נטען כי הפרוגרמה שהוכנה בדיעבד הוכנה ללא בדיקה עצמאית של צרכי הישוב, השטח שנקבע בה כשטח מיועד לבתי כנסת כפול ואף יותר מכך מהשטח שנקבע בתדריך המנחה לגבי ישובים דתיים, ובהתאמה מקצה הפרוגרמה רק מחצית מהשטח הנדרש על פי התדריך לצורך שצ"פ, ושטח קטן מכך לצורך מבנה חינוך. כמו כן מן הראוי לפרסם הפרוגרמה להתנגדויות ו/או לשתף הציבור, והחלטה לאשר את הפרוגרמה אינה מנומקת. עמדת המשיבה 3 היא המבקשת לטענת המבקשת יש לדחות על הסף את הערר שכן לעוררת אין זכות במקרקעין, אלא זכות יחידה לנהל את בית הכנסת אותו קיבלה מהמשיבה 3 ותו לא. מדובר במחלוקות פרשניות בנוגע לסמכות ועדת הערר. נטען כי האינטרס של העוררת לשמר את מעמדה כבית כנסת עיקרי ואת זרם התקבולים מהמתפללים הפוקדים אותו. תמצית עמדת המועצה והועדה המקומית המועצה מבקשת למחוק אותה מהתיק שכן לא נדרשים כל סעדים נגדה. עוד נטען כי ההחלטה נושא הערר התיישנה, כי לועדת הערר חוסר סמכות עניינית לדון בערר על תכנית גז / 392 / 31, כי חופש הדת הינו עיקרון יסוד וראוי כי בתי המשפט לא יתערבו במחלוקות דתיות. כן טענה המשיבה 2 כי תכנית בינוי הינה תכנית שנלווית לתכנית העיקרית, כי לא היתה כל דרישה לפרוגרמה חדשה, כי ועדת הערר אינה בודקת פרוגרמות ממילא, וכי אין כל רלוונטיות לבקשה שנדונה במסגרת ערר 362/08 שכן שם נדרש בית כנסת חדש ואילו כאן תוספת לבית כנסת קיים, הבקשה ההיא נזנחה. דיון והכרעה ועדת הערר דנה בערר ואף יצאה לסיור בשטח על מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי מטענות הצדדים, במסגרת זו נמצא כדלקמן: בשטח המיועד למבני ציבור מס' מבנים ושטח נרחב פתוח. בקצה המערבי מבנה בית כנסת קטן. (ההרחבה מבוקשת) בית הכנסת המזרחי גדול ויוכל להכיל מס' רב של מתפללים וחוגגים. ביניהם שטחי חניה והתכנסות נרחבים. במרכז ומצפון לשני בתי הכנסת במה מוגבהת. הבקשה נושא הערר עניינה בתוספת לבית כנסת קיים. השטח הקיים הינו 73 מ"ר ואילו התוספת היא בת כ - 195 מ"ר. חלקם בקומת הקרקע שם מתוכנן אולם תפילה עזרת נשים, הול כניסה, מטבחון וממ"ד, בנוסף למבנה הקיים, ואילו בקומה א' מתוכנן תכנון דומה, כאשר מעל המבנה הקיים מתוכנן חדר שיעורים - אולם קטן כל זאת במקרקעין המיועדים לצורכי ציבור. מסגרת הדיון מקום בו מדובר בבקשה תואמת תכנית כפי שהבהרנו לא אחת אין למתנגד זכות ערר לועדות הערר, אלא אם נטענת או מוכחת טענה בדבר חריגה מהוראות התכנית התקפה. במקרקעין חלה תכנית גז / 392 /ב' אותה תכנית קובעת בסעיף 10.1.3 כי הבניה בשטחים הציבוריים תותר באישור הועדה המקומית לפי תכנית בינוי מאושרת. בהתחשב בכלליותה של ההוראה, אנו סבורים כי בינוי כגון דא ראוי שיופקד. יוזכר, כי הבינוי הינו יציר הוראותיה של תכנית גז/392/ ב שהינה תכנית משנת 1983, אשר נמנעה מלקבוע פרמטרים לבניה בשטחים ציבוריים ו"המחיתה" את כל פרטי התכנון לתכנית הבינוי. העדר הפקדת תכניות שיש בהן כדי לקבוע את שטחי הבניה ופרטיה, עומדת להשקפתנו בניגוד לדין. וועדה זו, מייחסת חשיבות ראשונה במעלה לעקרון הדמוקרטיזציה בהליכי התכנון ובכלל זה שקיפותו. מקום בו נדרשת תכנית בינוי הקובעת פרטים מהותיים, אנו סבורים כי יש לחייב הפקדתה. כפי שהבהרנו לא אחת, בראייתנו לעניין זה נפנה למשל לעע"ם 10112/02 אדם טבע ודין ואח' נ' הועדה המחוזית מחוז ירושלים שם נקבע כדלקמן: "דמוקרטיה במובנה המהותי לא תספק עצמה בהליך של בחירות מדי שנים מספר. מתוך כך שדמוקרטיה ישירה לא תסכון בימינו ובתנאי חיינו - נאלצים אנו, בטובתנו ושלא-בטובתנו, להסתפק בדמוקרטיה עקיפה, דמוקרטיה של נציגים - יש וראוי למצוא דרכים חלופיות לשיתופו של הציבור בהליכי השלטון ובהחלטות המשפיעות במישרין ובעקיפין על היחיד ועל הכלל. דרכים חלופיות אלו יכולות ללבוש פנים מפנים שונות. כך למשל על דרך התייעצות, בשמיעת התנגדויות לתכניות אלו ואחרות ועוד... גם אם אין המחזיקים בסמכויות חייבים לקבל את דעתו של היחיד, למצער ישמעו את שיש בפיו להשמיע. ומי יודע, אפשר אף יושפעו מדברים שישמעו. מכל מקום, שמיעת הציבור תגוון את מקורות המידע של המינהל, ויהיה בה אף כדי לרענן את המחשבה. על דרך זו, למותר לומר, תגבר הסולידריות החברתית, ויקל על היחיד להזדהות עם מעשי הממשל והחלטותיו. כך יהיה במקום שהציבור יחוש כי דעתו נשמעת ונשקלת בלב פתוח ובנפש חפצה לעת קבלת החלטות המשפיעות במישרין ובעקיפין על איכות חייו. שיתופו של הציבור לא יהיה בכל עניין ועניין, שלו כך היה לא היה המינהל יכול לתפקד. ואולם בנושאים מהותיים שיש בהם כדי להשפיע על החיים ועל איכות החיים, ראוי לו לשלטון ולמינהל כי ישמע את דעתו של "הרוב הדומם". דרכי הנהגה ראויים אלה לשלטון ולמינהל ממצים עצמם בעקרון-תשתית המדריך אותנו בכל אשר נלך. .." כן נפנה לפסק הדין שניתן בע"א 2962/97 ועד אומנים חוכרים ביפו העתיקה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א-יפו כדלקמן: "ביסוד גישה זו עומדת ההכרה בחשיבותו של מוסד ההתנגדות. ההתנגדות היא המכשיר שבאמצעותו ניתנת לאזרח זכות טיעון בפני הרשות עובר לפגיעה בו בגדריה של תכנית. בעניין זה, תכליתה המרכזית של זכות זו היא "...לעשות צדק עם בני-אדם, שהאינטרס שלהם עשוי להיפגע מההחלטה" (דברי השופט ברק בע"פ 768/80 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד (להלן - עניין שפירא [20]), בעמ' 364). אכן, תכניות נועדו לקדם לא רק נושאים פיזיים, כי אם גם "...מטרות חברתיות, כלכליות, אסתטיות ואקולוגיות..." (דברי השופט טירקל בבג"ץ 440/80 מ' טייג ושות' בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז חיפה ואח' [21], בעמ' 91). אך לצד תועלת כלל-חברתית זו, פוטנציאל הפגיעה של תכניות בפרטים הוא רב. לא פעם, הגשמתן של מטרות כלל-חברתיות רצויות על-ידי השלטון עלול להסב פגיעה קשה לפרטים החיים במעגל ההשפעה של פעולות אלה. זכות ההתנגדות מאפשרת לאותם פרטים לנקוט פעולה אקטיבית כדי למנוע פגיעה בלתי נחוצה בהם או להקטינה. היא משפרת גם את תהליכי קבלת ההחלטות התכנוניות בדרך של שיתוף האזרחים הנפגעים מהן. מבחינה זו, מאפשר מכשיר ההתנגדות "לחדד ולגבש, בדרך של יצירת 'סכסוך' (lis) בין גורמים מעונינים שונים, את עיקר הבעיתיות, באופן שהגוף המחליט יוכל לראות את הבעיה על השלכותיה השונות ובכך, להגיע להחלטה ראויה ומאוזנת" (דברי השופט ברק בעניין שפירא הנ"ל [20], בעמ' 364). ניתן לסכם אפוא ולומר כי מדובר ב"...זכות דיונית חשובה מאד, שיש לשמור עליה מכל משמר" (דברי השופט ויתקון בעניין ח'לף הנ"ל [19], בעמ' 328). התוצאה היא, כי טענה המלמדת לכאורה על שלילה שלא כדין של זכות זו מצדיקה הכרה במעמדו בדין של הטוען." לא זו אף זו, לטעמנו, במקרה דנן היה על הועדה המקומית לדאוג לפרסום כאמור גם מכוח החלטת ועדת הערר במסגרת הערר הקודם, אולם היא לא טרחה לעשות זאת. דווקא פנייתם המאוחרת של העוררים לוועדת הערר הנובעת מהעדר הידיעה בדבר הבקשה החדשה ותכנית הבינוי היא הנותנת כי בעלי עניין במקרקעין (ואיננו עומדים במסגרת החלטה זו על זכויותיהם) לא היו ערים לשינוי התכנון בהם, בניגוד לדין. אשר על כן ולאור כל האמור אנו מקבלים את הערר במובן שיש צורך בהפקדת תכנית בינוי תחילה. עצמאיםחוזה פרוגרמה