לפנינו בקשה להארכת מועד להגשת ערר. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 10.4.2013. המועד להגשת ערר היה ביום 8.2.2013. מדובר בחלוף מספר חודשים מהמועד להגשת ערר. בבקשה פורטו נסיבות אישיות של המבקשת וכי היא "אישה מבוגרת בת 86 חולה ונכה". ב"כ המבקשת טענה כי יש ליתן משקל רב לעובדה זו, ולכן כאשר המבקשת קיבלה את החלטת המשיבה ששלח אליה עורך דינה, היא לא הבינה את משמעות ההחלטה והמתינה עד שיגיע נכדה מארה"ב, כעבור כמה חודשים. ב"כ המבקשת טוענת כי הנכד הוא זה שמטפל בכל נכסיה של העוררת באופן שוטף אף שהוא נמצא בחו"ל. המשיבה טוענת כי העוררת הייתה מיוצגת ע"י עו"ד צבי קורץ, בתביעת הפיצויים שהגישה ואין גם מחלוקת כי החלטת הוועדה הומצאה לעורך דינה והוא אשר שלח לה את ההחלטה. כן טענה כי לא הובהר מדוע הייתה המתנה של כמה חודשים עד שהנכד הגיע פיסית לארץ, שכן אין מחלוקת שהעוררת כשירה וממשיכה לנהל את נכסיה באופן שוטף. ב"כ המשיבה הציגה ראיות על חתימתה של העוררת על חוזי שכירות, על כך כי עורך הדין מייצגה גם בנכסים אחרים, ועל הגשת ערר על ידה באמצעות אותו עו"ד ואותו ב"כ, בבקשה הנוכחית. למשל, על הנכס ברח' אלנבי 116, ואשר שם היה אותו תהליך - ההחלטה הגיעה לעו"ד קורץ, ולאחר מכן משרדה של ב"כ המבקשת הודיע על החלפת ייצוג. שם הוגש ערר בזמן ע"י המבקשת. לאחר ששמענו את הצדדים ובחנו את טענותיהם ואת המסמכים שהוצגו בפנינו, ואת נסיבות המקרה שלפנינו, אין מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת ערר במקרה שלפנינו. מדובר על בקשה שהוגשה זמן רב בחלוף המועד להגשת ערר. ראשית נזכיר מושכלות יסוד כי בקשה להארכת מועד להגשת ערר יש להגיש בתוך הזמן אותו מבקשים להאריך: "בעניין הגשת בקשה להארכת מועד כבר נפסק בפסקי דין רבים ובהחלטת ועדות הערר למיניהן כי את הבקשה להארכת מועד יש להגיש במסגרת הזמן בו היה על העורר להגיש את הערר או סמוך אליו אם סיבת האיחור היא זו שמנעה את האפשרות להגיש את הבקשה בתוך פרק הזמן שבו היה עליו להגיש את הערר. כן נפסק, כי בכל מקרה יש להגיש את הבקשה במהירות סבירה לאחר שתמה הסיבה לאיחור". יפים לעניין זה הדברים שנפסקו זה מכבר בע"א 725/81 יוסף עלי תוסין ענתבאוי נ' ג'מאל סלים חסין, פ"ד ל"ו (4) 663, 668: "בקשה להארכת מועד חייבת להיות מוגשת ללא שיהוי עוד לפני תום המועד או סמוך ככל האפשר לפקיעתו. טעם מיוחד, ואפילו טעם סביר להארכה שיתכן שהיו קיימים בתוך המועד הקצוב, עלולים לאבד מחשיבותם ולפוג, אם הבקשה לארכה לא הוגשה במהירות סבירה, מיד כשתמה הסיבה, שבגינה נתבקשה הארכה" . בעניין זה נפנה גם להחלטת ועד הערר במחוז ת"א (ת"א) 5165/07 שלמה נחמיאס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב וערר (ת"א) 5204/07 ויצ"ו ההסתדרות העולמית לנשים ציוניות נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב ואח', שם נקבע: "על מנת שועדת הערר תוכל להעתר לבקשה להארכת מועד, חייבים להתמלא שני תנאים מצטברים: על מבקש הארכה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערר בו הוא יפרט את הסיבות לבקשתו לחרוג מהמועדים שנקבעו בסעיף 152 (א) (ו) לחוק התכנון והבניה. את הבקשה לארכה יש להגיש במסגרת הזמן בו היה על העורר להגיש את הערר או סמוך ככל האפשר לפקיעתו של מועד זה. אם סיבת האיחור גופה מנעה את האפשרות להגיש את הבקשה בתוך מסגרת הזמן בו היה על העורר להגיש את הערר, ומכל מקום, יש להגישו במהירות סבירה לאחר שתמה הסיבה ל"איחור"." כל זה לא נעשה במקרה שבפנינו. בעניין זה יוער כי בכל מקרה ספק אם הייתה מתקבלת בקשה להארכת מועד מטעם זה כשלעצמו אולם מאחר וזו ממילא לא הוגשה - ניתן להותיר ספק זה לעת מצוא. (שם בעמ' 7)" (ערר מרכז) 067/07 טירת הכרך בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רחובות (עמ' 5-6), כן נפנה בענין זה לאמור בערר (ת"א) 95219/07 ועוד ישיבת יקירי ירושלים נועם ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון ואח'. במקרה שלפנינו לא רק שלא הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך המועד אותו מבקשים להאריך אלא שהארכה המבוקשת היא של כמה חודשים מאז תום המועד להגשת ערר. לא ניתן כל הסבר מדוע הבקשה לא הוגשה במועד, ולמיצער - ע"י עורך הדין שייצג את העוררת בתביעה, ואשר אין מחלוקת כי קיבל את ההחלטה בתביעה ואין גם מחלוקת לגבי מועד קבלת ההחלטה. במקרה שלפנינו, יש גם ליתן משקל לעובדת ייצוגה של המבקשת בעת הגשת התביעה. אין מחלוקת כי החלטת הוועדה המקומית הומצאה לידי עורך דינה וכי הוא העביר למבקשת את ההחלטה. לא ניתן כל טעם לכך מדוע לא הוגש אם כן הערר במועד, כאשר עורך הדין ידע וקיבל את ההחלטה. בענין זה חל האמור בבש"א 6402/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון-לציון נ' רחל מיכקשווילי ואח' פ"ד נ(3) 209) "כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא - כוחו, נקבע כי אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ (ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 7, בעריכת ש' לוין, 1995) 890; ב"ש 1038/85, ע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גלבוע - חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק) ואח' [1], בעמ' 62). גם לא נטען כאן לטעות, תקלה או אי ידיעה של סדר הדין או אי הבנת החוק, ואשר ממילא אינם מהווים טעם מיוחד להארכת מועד. כאמור, גם טעויות של עורכי דין לא הוכרו כ"טעם מיוחד" להארכת מועד. נטען לנסיבות אישיות כאלו או אחרות טרם דיוננו בשאלה האם כלל הוכחו נסיבות אלו, הרי שככלל, נסיבות אישיות יכולות אולי להיות רלבנטיות בנסיבות מסוימות, לענין "טעם מיוחד", כאשר המבקש איננו מיוצג. אך כאשר המבקש מיוצג - ובמקרה שלפנינו אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקשת הייתה מיוצגת, הן ע"י עו"ד: עו"ד צבי קורץ והן ע"י שמאי מקרקעין: השמאי ערן לס, וכי היא אף מנהלת את ענייניה בשוטף - אין בנסיבות אישיות של לקוח כדי להשליך על ידיעתו או הבנתו של עורך דינו. גם לא נטען בפנינו כי עורך דינה לא ידע או לא היה מודע להליכים הקבועים בחוק. ההיפך הוא הנכון. הוצגו ראיות, אשר גם לא הייתה מחלוקת לגביהם, כי אותו עורך דין ייצג את המבקשת בהליכים אחרים, ואף ועובר להגשת ערר אחר על ידה על פי סעיף 198 לחוק. גם לא הובהר לנו מדוע דווקא במקרה שלפנינו, לא נעשו ההליכים כפי שנעשו בעניין מקרקעין אחרים של המבקשת, בכל הנוגע להגשת ערר במועד לפי סעיף 198. אף לא נטען בפנינו כי עורך דינה לא יידע אותה על כך, ובפרט כאשר מדובר בהיקף תביעה בסדר גודל של כ- 10,000,000 ₪! בנוסף, כפי שנפסק בבחינת הטעמים המיוחדים להארכת מועד יש גם לשקול את סיכויי ההליך: בענין זה, לא נטען דבר בפנינו. בבקשה פורט רק סכום התביעה - 10,000,000 ₪. בבקשה לא פורטה כלל לא התביעה, לא ההחלטה, אפילו לא באיזו תכנית מדובר, ולא הטענות שיש בידי העוררת כנגד החלטת הוועדה המקומית והאם יש סיכוי אם לאו לערר. רק בדיון בפנינו, ורק בתשובה לשאלות ועדת הערר, למדנו כי, מדובר בהגשת תביעה בגין תכנית השימור (תכנית 2650 ב') תכנית אשר בגינה, הוגשו מאות עררים במועד. משלמדנו בדיון כי עניינה של התביעה תכנית השימור - עולה התמיהה ביתר שאת וזאת בנוסף לתמיהה העולה נוכח סכום התביעה המשמעותי- 10,000,000 ₪. היינו, מדובר בתביעה על סכום גבוה ביותר ועל תכנית אשר דובר בה רבות ונכבדות. התביעות והעררים שהוגשו בגין אישורה היו בדרך כלל בהיקף משמעותי, כפי שעולה גם מסכום התביעה שלפנינו. קשה להניח כי במקרה של תביעה בהיקף כה גדול המבקשת "ישנה" על זכויותיה או לקתה בחוסר הבנה דווקא בענין זה. ב"כ המבקשת הדגישה, וחזרה והדגישה בפנינו, כי המבקשת היא כשירה, ומנהלת את ענייניה. גם הטענה כי המבקשת "שכחה" לפתוח את המעטפה וכי חיכתה כמה חודשים לבואו של הנכד, איננה מתיישבת עם היקף התביעה ועם יתר הראיות שהוצגו בפנינו, לרבות הגשת ערר אחר על ידה, לגבי מקרקעין אחרים ולגבי אותה תכנית. בנוסף, הבקשה איננה נתמכת בראיות או בתצהירים כלשהם לעובדות הנטענות בה. לא של הנכד ולא של עורך הדין שייצגה בתביעה. גם לדיון בפנינו לא הגיע אף אחד, זולת באת כוחה של המבקשת. אשר לתצהיר בן השורות הספורות שהגישה המבקשת, אשר לא הגיעה לדיון, ואשר ממילא אין ליתן לו משקל, בשל העדר האפשרות לצד שכנגד לחקור על התצהיר, הרי שנאמר בו באופן כללי, כי נכדה מטפל באופן שוטף בנכסיה. אין כל פירוט בתצהיר למה הכוונה ומה כולל "טיפול" שוטף, מה גם שלמדנו כי המבקשת כן חותמת על חוזים הקשורים למקרקעיה ואף מגישה ערר בתביעות אחרות. אף לא פורט האם הנכד היה מעורב בכך או לא ומה מידת מעורבותו בניהול נכסיה של העוררת או למשל פירוט או ראיה כלשהי לכך כי העוררת ממתינה תמיד טרם חתימתה על מסמכים או הגשת הליכים כלשהם וכיו"ב לבואו, פיסית, של הנכד לארץ, להבדיל מדרכי תקשורת רבים אחרים ומגוונים שניתן לקיים עם השוהים בחו"ל במאה ה-21. טענה נוספת שטענה ב"כ המבקשת היא, כי המועד הקבוע בחוק להגשת ערר, הינו קצר ולכן יש בכך משום טעם מיוחד להארכת מועד, וכי לשם כך ניתן שיקול הדעת להארכת מועד. גם טענות אלו יש לדחות. אין מקום להשמיע טענות בפנינו כנגד לוח זמנים שנקבע בחוק. בוודאי שאין בכך טעם כשלעצמו, ובוודאי שלא משום טעם מיוחד, להארכת מועד הקבוע בחוק. המועד להגשת ערר קבוע בחוק. שיקול הדעת שהוקנה להארכת מועד הינו אך ורק מטעמים מיוחדים שירשמו, ואיננו בשל לוח הזמנים הקצר הקבוע בחוק, כפי שנטען. נעיר כי גם אין מדובר כלל בשיקול דעת רחב אלא, מדובר בשיקול דעת מצומצם ביותר להארכת מועד הקבוע בחוק, וזאת אך ורק מטעמים מיוחדים שיירשמו. אין מדובר גם בשיקול דעת לחרוג מ"לשונו היבשה של החוק" כפי שטענה ב"כ המבקשת (ע"מ 4 לפרוטוקול). וודאי ש"לשונו היבשה של החוק" איננו "טעם מיוחד" להארכת מועד, ונראה כי מיותר להאריך בכך והדברים ברורים. במקרה שלפנינו, מדובר על איחור משמעותי של כמה חודשים. המועד להגשת הערר היה בחודש פברואר 2013. הבקשה להארכת מועד הוגשה באפריל 2013. בנסיבות הענין שלפנינו יש ליתן משקל גם לזכותה של המשיבה שלא להיות מוטרדת עוד משחלף המועד להגשת הערר ולסופיות ההליך. הזכות הדיונית: "הספיקה להתגבש בסיומו של היום האחרון שבו ניתן היה להגיש את הערעור שלא להיות מוטרד עוד בענין הנדון. זכות זו ראויה להגנה והיא גוברת על זכותו של הצד שכנגד לטעות". (בשא 6402/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' רחל מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209, עמ' 213, ס' 4 סיפא, ) על החשיבות שבקביעת מועדים בחוק ובתקנות ועמידה בהם עמדו בתי המשפט בפסקי דין רבים ועוד יותר על החשיבות הרבה שבכך בענייני תכנון ובניה. בעניין זה, נסתפק בהפניה בין היתר לבג"צ 581/87 צוקר נ' שר הפנים, פ"ד מ"ב (4) 529, 545; עת"מ (ת"א) 1160/02 בלהה גרינברג נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז ואח' והפסיקה המוזכרת שם. כן עמדו על כך ועדות הערר השונות בהחלטות רבות, ביניהן ערר (דרום) 6103/05 דור אלון אנרגיה ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אשדוד; ערר (מרכז) 04/08 גדי היימן ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה ואח' וכן לערר (מרכז) 59/07 יובל ניר מלמוד נ' הוועדה המקומית לתו"ב הוד השרון. בהינתן כלל הנסיבות שבפנינו: המשקל שיש ליתן להיות המבקשת מיוצגת בתביעה לכל אורך התקופה ועד להגשת הבקשה; אין ליתן משקל לנסיבות אישיות כלליות, כאשר מדובר במי שמיוצג ע"י בעלי מקצוע - הן עו"ד והן שמאי; לגופה של הטענה, אין מחלוקת בין הצדדים על כי המבקשת כשירה, אם גם קשישה, בכל הנוגע להתנהלותה השוטפת היומיומית, גם של נכסיה, בין שנכדה בארץ ובין אם לאו, ועל כך שהיא מבינה, ואף מגישה עררים בנוגע לנכסים אחרים; גם לא נטען ולא הוגשו ראיות או אסמכתאות כלשהן על אי כשירות וכדומה; גם לגופם, טענות של אי הבנה או טעות, אינם טעם מיוחד כשלעצמו, וודאי שלא - כאשר מדובר במי שמיוצג ע"י עורך דין; הטענות והעובדות הנטענות בבקשה לא נתמכו בראיות כלשהם או בתצהירים, גם לא של עורך הדין והנכד ואשר גם לא הופיעו לדיון בפנינו; לא נטען ולא הוכחו כלל סיכוייו של הערר; יש ליתן משקל גם לפגיעה בזכותה המהותית של המשיבה לסופיות ההליך, ושלא תוטרד עוד בענין הנדון ומשחלף זמן כה רב מאז תום המועד להגשת ערר; הרי שלא ניתנו ולא הוכחו "טעמים מיוחדים" שיש בהם כדי להביא להארכת המועד שנקבע בחיקוק. נעיר גם כי "קשישות" כנטען, או מגבלת גיל כזו או אחרת, אין בה כשלעצמה כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד. גם לא נטענו בפנינו נסיבות ספציפיות אישיות להעדר כשירות, מעבר לאמירות כלליות בדבר גילה המופלג של המבקשת שצוין בדיון, ואשר כבר לימדונו חכמינו כי גיל זה גיל גבורות הוא (פרקי אבות), הרי בוודאי כשלעצמו, אין בו כדי להצביע על חוסר כשירות או חוסר הבנה, ובימינו אנו, אף יש בארצנו מי שנושאים במשרות בכירות ביותר בגיל מופלג מזה. בהינתן כל האמור לעיל, לא נמצאו כל טעמים מיוחדים להארכת מועד להגשת ערר. הבקשה נדחית. נוכח השתלשלות ההליכים בפנינו בכתב ובעל פה ובנסיבות הענין החלטנו ליתן צו להוצאות. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 2500 ₪, בתוספת מע"מ כחוק. בניהעררועדה מקומית לתכנון ובניה