נטען כי הוועדה המקומית הייתה מנועה מלדון בתכנית לאור ניגוד עניינים הנובע מההסכם שנחתם

נטען כי הוועדה המקומית הייתה מנועה מלדון בתכנית לאור ניגוד עניינים הנובע מההסכם שנחתם וקיבל תוקף של פסק דין במסגרת העתירה המנהלית. עיון בהסכם הפשרה מגלה כי במסגרתו אכן התחייבה הוועדה המקומית כי תפעל "כמיטב יכולתה" להביא לאישור התכנית. עם זאת, נקבע גם בהסכם כי אין התחייבות שאכן התכנית תאושר. אנו סבורים כי בכל מקרה היה על הוועדה המקומית להציג את ההסכם בפני המתנגדים בפתח הדיון בפניה וליתן להם הזדמנות להתייחס אליו. כמו כן אנו סבורים כי אף אם ההסכם אינו כובל את שיקול הדעת של הוועדה המקומית לאשר או לדחות את התכנית, בוודאי שיש בו כדי להשפיע על הפעלת שיקול הדעת. בנסיבות אלו, אנו סבורים כי אכן מוטב היה שהוועדה המקומית תמנע מלדון בתכנית. לפיכך, ועדת הערר במסגרת החלטתה תתעלם מהחלטת הוועדה המקומית לאשר את התכנית ותבחן את התכנית החדשה הן באופן כללי והן על רקע הטענות בערר. לגבי סמכותה של ועדת הערר לדון בנושאים שבפניה כמוסד תכנון ר' דבריו הברורים של בית המשפט בעת"מ (ירושלים) עת"מ 7591-11-11 אלכסנדר מליס נ' ועדת ערר מחוז ירושלים ואח' () (להלן: "מליס"): "אציין תחילה, שוועדת הערר הייתה מוסמכת לקבל את ההחלטה שקיבלה במובן זה שרשאית הייתה היא כעניין שבעיקרון לקבל החלטה תכנונית שונה מן ההחלטה שקיבלה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה (ראו עוד עע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת (לשכת המסחר) נ' ועדת ערר לתכנון ולבנייה מחוז דרום, פ"ד נח(3) 199, 215 (2004))." התכנית חורגת מסמכות הוועדה המקומית סעיף 62א.(א)10 (להלן ולשם הנוחות: "סעיף 10") לחוק התכנון והבניה מעניק לוועדה המקומית סמכות לאשר תכנית חדשה המייעדת את מקרקעין גם לייעוד תחנת דלק וזאת כאשר המקרקעין היו מיועדים קודם לכן לאחד הייעודים הקבועים בסעיף. וכך קובע הסעיף הרלוונטי: "(10)  בכפוף להוראות סימן ח' שבפרק ג' - הקמת תחנת תדלוק באזורים המיועדים בתכנית לתעשיה, למסחר, לחקלאות, למשרדים, לאחסנה או לחניה;" כאמור, המקרקעין נשוא הערר מיועדים בהתאם לתכנית המפורטת למגרש מסחרי, ולכן לכאורה ניתן להוסיף לייעוד זה ייעוד לתחנת דלק מכוח הסעיף דנא. עם זאת, למרות כי המגרש במצב הקודם מיועד לייעוד מסחרי, טוענת העוררת כי ברשימת התכליות נכללות תכליות אשר אינן בגדר הרשימה שמונה סעיף 10, ולכן התכנית אינה עונה על תנאי סעיף 10 ומכאן אינה תכנית בסמכות הוועדה המקומית. עוד טוענת העוררת כי מטרת התיקון בחוק התכנון והבניה הייתה לאפשר שינויים מינוריים אשר השלכתם מצומצמת. במקרה שבפנינו התכנית מרוקנת את המהות של המגרש כחלק מהמע"ר ולכן היא אינה בסמכות הוועדה המקומית. לעניין הטענה בדבר חריגת רשימת התכליות בתכנית המפורטת מהרשימה הקבועה בסעיף 10, הרי הטענה נדחית. אין מחלוקת כי המגרש מיועד באופן מפורש למגרש מסחרי, ולכן עומד בתנאי סעיף 62א'(א)(10). יתרה מזו, אף אם נפנה לרשימת השימושים המותרים במסגרת הייעוד לא נמצא בה כל שימוש שאינו נכלל ברשימה הייעודים במסגרתם מותר לאשר תכנית בסמכות הוועדה המקומית לתחנת דלק. נציין, כי העוררת עצמה לא ציינה בכתב הערר מה הם לטעמה התכליות החורגות מסעיף 10 בתכנית המפורטת. לגבי הטענה כי אין מדובר בשינוי מינורי אלא בשינוי מהותי, אנו סבורים כי אין מדובר בטענה במישור הסמכות אלא במישור שיקול הדעת. לטעמנו אין זה נכון משפטית, ואף אין זה ראוי תכנונית, לערב בין שאלת הסמכות לאשר את התכנית לבין שאלת שיקול הדעת לאשרה. לטעמנו, שאלת הסמכות הינה שאלה שאמורה להיחתך לפי מבחן חד של הייעוד הקיים במצב הקודם, כך שהיה והייעוד תואם את האמור בסעיף 10 קיימת סמכות לוועדה המקומית והיה הייעוד אינו תואם הסמכות אינה קיימת. מבחן ברור לנושא הסמכות הינו הכרחי על מנת לשמור על וודאות תכנונית ועל מנת ליתן לאזרח הנחיה ברורה ככל האפשר לגבי ההליך התכנוני אותו עליו לנקוט. לכן, אין זה ראוי כי סמכות של הגוף לדון ולאשר תכנית תקבע על ידי מבחן אמורפי של טיב השינוי התכנוני הגלום בתכנית, ועליה להיקבע על ידי מבחן ברור. בהקשר זה נציין, כי פסקי הדין אליהם מפנה העוררת אינם כוללים אמירה כלשהי כי סמכות הוועדה המקומית לאשר תכנית המוסיפה ייעוד של תחנת דלק תקבע לפי מבחן מהותי של אופי השינוי המוכתב מהוספת הייעוד. אכן, פסקי הדין שדנו בסוגיה, ובפרט האחרונים שבהם, קבעו שיש לפרש את סמכות הוועדה המקומית בצמצום, אך אין בהם שמץ של אמירה כי כאשר מבקשים להוסיף ייעוד של תחנת דלק (ורק תחנת דלק ולא שטחים נוספים) לייעוד הנמנה ברשימה של סעיף 62א'(א)(10), ניתן לשלול את סמכות הוועדה המקומית לאור אופי השינוי. פגיעה בתכנית המרכז האזרחי בסמוך למגרש נשוא הערר אושרה תכנית מפורטת 56/103/03/5 המכונה: "רב מכר מרכז אזרחי באר שבע" (להלן: "תכנית המרכז האזרחי"). תכנית המרכז האזרחי הינה תכנית מרכזית וחשובה במסגרת יצירת המע"ר של העיר באר שבע והיא מאפשרת בניית יעודים מעורבים, בין היתר מסחר ומגורים, במגרשים שונים, תוך קביעת כללים לפיתוחם. סעיף 15 לתמ"א 18 קובע מרחקי בטיחות מתחנת דלק, כדלקמן: "לא תופקד תכנית, לא תאושר ולא יינתן היתר לפי סעיף 8, אלא אם המרחק האווירי בין צינורות האוורור של המכלים התת-קרקעיים, עמדות התדלוק ונקודות המילוי של מכלי הדלק של תחנת התדלוק לבין גבול המגרש המיועד לשימושים המפורטים בסעיף קטן 1 ו- 2 (להלן - מגרש השימושים הרגישים), הינו לפחות המרחק הנקוב להלן: מגורים, מלונאות או שימוש דומה - 40 מטרים. מוסדות ציבור לרבות בית חולים, מעון לקשישים, בית כלא, פנימיה לקטינים, מוסד חינוך, גן ילדים, בית ספר וכיו״ב- 80 מטרים." אין מחלוקת בין הצדדים כי המרחק הרלוונטי (בהתאם להוראות הסעיף למדידת המרחק) למגרש העוררת עולה על 40 מטרים אולם נמוך מ - 80 מטרים. לפיכך, ככל שבתכנית המרכז האזרחי מותרים במגרש העוררת מגורים, מלונאות ושימוש דומה, הרי אין מניעה לאשר את התכנית נשוא הערר. לעומת זאת היה ותכנית המרכז האזרחי מאפשרת הקמת מוסדות ציבור במגרש העוררת, הרי נוצרת מניעה של ממש לאשר את התכנית נשוא הערר. המגרש הרלוונטי לענייננו במרכז האזרחי הינו מגרש מספר 4, שהינו מגרש בשטח של כ- 8.5 דונם. על פי תכנית המרכז האזרחי התכליות במגרש 4, הינן: כלומר השימושים הינם שימושי מגורים ומסחר, אשר כאמור מגבלת המרחק לגביהם הינה 40 מטרים, כלומר אין בשימושים אלו בכדי למנוע את אישור התכנית נשוא הערר. עם זאת, בתכנית המרכז האזרחי, בהוראות המתייחסות בין היתר למגרש 4, מגרש העוררת, נקבע גם: לאור סעיף זו טוענת העוררת כי יש לראות את מגרש 4 כמגרש המיועד כולו למוסדות ציבור, ולכן המרחק ממנו חייב להיות 80 מטרים. היות ואין מחלוקת כי מגרש 4 אינו מרוחק 80 מ' מהנקודה הרלוונטית למדידה במגרש נשוא הערר, הרי לעמדת העוררת לא ניתן לאשר את התכנית נשוא הערר. אנו סבורים כי יש לדחות את טענות העוררת וזאת הן לפי המבחן הפורמאלי והן לפי המבחן המהותי, ונבאר: מבחינה לשונית קובע סעיף 15 מבחן פורמאלי של ייעוד המגרש הסמוך לתחנת הדלק, כפי שנכתב מפורשות: "לבין גבול המגרש המיועד לשימושים..." (הדגשה שלי - ג.ה.) במקרה שבפנינו, המגרש מיועד או למסחר או למגורים, ייעודים אשר כאמור עומדים במגבלת המרחק. לפיכך, מבחינה פורמאלית אין בתכנית להוספת הייעוד לתחנת דלק לגרום למגבלה כלשהי על ניצול מגרש 4 לייעוד המגורים או המסחר. עם זאת, אנו סבורים כי אין להסתפק במבחן פורמאלי אלא יש לערוך גם מבחן מהותי של הייעוד במגרש הרלוונטי, היות וייתכנו מקרים בהם הייעוד המוצהר בתכנית של מגרש מסוים יהיה מגורים אך מבחינה מהותית השימושים בו יהיו מוסדות ציבור לכל דבר ועניין. לפיכך, לטעמנו במסגרת המבחן המהותי יש לבחון האם השימוש המותר למוסדות ציבור במסגרת הייעוד למגורים (או למסחר) הינו שימוש טפל לשימוש העיקרי למגורים, או שמא מדובר בשימוש עצמאי העולה עד כדי "ייעוד" המחייב שמירה על מרווח בטיחות. על השימוש במבחן מהותי לבחינה הייעוד במגרש הסמוך לתחנת הדלק, ר' החלטת ועדת הערר בערר (ירושלים) 013/09 הנצח תדלוק שותפות מוגבלת בע"מ נ. הועדה המקומית רמת השרון (). במקרה שלפנינו המבחן המהותי מוביל לתוצאה ברורה וחד משמעית, כי אין מגבלת מרחק המונעת את הקמת תחנת הדלק, ונבאר: במסגרת מגרש 4, מגרש העוררת, מותרים לבניה כ- 60,000 מ"ר למגורים או למסחר. כאמור, תכנית המרכז האזרחי קובעת גם כי ייבנו 3 כיתות גן, כאשר במסגרת נספח הבינוי של התכנית שטח כיתות הגן הינו כ - 400 מ"ר. כלומר סך זכויות הבניה במגרש 4, מגרש העוררת, לצורך כיתות גן הינו פחות מ- 1% מסך זכויות הבניה במגרש זה. בנסיבות אלו, ברור כי גני הילדים שבנייתם מחויבת על פי התכנית הינם בגדר שימוש נלווה לייעוד המגורים, שימוש אשר אין בו בכדי להגדיר את המגרש כמגרש המיועד, או אף המשמש, למוסדות ציבור בהתאם לסעיף 15 לתמ"א 18. נזכור כי ייעוד המגורים אכן יש בו בכדי לאפשר שימושים ציבוריים נלווים, ולעניין זה ר' למשל נוהל מבנה אחיד לתכניות שפורסם על ידי משרד הפנים: עוד נציין, כי בפני מתקין תכנית המרכז האזרחי עמדה האפשרות לייעד חלק מהמגרש לשטח לבנייני ציבור ולהפרישו לזכות הציבור, ובכך לקבע אותו כייעוד למוסדות ציבור (כפי שאולי היה ראוי לעשות מבחינה תכנונית). כאמור, מתקין התכנית לא נקט בדרך זו, והותיר את המגרש כולו בייעוד מגורים, אשר הינו ייעוד "פרטי" ובכך לטעמנו גילה דעתו כי כיתות הגן הינן שימוש נלווה למגורים ולא מהוות ייעוד עצמאי. עוד נציין, כי לתכנית המרכז האזרחי קיים נספח בינוי המראה את מיקומן של כיתות הגן, וזאת במרחק של יותר מ - 180 מ' (מדידה גרפית) מהנקודה הרלוונטית למדידה במגרש העוררת. נספח בינוי זה (אשר קיים ספק האם הוא מנחה או מחייב לעניין מיקום כיתות הגן) מהווה חיזוק נוסף לתוצאת המבחן המהותי כי אין במקרה שלפנינו מגבלת מרחק המחייבת סירוב לתכנית החדשה. אשר על כן, במקרה שבפנינו מגרש 4, המגרש הסמוך למגרש נשוא הערר, אינו מגרש המיועד למוסדות ציבור מבחינה פורמאלית ואף אינו מגרש למוסדות ציבור אף מבחינה מהותית. לפיכך, לטעמנו, אין בעובדה כי במסגרת מגרש זה המיועד למגורים מותר להקים גני ילדים בהיקף של פחות מ 1% מסך הזכויות, ובמרחק של למעלה מ- 180 מ' המגרש נשוא הערר, בכדי "לצבוע" את כל המגרש בייעוד למוסדות ציבור ולחייב עמידה במרווח של 80 מטרים מכל חלקי המגרש. לפיכך, אנו סבורים כי לא קיימת מגבלה סטטוטורית מכוח סעיף 15 לתמ"א 18 לאישור התכנית שבפנינו. עם זאת, אנו סבורים כי באופן עקרוני אישור תחנת הדלק מטילה מגבלה מסוימת על מגרש 4, כך שבמסגרת היתר הבניה למגרש 4, את שימושי גן הילדים לא ראוי יהיה למקם במרחק הקטן מ 80 מ' מהמגרש נשוא הערר. מגבלה שכזו אכן יכולה להוות באופן עקרוני נימוק לסירוב לתכנית, וזאת במסגרת עריכת איזון בין זכות הקניין של מגיש התכנית לתחנת הדלק לזכות הקניין של בעלי מגרש 4, כאשר נקודת המוצא הינה לזכות בעלי מגרש 4, אשר הסתמכו על מצב סטטוטורי קיים. אלא, שבמקרה שבפנינו, המגבלה הינה מגבלת תיאורטית בלבד, כך שגם אם תבחר העוררת באופציה של מגורים (והדבר הוא בגדר אופציה בלבד) עדיין כאמור בנספח הבינוי המנחה לכאורה של התכנית מופיעות כיתות הגן והן ממקומות במרחק העולה בהרבה על 80 מטרים מהמגרש נשוא הערר. לפיכך, הוצאת היתר בניה בהתאם לנספח הבינוי של מגרש מספר 4 אינה מוגבלת כלל על ידי התכנית נשוא הערר. יתרה מזו, אף אם יבקשו בעלי הזכויות במגרש 4 לסטות מנספח הבינוי המנחה (וספק האם נספח הבינוי לעניין מיקום כיתות הגן מאפשר סטייה שכזו) ולמקם את כיתות הגן במיקום אחר, הרי לאור גודלו של המגרש הרי אין כמעט מגבלה מעשית למיקום כיתות הגן במגרש במרחק העולה על 80 מ' מהנקודה הרלוונטית במגרש נשוא הערר. לפיכך, אין בתחנת הדלק בכדי להטיל מגבלה סטטוטורית או תכנונית כלשהי על מגרש העוררת. פגיעת התכנית במרקם האורבני העוררת טוענת כי התכנית מהווה פגיעה במרקם האורבני של המע"ר. לטעמה של העוררת הוספת הייעוד של תחנת דלק במיקום הרלוונטי אינה באה להוסיף ייעוד אלא לאיין את היעודים הקיימים. עוד מסבירה העוררת כי המיקום של המגרש בצומת רחובות מהווה מיקום אסטרטגי אשר ראוי כי יבנה בו מבנה שמסמל את אזור המע"ר ולא תחנת תדלוק. מדובר בטענה רצינית ומהותית שיש לבחון בקפדנות הראויה, בפרט על רקע העובדה כי קיים חשש שעמדת הוועדה המקומית בנושא עלולה להיות מושפעת מהסכם הפשרה שנחתם. לפיכך בחנה ועדת הערר את תכנון המגרש נשוא הערר בשלושה רבדים: ברובד הראשון בתכנון המגרש כמגרש בודד, ברובד השני בתכנון המגרש כחלק מהמע"ר וברובד השלישי בראייה עירונית. מסקנת ועדת הערר הינה כי בשלושת הרבדים מדובר בתכנית סבירה שיש לאשרה. במישור המגרש, התכנית החדשה עצמה כוללת נספח בינוי המראה כי תחנת הדלק אינה מאיינת את השימושים האחרים ומציעה מבנה מסחרי משמעותי, התכנון לתחנת הדלק בשילוב עם השימושים הנוספים המותרים מכוח התכנית המפורטת הינו תכנון ראוי למגרש. במישור המע"ר, המגרש נשוא הערר אכן נכלל במע"ר, אך צלע אחת שלו נשענת על ציר ראשי המתאים היטב למיקום תחנת דלק. יתרה מזו, שימוש לתחנת דלק, ובוודאי תחנת דלק מודרנית, אינו זר לשימושי מע"ר. אכן, ייתכן כי אילו הייתה מתבקשת תחנת הדלק במגרש במרכז הרחוב, הנטייה הייתה שלא להיענות להוספת השימוש, אולם כאשר השימוש לתחנת דלק מבוקש במגרש הקיצוני, הנשען על ציר תנועה רחב ומרכזי, מדובר במיקום ראוי לתחנת דלק. במישור העירוני, באופן כללי יש מקום להוספת תחנות דלק התורמות להגברת התחרות ולשיפור השירות לאזרח. בחינה של תחנות הדלק באזור מגלה כי אמנם מדובר באזור בו קיימות כבר מספר תחנות דלק, עם זאת ניתוח כיווני התנועה והתחבורה באזור בהחלט מגלה כי יש בתחנת הדלק המבוקשת בכדי לתרום להגברת השירות לאזרח. לאור האמור לעיל, אנו דוחים את הטענה כי יש לסרב לתכנית לאור העדר השתלבות במרקם העירוני. עם זאת, על מנת להבטיח כי אכן יישמרו העקרונות האמורים לעיל, אנו קובעים, כדלקמן: בתקנון התכנית תתווסף הוראה כי שטחי המסחר המופיעים בנספח הבינוי ייבנו בהינף אחד עם תחנת התדלוק. יתווסף לתכנית נספח בנושאי עיצוב וחומרי גמר, נספח זה יישקף את המראה הסופי של הבנוי במגרש לעוברים ברחוב. אי עמידה של התכנית בהוראות תמ"א 18 העוררת טענה כי התכנית החדשה אינה עומדת בהוראות סעיף 15(5) לתמ"א 18 בעניין מרחקים מינימאליים לחיבור תחנות דלק, באותו ההקשר טוענת העוררת כי לא סומנו החיבורים למרכז האזרחי. אנו דוחים טענות אלו. לעניין מרחקי החיבורים, הטענה אינה נכונה עובדתית ואין כל חריגה מהמרחקים הקבועים בסעיף 15(5) לתמ"א 18. לעניין סימון החיבורים, מערכת התנועה מסומנת באופן ברור ונהיר במסמכי התכנית, ולא מצאנו כל פגם בסימון החיבורים. טענה נוספת של העוררים בהקשר זה הינה כי לא נמסרו האישורים הנדרשים על פי תמ"א 18 (אישור מנהל ענייני בטיחות הגז לנושא הגפ"מ, מסמך הידרולוגי וחוות דעת של הרשויות הרלוונטיות בהתאם לסעיף 12.1). המשיבה 2 טענה כי המסמכים כולם נמסרו ונמצאו בתיק התכנית, ומסרה חלק מהם לעוררת בסופו של הדיון בפני ועדת הערר. ברשות ועדת הערר העוררת הגיבה על האישורים הללו. במסגרת התגובה ציינה העוררת כי אין כלל אישור מטעם המשרד להגנת הסביבה, אלא רק מהיחידה הסביבתית של המשיבה. לגבי יתר האישורים טענה העוררת כי אלו מתייחסים להיתר הבניה שניתן בעבר ולא לתכנית נשוא הערר. אכן האישורים שניתנו בעבר אינם מתייחסים כולם לתכנית נשוא הערר, אלא לבקשה להיתר ובכך קיים לכאורה פגם. עם זאת לאחר שבחנו את המסמך המרכזי והוא המסמך ההידרולוגי - סביבתי אנו סבורים כי עיקרי הדברים שנכתבו בו נכונים גם לגבי התכנית, אשר אף אם אינה משקפת במדויק את ההיתר שניתן, הרי מערך המתקנים המוצע בתכנית דומה לזה שאושר בהיתר. לפיכך, הפגם שנפל באישורים בכך שאלו מתייחסים לבקשה להיתר ולא לתכנית אינו פגם המצדיק את ביטולה של התכנית או הפקדתה מחדש, כך שניתן לרפא את הפגם על ידי חיוב המשיבה 2 בהגשת האישורים כשהם מעודכנים לתכנית נשוא הערר. יובהר, אין בפנינו מצב בו לא הוגשו כלל אישורים או במצב בו הוגשו חוות דעת ואישורים שאינם רלונטיים כלל. אלא במקרה שבפנינו הוגשו חוות דעת ואישורים רלוונטיים למגרש נשוא הערר וזאת לתחנת דלק כדוגמת תחנת הדלק המבוקשת. כאמור, תיתכן אי התאמה קלה בין תחנת הדלק שנתבקשה במסגרת ההיתר לבין זו המבוקשת במסגרת התכנית, אך המהות הינה זהה. לאור זאת, אין בכך פגם המצדיק את ביטול התכנית. העדר קבלת חוות דעת המשרד להגנת הסביבה מהווה אף הוא פגם, היות וחוות דעת היחידה הסביבתית אינה יכולה לספק את הדרישה הסטטוטורית לחוות דעת המשרד להגנת הסביבה (סעיף 12.1 לתמ"א 18 תיקון 4). אלא, שגם פגם זה אינו פגם מהותי המצדיק או המחייב את ביטול התכנית, כך שבפני מוסדות התכנון עמדה חוות דעת סביבתית (אם כי כאמור לא של הגוף הנכון) וכן האישורים הנוספים. בנסיבות אלו אנו סבורים כי גם את אישור המשרד להגנת הסביבה ניתן להשלים בשלב זה ואין בחסרונו בכדי להביא לבטלות התכנית. לפיכך, אנו קובעים כי תנאי למתן תוקף לתכנית יהיה הגשת עידכון של כל האישורים ו/או חוות הדעת הנדרשות מכוח סעיף 12.1 לתמ"א 18 או מכוח מקורות סטטוטוריים אחרים, כשהם חתומים על ידי המוסדות הרלוונטיים וכן כשהם מעודכנים לתכנית נשוא הערר. כמו כן, תנאי למתן תוקף יהיה הטמעת כל הדרישות המפורטות באישורים המעודכנים במסמכי התכנית. הכשרת בניה בלתי חוקית העוררת טענה כי התכנית מטרתה הכשרת בניה שאינה חוקית, ולכן יש לשקול שיקול זה כשיקול מהותי כנגד אישור התכנית. ועדת הערר סבורה כי אכן במסגרת דיון בתכניות שמטרתן הכשרת עבירות בניה, יש להתייחס באופן רציני ומהותי לאינטרס של מניעת עבריינות בניה, והשיקול כי מדובר בבניה שכבר בוצעה ללא היתר יהווה שיקול מהותי שלא לאשר את התכנית. ר' עע"מ 9057/09 ‏ דן איגנר ועוד 32 אח' נ' השמורה בע"מ ואח' () (להלן: "עניין השמורה") : "אני מצטרף לקביעות חברתי גם בהתייחס לחובת רשויות התכנון לשקול את אינטרס ההגנה על שלטון החוק. להשקפתי, קשה להפריז בחשיבותה של חובה זו. בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 8.1150 מיום 24.1.01 הובהר כי במקרה שבו מתבקשת הכשרה בדיעבד של עבירות בנייה, רשאיות רשויות התכנון להביא בגדר שיקוליהן את השיקול של מניעת עידוד עבירות בנייה. ההנחיה עודכנה בחודש נובמבר 2003, והיא פורסמה בגדרו של חוזר מנכ"ל משרד הפנים ללשכות התכנון, תוך הבהרה כי מוסדות התכנון חייבים לשקול שיקול זה וליתן לו משקל מתאים במסגרת מכלול שיקוליהם. בענייננו, השיקול של הגנה על שלטון החוק והרתעה מעבריינות הינו, כפי שמציינת חברתי, עקרון יסוד  בשיטת המשפט הישראלית, וככזה יש ליתן לו משקל מתאים בשיקוליה של הרשות." אלא שבמקרה שבפנינו אין מדובר בעבריין בניה ואין מדובר בהכשרת עבירת בניה, ונפרט: התחלת הבנייה של תחנת הדלק נעשתה מכוחו של היתר בניה. היתר בניה זה אכן נתקף בבית המשפט במסגרת עתירה מנהלית, ואכן היה ובית המשפט הנכבד היה קובע כי מדובר בהיתר בניה בלתי חוקי או בטל, הייתה נחשבת הבניה שבוצעה מכוחו כבניה בלתי חוקית ללא היתר. אלא שבמקרה שבפנינו למרות שנושא חוקיות היתר הבניה הובאה לפתחו של בית המשפט הנכבד, לא פסק זה כי היתר הבניה הינו בלתי חוקי או כי זה בטל. נציין, כי במסגרת הסכם הפשרה אכן הסכימו הצדדים כי העבודות מכוח ההיתר ייפסקו, אך לא נקבע כי ההיתר אינו חוקי או בטל. בנסיבות אלו אנו סבורים כי עומדת למשיבה 2 חזקת החפות וכל עוד לא בוטל היתר הבניה, לא הוגש כנגדה כתב אישום וממילא לא הורשעה בדבר, לא ניתן לזקוף כנגדה את ביצוע העבודות במגרש. לשם ההשוואה נציין כי בעניין "השמורה" אשר מפסק הדין בעניינה ציטטנו לעיל, היה מדובר בעבריין מורשע לרבות קיומם של צווי הריסה: "בשנת 2000 הוצא צו הפסקה שיפוטי והפעילות במקום הופסקה, אך הבניה הבלתי חוקית - נמשכה. הוקם במקום מבנה בן שתי קומות בהיקף של 120 מ"ר. ננקטו הליכים פלילים והוצא צו הריסה שביצועו עוכב עד סוף שנת 2010 כדי לאפשר מיצוי ההליך התכנוני והכשרת הבינוי" זה אינו המצב בענייננו, כאשר המשיבה 2 לא רק שלא הורשעה אלא שלא הוגש כנגדה כתב אישום. בנסיבות אלו, כאשר המשיבה 2 הגישה בקשה להיתר להקמת תחנת דלק, בנתה מכוח ההיתר והפסיקה את הבנייה כאשר עלה ספק בחוקיות ההיתר, איננו סבורים כי יש לזקוף את ההליך שנתקיים לחובתה במסגרת השיקולים לאישור התכנית. בכל מקרה, ומצד שני, ברור כי עצם העובדה כי החלו העבודות לתחנת הדלק אינה יכולה לשמש משקל לאישור התכנית, ויש לבחון את התכנית לאור מבחן "המגרש הריק" (ר' בפסק הדין בעניין מליס שאוזכר לעיל), וכך נהגנו. תיקון הקו הכחול של התכנית העוררת טענה כי יש לכלול במסגרת הקו הכחול של התכנית את כלל טווח ההשפעה של התכנית על מגרשים סמוכים, ומכאן לכלול גם את המגרש שלה בתחום הקו הכחול. השאלה האם נדרש במסגרת תכנית לתחנת דלק לכלול גם את המגרשים המצויים בטווח הביטחון של סעיף 15.1 הינה שאלה נכבדת, אשר עדיין אין לה תשובה חד משמעית בפסיקת בית המשפט. עם זאת, במקרה שבפנינו אין צורך להידרש לסוגיה. כמפורט בהרחבה לעיל, אנו סבורים כי הייעוד הרלוונטי במגרשים הסמוכים הינו מגורים או מסחר, ולכן טווח הבטיחות הינו 40 מטרים בלבד. טווח זה אינו כולל את מגרשי הבניה הסמוכים ולכן גם לפי הגישה המרחיבה לסימון הקו הכחול אין מקום לכלול אותם במסגרת הקו הכחול של התכנית נשוא הערר. סיכום לאור האמור לעיל, לאחר שבחנו את התכנית החדשה באופן עצמאי וכן את טענות העוררת, אנו סבורים כי יש לאשר את התכנית, וזאת בכפוף לתיקונים הבאים: צירוף נספח עיצוב וחומרי גמר אשר יאושר על ידי הצוות המקצועי של המשיבה 1; הוספת הוראה בתקנון כי המבנה המסחרי ייבנה בהינף אחד עם תחנת הדלק; צירוף כל האישורים הנדרשים מכוח סעיף 12.1 לתמ"א 18 וכן האישור הרלוונטי בנושא הגפ"מ כשהם מעודכנים לתכנית החדשה. הטמעה של כל הדרישות המפורטות באישורים המעודכנים במסמכי התכנית. אין צו להוצאות. חוזהבניהניגוד עניינים / אינטרסיםועדה מקומית לתכנון ובניה