תמ"א 38: נטען כי התוספת המבוקשת תצל לכאורה על מערכת פוטו-וולטאית המותקנת על הגג

תמ"א 38: נטען כי התוספת המבוקשת תצל לכאורה על מערכת פוטו-וולטאית המותקנת על גג ביתו. מעבר לכך טען העורר כי הבקשה חסרה פתרון למקומות חניה עבור יחידות הדיור החדשות, וכי העירייה פתרה את היזם שלא כדין מחובת תשלום לקרן חניה חלף התקנת חניות. תמצית טענות המשיבים המשיבים טענו כי דין הערר להימחק על הסף שכן לא ברור כיצד פתאום התגלתה התנגדות נוספת לאחר שהם כבר הסתמכו על החלטת הועדה וועדת הערר "בסיבוב הקודם" וקידמו את הוצאת ההיתר בסיוע יועצים והוצאת הוצאות. לדבריהם מדובר כבר במעשה עשוי. לגופם של דברים טענו המשיבים לעניין החניה כי על פי סעיף 158. א. 3 מוסדות התכנון הונחו לאשר פרויקטים לפי התמ"א אף במקרים בהם לא ניתן להסדיר פתרון חניה בתחום המגרש. ולעניין ההצללה הרי שראשית אין היא נשקלת כנגד חיזוק הבניין, העורר גר ברחוב סמוך וכי העורר בחר שלא להביא תימוכין גם בפני הועדה המקומית וגם בפני ועדת הערר, אלא לנהל נושא זה במסגרת תביעה בבית המשפט. תמצית עמדת הועדה המקומית הועדה המקומית טענה כי הערר חסר כל חוות דעת מקצועית לעניין ההצללה הנטענת. כי היה לעורר לצרף תימוכין אלה גם בהתאם לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בועדות הערר) התשנ"ו-1996; כי אין לבעל מקרקעין זכות להניח כי האפשרות ליהנות מאור השמש הינה אבסולוטית ונצחית וכי אם יש טעם לברר טענה זו הרי שזה במסגרת תביעה לפי סעיף 197 לחוק. לעניין העדר מקומות חניה תנאי להיתר הינו הצגת פתרון חניה לשביעות רצונו של מהנדס הועדה המקומית, וזאת בהתאם לסעיף 17 להוראות התמ"א. בהתאם קבעה הועדה כי יש לבטל את הכניסה הצפונית לחניון מטעמי בטיחות וכי על מבקשי ההיתר לשאת בתשלום פיתוח מקומות חניה על פי התקן ככל שהבקשה לא עומדת בו, בכפוף לעמדת יועץ התנועה, דהיינו נקבע מפורשות כי מבקשי ההיתר ישתתפו בתשלום פיתוח מקומות חניה בהתאם לחניות החסרות על פי התקן. כמו כן הועדה המקומית רשאית לפתור מבקש היתר מלהשתתף בהתקנת מקומות חניה על פי סעיף 158.א.3 לחוק. דיון והכרעה דין הערר להידחות, העורר לא הוכיח ולא המציא כל חוות דעת בנוגע לפגיעה הלכאורית כתוצאה מהצללה על תאים פוטו-וולטאים המותקנים על גגו. העורר אף לא המציא תרשים מינימלי ובו מופיעים אותם תאים ביחס לבניה המבוקשת. למותר לציין כי עפ"י הדין והתקנות היה על העורר להמציא תימוכין לטענותיו הן בפני ועדת המקומית לא כל שכן בפני ועדת הערר, אולם אלה לא סופקו. עוד יש להבהיר כי על מנת להוכיח טענה כזו, יש להראות שהצל מגיע לתאים הוולטאים, בהשוואה לצל הבנין ללא התוספת, יש להראות באילו שעות עלולה להיווצר ההצללה ולתרגם את משמעה מבחינת המתקן. כל אלה לא נטענו לא פורטו וממילא גם לא הוכחו, ולו בראשית ראיה. מהחומר שנמצא בפני ועדת הערר עולה כי בין המבנים לאחר התוספת יוותר מרווח של למעלה מ-14 מ', כאשר המקרקעין נשוא הערר מצויים ממערב לבית השכן. בהתחשב בכך שהשמש זורחת במזרח, עוברת בדרום ושוקעת ממערב, לא ברורה טענתו של העורר בדבר הפגיעה הלכאורית. מעבר לכך יש לציין כי כפי שהבהרנו לא אחת, המחוקק ומחוקק המשנה קבעו עדיפות להוראות התמ"א מחמת האינטרס הבטחוני והבטיחותי וגם אם תיווצר פגיעה מינורית כלשהי באפקטיביות של הפוטו וולטאים המותקנים על גג העורר, איננו סבורים כי יש פגיעה כדי לבטל פרויקט הכולל חיזוק המבנה עפ"י הוראות התמ"א. אשר לענין החניה - הרי שלפני כשנה עמד על כך המחוקק בתקנו את חוק התכנון והבניה, התשכ"ח-1965 באופן האוסר על התנעת בקשות עפ"י תכנית חיזוק בהתקנת מקומות חניה נוספים, מקום בו לא ניתן להתקינם בתחום הנכס. מאידך גיסא קבע המחוקק כי מוסד התכנון רשאי לחייב מבקש היתר להשתתף בהתקנתם של מקומות חניה נוספים בחניון ציבורי באזור הנכס, באמצעות קביעת מנגנון לקרן לצורך זה. בהתאם, החליטה הועדה המקומית במקרה דנן, לבטל את הכניסה הצפונית לחניה וכי במידה ויחסרו חניות ישלם מבקש ההיתר תשלום לפיתוח מקומות חניה בהתאם לחוק. על הועדה המקומית אין כל חובה לפתח דווקא מגרש זה או אחר לצורך החניה הציבורית, ראשית יש ליתן עדיפות לפתרון הכולל חניות בתחום המגרש, לרבות שימוש במתקנים ככל שיסתייע ובמידה והדבר לא ישים יש לפנות להתקנת חניון ציבורי כמבואר בחוק. אשר על כן ולאור כל האמור הערר נדחה. בניהתמ"א 38גגתמ"א