואה חברת דלתא; השני נוגע לעדויות שנשמעו לפני. לעניין שיעור הריבית וריבית הפיגורים שנקבעו בהסכם ההלוואה - לא יכול להיות ספק כי שיעורי הריביות שמבקשת חברת דלתא לגבות מהתובעת הם גבוהים מאד, וגובלים בריבית נשך. המחוקק הישראלי ביקש למנוע ממלווים חוץ בנקאיים מלגבות ריבית נשך, ואולם הוראות החוק בעניין זה לא הוחלו על הלוואות בסכומים העולים על רף מסוים, ומשום כך אינן חלות בענייננו. יחד עם זאת, ניתן לטעון כי לבית המשפט סמכות להתערב בגובהן של ריביות הסכמיות, ובמיוחד ריבית פיגורים, מכוח דוקטרינות שונות, כגון תקנת הציבור ושיקול דעת בית המשפט להתערב בפיצוי עונשי מופרז (סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970). עניין זה לא רק שלא נטען לפני, אלא גם אינו רלוואנטי לצורך הסעד שאותו ביקשה התובעת בהליך זה (עצירת הליכי מימוש המשכון). ממילא אין לראות בפסק דיני זה משום מחסום בפני התובעת מלהעלות טענות מסוג זה בהליכים מתאימים. לעניין העדויות שנשמעו בהליכים אלו - הקורא בפסק הדין מבין בוודאי, כפי שצוין לעיל, כי לא יכול להיות ספק שחלק מהעדים במשפט זה השמיעו עדויות שקר ביודעין. אם גרסת הנתבעת נכונה, כפי שקבעתי לצורך הכרעה בתיק האזרחי שלפני, הרי שהעדים מטעם התובעת (כולם או חלקם) שיקרו במצח נחושה כאשר הכחישו את קיומו של אירוע החתימה בביתה של גב' X וטענו כי המסמכים נחתמו במשרדי חברת דלתא בפגישת חתימה, שלא הייתה ולא נבראה; אם חס וחלילה טעות בידי, ולמרות הכל גרסת התובעת היא הנכונה, כי אז לפנינו מצב חמור בו עובדי הנתבעת ועורך דין שפעל בשיתוף עימה זייפו את מסמכי ההלוואה, ושיקרו בעדותם במשפט. למותר לציין, כי הכרעתי להלן היא רק לעניין המשפט שלפני, ובמידת ההוכחה הדרושה לצורך הכרעה בהליך אזרחי. יחד עם זאת, חומרת המעשים הנובעת מכל אחת מהאפשרויות (שנראה כי אחת מהן התרחשה) מחייבת אותי, כפי שהבהרתי לצדדים עוד במהלך הדיונים, להעביר את העניין למנהל בתי המשפט, על מנת שישקול את הצורך בייזום חקירה פלילית (ודוק, ככל שחקירת משטרה תגלה כי, בניגוד להתרשמותי, עדות השקר נמסרה מטעם עדי הנתבעת דווקא, אזי יוכל הדבר לשמש בסיס לבקשה לביטול פסק דין זה מחמת תרמית). סוף דבר מהטעמים שפורטו לעיל, התביעה נדחית והעיכוב שהוטל על המשך הליכי ההוצאה לפועל בתיק הוצל"פ 17-19827-11-3 מוסר. המזכירות תעביר עותק של החלטה זו למנהל בתי המשפט על מנת שישקול את הצורך בייזום חקירה פלילית, וזאת כמובהר בפסקה 28 לעיל. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת במסגרת הליכים אלו בסכום של 25 אלף ש"ח (סכום זה כולל מע"מ). הלוואההשוק האפור