בקשה להריסת חלק מבניין הערר והליכי הדיון בערר העוררים הגישו ערר מפורט, במסגרת הערר מעלים העוררים בראשי פרקים את הטענות הבאות: הבקשה להיתר סוטה מהתכנית המופקדת ולכן רק הוועדה המקומית רשאית הייתה לאשרה; מבוקשת הריסה רק של חלק מן הבניין ולכן קיימת סטייה מההוראות בתכנית הקובעות בניה בהינף אחד; הבקשה להיתר אינה חוקית ויוצרת מצג שווא היות ואין היא מתייחסת לחלקה 43; הבקשה להיתר אינה חתומה על ידי בעל המקרקעין; ההחלטה מתייחסת לבניין שהוא נכס מניב של העורר; ההחלטה נתקבלה בניגוד לכללי הצדק הטבעי; ההחלטה נתקבלה בחוסר סבירות קיצוני; הבקשה להיתר הוגשה בחוסר תום לב וזאת לאור סכסוך קנייני עם העורר. המשיבה 2 הגישה כתב תשובה מפורט במסגרתו היא מתייחסת לטענות העוררים. במסגרת כתב התשובה טענה המשיבה 2 כי יש למחוק את הערר על הסף וזאת בהעדר סמכות לאור ההלכה שנקבעה בעע"מ 317/10 אהוד שפר ואח' נ. הוועדה המקומית רמת השרון ואח' () (להלן: "הלכת שפר"). ועדת הערר אפשרה לעוררת להגיב בכתב על הבקשה למחיקה על הסף, ואכן הוגשה תשובה מפורטת. במסגרת התשובה המפורטת, חידדה העוררת את טענותיה בעניין סטיית הבקשה להיתר מהתכנון החל על המקרקעין, וטענה כי הסטייה הינה בפרמטרים הבאים: התכנית התקפה קובעת כי הבניין ייהרס בשלמותו ובהינף אחד ומבוקשת הריסה בשלבים; לא נתקיימו התנאים למתן היתר בניה מכוח התכנית; לא נתקיימו התנאים מכוח סעיף 97(א); יש להגיש בקשה להיתר על שתי החלקות בנפרד; לוועדת הערר סמכות לדון בפגמים מנהליים בעלי הקשר תכנוני ; ועדת הערר קיימה דיון בנוכחות הצדדים ומכאן החלטתנו זו. דיון כללי - סמכות ועדת הערר העוררת טענה בכתב הערר כי בעניין הסמכות יש ליתן סמכות רחבה לוועדת הערר וזאת לאור סעיף 12ב' לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965. בעבר אכן שררה מחלוקת לגבי היקף סמכותה של ועדת הערר לדון בעררים של מתנגדים כנגד החלטת הוועדה המקומית וזאת לגבי בקשות להיתר בהן לא ננקט הליך של בקשה להקלה או בקשה לשימוש חורג, כמו המקרה שבפנינו. בנושא זה, גרסו חלק מכב' בתי המשפט לעניינים מנהליים, כי לוועדת הערר סמכות לדון בערר על כל החלטה של הוועדה המקומית וזאת לאור סעיף 12ב' לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (לעיל ולהלן: "חוק התכנון והבניה") (כטענת העוררת בהליך שבפנינו). לעמדה זו ר', למשל, עת"מ (ירושלים) 616/07 רוני בראון ואח' נ. הוועדה המקומית מטה יהודה ואח' (). דעה מצמצמת לסמכותה של ועדת הערר נקבעה בפסקי דין אחרים, ר' למשל עת"מ (חיפה) 136/00 צומת האלופים בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית חיפה (). אלא, שלאחרונה הכריע בית המשפט העליון במחלוקת דלעיל לעניין סמכויות ועדת הערר וזאת בפסק הדין בעניין עע"מ 317/10 אהוד שפר ואח' נ. הוועדה המקומית רמת השרון ואח' () הנזכר לעיל. נציין כי בכתב הערר טענה העוררת כי הלכת שפר אינה מהווה הלכה מחייבת. אנו דוחים טענה זו. מדובר באמירה חד משמעית וברורה של בית המשפט העליון בנושא הסמכות, ולא מצאנו כל הסתייגות של מי מכב' השופטים בענין שפר מהעמדה הברורה בעניין. בכל מקרה, ככל שהיה ספק בדבר הלכת שפר, הרי זה הוסר בעניין עע"מ 2015/08 רוני בר און ואח' נ. ועדת הערר מחוז ירושלים ואח' (), בה קבע בית המשפט הנכבד: "ברם, לאחר הגשת הערעורים דנן, נדרש בימ"ש זה בהליך אחר - בעע"ם 317/10 שפר נ' יניב - לסוגיה האמורה, וקבע לגביה הלכה ברורה, שאין מקום להרהר עליה". בפסק הדין בעניין שפר דוחה בית המשפט העליון את העמדה הרחבה לעניין סמכות ועדת הערר, וקובע: "ודוק: על מנת להסיר ספק אדגיש כי איני מצדד בגישה המרחיבה עוד יותר, שננקטה על ידי בתי המשפט בעניין דוידיאן, עניין נס הרים ועניין מדר ולפיה בכל מקרה של התנגדות להיתר בניה, יש להגיש ערר. לטעמי, מקום בו המתנגד למתן ההיתר לא מעלה טענה של סטיה מתכנית, אזי רואים את היתר הבניה כהיתר שניתן ב"מסלול הירוק" ותרופתו של המתנגד אינה בועדת הערר וממילא אין מקום לעיכוב במתן ההיתר." (הדגשה שלי - ג.ה.). כלומר כב' בית המשפט העליון מאמץ את הגישה הקובעת כי רק כאשר יש בבקשה להיתר משום סטייה מהתכנית החלה על המקרקעין קיימת סמכות לוועדת הערר לדון בערר המתנגדים לבקשה להיתר זו, ונצטט: "דרך המלך לתקוף את החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית ליתן היתר בניה כאשר עולה טענה של סטיה מתכנית צריכה להיות בהגשת ערר לועדת הערר." (הדגשה שלי - ג.ה.). חשוב לציין, כי כב' בית המשפט העליון קובע כי סמכות ועדת הערר משתרעת על כל מקרה בו הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, כך שגם במקרים בהם לא ננקט הליך של פרסום הקלה או שימוש חורג, אך בפועל הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, תהא סמכות לוועדת הערר לדון בערר, ונצטט: "הרחבת סמכותה של ועדת הערר כמוצע לעיל - בנוסף למקרים המנויים במפורש בסעיף 152(א)(3) - היא באותם מקרים בהם המתנגד למתן ההיתר מעלה טענה כי ההיתר סוטה מתכנית. או-אז תבחן ועדת הערר את הטענה. היה ותמצא כי ההיתר סוטה מתכנית, תדון ועדת הערר לגופה של התנגדות. היה ותמצא ועדת הערר כי ההיתר תואם את התכנית החלה על האיזור, הרי שבכך יסתיים הדיון." (הדגשה שלי - ג.ה.). ניתן אפוא לסכם את הלכת שפר לגבי סמכות ועדת הערר כדלקמן: כאשר אין מחלוקת כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית אזי קיימת זכות למתנגדים להגיש ערר לוועדת הערר. בהתאם, כאשר אין מחלוקת כי הבקשה להיתר תואמת תכנית יימחק הערר בהעדר סמכות. כאשר קיימת מחלוקת לגבי היותה של הבקשה להיתר תואמת תכנית או אינה תואמת תכנית, תפעל ועדת הערר בשני שלבים: בשלב הראשון תבחן האם הבקשה להיתר תואמת תכנית. כאשר היה והבקשה להיתר תמצא כתואמת תכנית, יימחק הערר בחוסר סמכות. בשלב השני, וזאת היה ובשלב הראשון נמצא כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, תדון ועדת הערר בערר לגופו. לאור האמור לעיל נדון בשלב הראשון רק בטענות העוררת הנוגעות לסטייה מהוראות התכנית. האם הבקשה להיתר תואמת תכנית? בניה בהינף אחד ועדת הערר בחנה את הבקשה להיתר וזה מראה באופן הברור והחד משמעי כי מבוקשת הריסת הבניין כולו. העובדה כי מבוקשת הריסת הבניין כולו עולה היטב הן משרטוט מבט העל בבקשה להיתר והן מהחתכים בבקשה להיתר. למעשה כל כולה של הבקשה להיתר הינה הריסת הבניין כולו ולא חלקו. לפיכך, יש לדחות כל טענה של העוררת בנושא זה. למען הסר ספק יובהר, כי הבקשה להיתר מבקשת להרוס הן את חלק המבנה המצוי על חלקה 43 והן את זה המצוי על חלקה 42, קרי את כל המבנה. חשוב לציין כי התכניות החלות אינן קובעות כי הריסת המבנה תעשה בהינף אחד עם הבניה המבוקשת. ההפך הוא הנכון. מתכניות אלו עולה כי ההריסה חייבת לעשות טרם הבקשה להיתר לבניה. כך עולה מתשריט התכנית התקפה וכן מהתכנית המופקדת. לפיכך, כאשר ברור כי הבניין מבוקש כולו להריסה, הרי אין סתירה לא מהוראות התכנית 5117 ולא מהוראות התכנית המופקדת. תנאים להיתר בניה העוררת העלתה טענה נוספת כי טרם יונפק היתר בניה להריסת המבנה אמורים להתקיים כלל התנאים למתן היתר בניה הכלולים בתכניות. אנו דוחים טענה זו של העוררת. לגבי התכנית התקפה, הרי התנאים אליהם הפנתה העוררת אינם מתייחסים להיתר ההריסה אשר מהווה תנאי מקדמי לבניה וזאת לא לפי לשונם של תנאים אלו ולא לפי תכליתם. נציין, כי בהתאם להחלטת ועדת ערר בערר (ירושלים) 120/08 ברזילי נ. הוועדה המקומית ירושלים (), גם כאשר התכנית אינה קובעת באופן מפורש הריסת בניין, אולם הריסתו נדרשת לשם ביצוע הבניה מכוח התכנית, הרי ההריסה הינה תואמת תכנית, ונצטט: "השאלה העקרונית הנשאלת הינה: האם תוכנית הקובעת בניה בחלקה מסוימת, ללא התייחסות להריסת הבנוי על החלקה במצב הקודם, מאפשרת הוצאת היתר להריסה לשם ביצוע הבניה המותרת. לטעמנו, התשובה הינה ברורה וחד משמעית - תוכנית המתירה בניה מסוימת במקום מסוים, מתירה אף את ההריסה הנדרשת לשם ביצוע אותה הבניה." ור' גם עת"מ (תל אביב) 1257/06 גיא ברזל ואח' נ. הוועדה מקומית תל אביב ואח' (). קל וחומר שאלו פני הדברים כאשר התכנית קבעה מפורשות את הריסת הבניין. יוטעם, אין דין היתר הריסה לבניין המסומן להריסה בתכנית כדין היתר חפירה, ולכן ההפניות של העוררת להלכות בעניין היתר חפירה אינן רלוונטיות. לעניין התכנית המופקדת, הרי הובהר היטב בתכנית זו, כי ההריסה תתבצע טרם היתרי הבניה, ונצטט: והדברים ברורים וחד משמעיים. לכן, ברור כי היתר ההריסה אינו מותנה באותם התנאים המותנים בתכנית לעניין היתרי הבניה. התקיימות התנאים לפי סעיף 97(א) העוררת טענה כי לא נתקיימו התנאים לפי סעיף 97(א) לחוק התכנון והבניה העוסק במתן היתר המנוגד לתכנית מופקדת. המשיבה טענה כי התכנית מק/11887 כלל אינה מופקדת, ולחלופין אין סתירה של הבקשה להיתר מהוראותיה. איננו צריכים להכריע בשאלת תוקף ההפקדה של התכנית, היות ולא מצאנו כל סתירה בין הבקשה להיתר לבין התכנית המופקדת. יובהר ויוטעם, ועדת הערר סבורה כי הריסת המבנה תואמת לחלוטין הן את לשונה של התכנית המופקדת והן את תכליתה. לוועדת הערר סמכות לדון בפגמים מינהליים הקשורים לנושא תכנוני העוררת טענה כי לאור הלכת שפר יש סמכות לוועדת הערר לדון בפגמים מינהלים הקשור בעניינים תכנוניים. אנו דוחים טענה זו. הלכת שפר הינה ברורה וחד משמעית, כאשר היא מאפשרת לוועדת הערר לדון בעררים אך ורק כאשר הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית (וזאת הן במקרים ננקט הליך של הקלה או שימוש חורג והן במקרים בהם לא ננקט הליך שכזה). מכאן, כל אימת שהבקשה להיתר תואמת תכנית, אין סמכות לוועדת הערר. לפיכך, טענת העוררת בדבר סמכות לדון בפגם מינהלי הקשור לנושא תכנוני מנוגדת לאמור באופן מובהק בעניין שפר. למעלה מן הצורך נציין, כי אין זה ראוי לקבוע מבחן סמכות עמום כטענת העוררת, וננמק: כאשר עסקינן בנושא סמכות יש לקבוע מבחנים ברורים וחד משמעיים כך שלאזרח יהיה ברור באילו הליכים ראוי לנקוט והיכן לנקוט אותם, ולכן אין מקום כי הסמכות תקבע על סמך מונחים עמומים ומורכבים. כאמור, פסק הדין בעניין שפר קובע מבחן ברור וחד משמעי - הבקשה להיתר תואמת או אינה תואמת את התכנית. לא למותר לציין, כי בניגוד לעמדת העוררת אין בפסק הדין שפר כל אמירה כי פגם מינהלי הקשור בעניין תכנוני יידון בפני ועדת הערר וזאת במקרים בהם הבקשה להיתר תואמת תכנית, ועצם העובדה כי בית המשפט מדגיש כי פגם מינהלי שאינו קשור בנושא תכנוני לא יידון בפני ועדת הערר, אין בה ללמד כי פגם תכנוני אחר כן יידון בוועדת הערר. מדובר בפעלולנות מילולית של העורר שאין מאחוריה דבר. הפרשנות הנכונה, העולה היטב מהציטוטים לעיל מעניין שפר, הינה כי ועדת הערר אינה אמורה לבחון האם פגם מינהלי נטען קשור לנושא תכנוני או לאו, אלא לבחון האם הבקשה להיתר תואמת תכנית או שאינה תואמת אותה. לא למיותר להוסיף כי המבחן שמציעה העוררת לסמכות ועדת הערר - "פגם מינהלי הקשור בעניין תכנוני" מעצם הגדרתו הינו מבחן עמום ונתון לפרשנויות רבות, וכאמור לא ראוי כי נושא של סמכות ייקבע על סמך מבחן כה עמום. יש להגיש את הבקשה להיתר על שתי החלקות בנפרד העוררת טענה כי היה מקום להגיש בקשה להיתר נפרדת לשתי החלקות 42 וכן 43, וזאת לאור העובדה כי הבניין משתרע על שתי החלקות. לחלופין טענה העוררת כי היה מקום לכתוב גם את חלקה 42 כחלקה עליה מבוקש היתר הבניה. ייתכן ויש ממש בטענות אלו, אולם אלו אף אם אלו פני הדברים, הרי טענות אלו אינן מקנות סמכות לוועדת הערר. הבניין נשוא הערר נבנה על מגרש מכוח תכנית בעבר, ומסומן להריסה כולו בתכנית התקפה ובתכנית המופקדת. לפיכך, בקשה להיתר להריסת כל הבניין, וזוהי הבקשה להיתר שבפנינו, תואמת את לשון התכניות ואת תכליתן. ככל שנפל פגם בתיאור המקרקעין בבקשה להיתר, הרי מדובר בפגם שאינו מהווה סטייה מהתכנית, ולכן אינו מקנה סמכות לוועדת הערר. בכל מקרה והיות והנושא כבר הועלה בפני ועדת הערר, נחווה דעתנו בעניין, ונציין כי אנו סבורים כי אין מקום להגיש בקשה להיתר נוספת. אין כל איסור כי בקשה להיתר תתייחס למספר חלקות. לפיכך, כל שנדרש הינו הוספת חלקה 43 במקום המתאים בבקשה להיתר, וצירוף החתימות הנדרשות של בעלי הזכויות בחלקה זו בהתאם לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970. סיכום ביניים לאור האמור לעיל אנו סבורים כי הבקשה להיתר נשוא הערר הינה בקשה להיתר התואמת הן את התכנית החלה והן את התכנית המופקדת. בנסיבות אלו, בהתאם להלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין שפר לעיל, יש למחוק את הערר בהעדר סמכות, כך שאין מקום להידרש לטענות הנוספות מטעם העוררת, טענות אשר אין עניין סטייה מהתכנית החלה או המופקדת. התמונה הכוללת ועדת הערר ציינה כבר בעבר כי מעבר לטענות ולנימוקים המפורטים ראוי "להרים את הראש" מעל הניירות וסבך הטענות ולבחון את התמונה בכללותה. לעניין דומה, ר' החלטת ועדת הערר בערר (ירושלים) 347/11 זיסקינד ואח' נ. הוועדה המקומית ירושלים ואח' () אשר עתירה מנהלית עליה נדחתה בפסק דין מנומק. בחינה שכזו במקרה שבפנינו מגלה כי מדובר בבקשה להיתר ראויה המגשימה את לשון התכניות, את תכלית התכניות ואת רוח התכניות. הבניין נשוא הערר הינו בניין ישן הבנוי היום על פני שטח המיועד כשטח לטובת הציבור. קיומו של הבניין יש בו בכדי למנוע את העברת השטחים המסוימים לטובת הציבור ובוודאי מונע בפועל את השימוש בהם לטובת הציבור. לפיכך, הן התכנית התקפה והן התכנית המופקדת עמדו על הריסתו של הבניין וזאת בהקדם האפשרי. והינה סוף כל סוף הבקשה להיתר שבפנינו מבקשת לעשות בדיוק ובמדויק את אשר ביקשה התכנית להבטיח, להרוס את הבנוי גם על מגרשים לטובת הציבור, קרי להרוס בניין אשר מונע את יישום התכנית, בוודאי בשטחים אלו. בנסיבות אלו, קשה לחשוב על בקשה יותר תואמת תכנית, מבקשה להיתר אשר כל המבוקש בה הינו להרוס את אשר מסומן להריסה בתכנית. לעומת זאת, אותה בחינה כוללת אינה מחמיאה לעורר ולמניעיו. העורר הגיש ערר מלא טענות כרימון וכן התייחסות לבקשה למחיקה על הסף, אף היא עשירה בטענות. אלא, שאין לא בערר ולא בתשובה מטעם העורר, כל טענה תכנונית מהותית כנגד הריסת הבניין, אשר כאמור מסומן להריסה בתכנית תקפה ומופקדת. למעשה, העורר אינו מעז לחלוק על כך שאת הבניין יש להרוס ובשלמותו. מכאן, לא ניתן להשתחרר מהרושם כי לעורר אשר נמצא ככל הנראה במחלוקת קניינית עם המשיבה 2 היה נוח יותר להגיש ערר לוועדת ערר זו, הליך שאינו כרוך באגרה, במקום לפנות לערכאה המוסמכת בנושאים הקנייניים. סיכום לאור האמור והמנומק לעיל, אנו סבורים כי הבקשה להיתר הינה בקשה התואמת הן את התכנית התקפה והן את התכנית המופקדת. אשר על כן, אנו מוחקים את הערר על הסף. הריסת מבנהבניין