ערר על החלטת הוועדה המקומית לאשר בקשה להיתר לבית ספר תיכון לבנות

ערר על החלטת הוועדה המקומית לאשר בקשה להיתר לבית ספר תיכון לבנות רקע המגרש נשוא הערר ידוע כחלקה 40 בגוש 38380 (מגרש 901 מכוח תכנית 5/במ/72) בשכונת נווה מנחם בעיר באר שבע (להלן: "המגרש"). הייעוד התקף למגרש נשוא הערר נקבע בתכנית 5/במ/72 אשר פורסמה למתן תוקף ביום 21.11.1991 (להלן: "התכנית"). נציין כי תכנית זו אושרה במסגרת חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה) התש"ן - 1990, ומכונה בעגה המקצועית "תכנית ול"לית". התכנית קובעת בעקרונות התכנון לעניין שטחי הציבור, כדלקמן: תשריט התכנית מגדיר את ייעוד המגרש כשטח לבנייני ציבור: תקנון התכנית קובע לגבי בנייני ציבור: אין מחלוקת כי הוראות תכנית מתאר באר שבע הינן רחבות ומאפשרות במגרשים המיועדים לבנייני ציבור גם הקמת בית ספר תיכון. לעומת זאת בתשריט התכנית, על המגרש עצמו נרשם: נציין כי בשנת 2001 אושרה תכנית 10/212/03/5 אשר ערכה שינויים תכנוניים בשכונה, אך במסגרתה לא שונה ייעוד המגרש נשוא הערר. עיריית באר שבע ביקשה להקים על מגרש 901, המגרש נשוא הערר, בית ספר תיכון לבנות. לפיכך הוגשה בקשה להיתר בניה, כבקשה להיתר התואמת תכנית. המשיבה דנה בבקשה להיתר ואישרה אותה ומכאן ערר זה. הערר והליכי הדיון בערר: כתב הערר המקורי הוגש על ידי תושבים הגרים בסמוך וכן על ידי ועד השכונה. עיקרי הערר נסבו על אי התאמה תכנונית של המגרש לשימוש המבוקש כבית ספר תיכון לבנות וכן על מטרדים שונים, בין היתר: בעיות תנועה ותחבורה, מטרד רעש, זיהום אוויר, ירידה בערך הדירות. כמו כן טענו העוררים ליצירת בעיות חברתיות ופגיעה באופי השכונה. במסגרת הערר לא נטען כי הבקשה להיתר אינה תואמת את התכנית החלה על המגרש. הוועדה המקומית הגישה תשובה לערר, במסגרתה טענה כי אין לעוררים כל מעמד ואין לוועדת הערר סמכות היות ומדובר בבקשה להיתר תואמת תכנית. כמו כן, הסבירה הוועדה המקומית את עמדתה ביחס לטענות העוררים לגופן. ועדת הערר קיימה דיון בנוכחות הצדדים. במהלך הדיון העלו העוררים טענה חדשה, כי הייעוד המבוקש בבקשה להיתר אינו תואם את הייעוד של המגרש בתכנית. לעמדת העוררים, הייעוד בתכנית הינו ייעוד ספציפי לבית ספר יסודי וגן ילדים, ואילו הייעוד המבוקש בבקשה להיתר הינו לבית ספר תיכון. לאור האמור לעיל, טענו העוררים כי הבקשה אינה תואמת תכנית ולא ניתן היה לאשרה על ידי הוועדה המקומית. ועדת הערר הרשתה לעוררים להעלות את הטענה החדשה, עם זאת במסגרת ההחלטה המתירה את הטענה, אפשרה ועדת הערר לוועדה המקומית להגיב בכתב על הטענה החדשה ולעוררים להגיב על התגובה. כמו כן, המליצה ועדת הערר לצדדים לנהל משא ומתן ביניהם. המשא והמתן לא צלח והצדדים אכן הגישו השלמות טיעון בכתב. לאחר השלמות הטיעון הגיש יו"ר ועד השכונה, מר יעקב בן זינו, הודעה כי ועד השכונה אינו עורר על החלטת הוועדה המקומית. לאור הודעה זו אנו מוחקים את העורר 1 מכתב הערר. ועדת הערר קיימה דיון בנוכחות הצדדים ומכאן החלטתנו זו. כללי - סמכות ועדת הערר אכן בעבר שררה מחלוקת לגבי היקף סמכותה של ועדת הערר לדון בעררים של מתנגדים כנגד החלטת הוועדה המקומית וזאת לגבי בקשות להיתר בהן לא ננקט הליך של בקשה להקלה או בקשה לשימוש חורג. בנושא זה, גרסו חלק מכב' בתי המשפט לעניינים מנהליים כי לוועדת הערר סמכות לדון בערר על כל החלטה של הוועדה המקומית וזאת לאור סעיף 12ב' לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (לעיל ולהלן: "חוק התכנון והבניה"), לעמדה זו ר', למשל, עת"מ (ירושלים) 616/07 רוני בראון ואח' נ. הוועדה המקומית מטה יהודה ואח' (). דעה מצמצת לסמכותה של ועדת הערר נקבעה בפסקי דין אחרים, ר' למשל עת"מ (חיפה) 136/00 צומת האלופים בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית חיפה (). אלא, שלאחרונה הכריע בית המשפט העליון במחלוקת דלעיל לעניין סמכויות ועדת הערר וזאת בפסק הדין בעניין עע"מ 317/10 אהוד שפר ואח' נ. הוועדה המקומית רמת השרון ואח' () (להלן: "הלכת שפר"). בפסק הדין בעניין שפר דוחה בית המשפט העליון את העמדה הרחבה לעניין סמכות ועדת הערר, וקובע: "ודוק: על מנת להסיר ספק אדגיש כי איני מצדד בגישה המרחיבה עוד יותר, שננקטה על ידי בתי המשפט בעניין דוידיאן, עניין נס הרים ועניין מדר ולפיה בכל מקרה של התנגדות להיתר בניה, יש להגיש ערר. לטעמי, מקום בו המתנגד למתן ההיתר לא מעלה טענה של סטיה מתכנית, אזי רואים את היתר הבניה כהיתר שניתן ב"מסלול הירוק" ותרופתו של המתנגד אינה בועדת הערר וממילא אין מקום לעיכוב במתן ההיתר." (הדגשה שלי - ג.ה.). כלומר כב' בית המשפט העליון מאמץ אפוא את הגישה הקובעת כי רק כאשר יש בבקשה להיתר משום סטייה מהתכנית החלה על המקרקעין קיימת סמכות לוועדת הערר לדון בערר למתנגדים לבקשה להיתר זו, ונצטט: "דרך המלך לתקוף את החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית ליתן היתר בניה כאשר עולה טענה של סטיה מתכנית צריכה להיות בהגשת ערר לועדת הערר." (הדגשה שלי - ג.ה.). חשוב לציין, כי כב' בית המשפט העליון קובע כי סמכות ועדת הערר משתרעת על כל מקרה בו הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, כך שגם במקרים בהם לא ננקט הליך של פרסום הקלה או שימוש חורג, אך בפועל הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, תהא סמכות לוועדת הערר לדון בערר, ונצטט: "הרחבת סמכותה של ועדת הערר כמוצע לעיל - בנוסף למקרים המנויים במפורש בסעיף 152(א)(3) - היא באותם מקרים בהם המתנגד למתן ההיתר מעלה טענה כי ההיתר סוטה מתכנית. או-אז תבחן ועדת הערר את הטענה. היה ותמצא כי ההיתר סוטה מתכנית, תדון ועדת הערר לגופה של התנגדות. היה ותמצא ועדת הערר כי ההיתר תואם את התכנית החלה על האיזור, הרי שבכך יסתיים הדיון." (הדגשה שלי - ג.ה.). ניתן אפוא לסכם את הלכת שפר לגבי סמכות ועדת הערר כדלקמן: כאשר אין מחלוקת כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית אזי קיימת זכות למתנגדים להגיש ערר לוועדת הערר. בהתאם, כאשר אין מחלוקת כי הבקשה להיתר תואמת תכנית יימחק הערר בהעדר סמכות. כאשר קיימת מחלוקת לגבי היותה של הבקשה להיתר תואמת תכנית או אינה תואמת תכנית, תפעל ועדת הערר בשני שלבים: בשלב הראשון תבחן האם הבקשה להיתר תואמת תכנית, כאשר היה והבקשה להיתר תמצא כתואמת תכנית, יימחק הערר בחוסר סמכות. בשלב השני, וזאת היה ובשלב הראשון נמצא כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, תדון ועדת הערר בערר לגופו. האם הבקשה להיתר במקרה שבפנינו תואמת תכנית? לאור האמור לעיל בעניין הסמכות, השאלה הראשונה בה עלינו לדון הינה: האם הבקשה להיתר תואמת את התכנית החלה על המקרקעין? גדר המחלוקת במקרה שבפנינו נובע מהסתירה הלכאורית הקיימת בין תקנון התכנית לבין תשריט התכנית: מצד אחד, תקנון התכנית קובע הגדרה רחבה של שימושים ציבוריים בשטחים המיועדים לבנייני ציבור וזאת בהתאם להוראות תכנית המתאר. יתרה מזו, התקנון כאשר קובע הוראות בינוי לבית ספר, מתייחס לבית ספר ככלל ולאו דווקא לבית ספר יסודי. מצד שני, בתשריט נרשם על גבי מגרש 901 - "ביס יסודי+גן חובה ". אנו סבורים כי פרשנות ראויה ונכונה לתכנית הינה פרשנות המגבילה את השימוש במגרש לבנייני ציבור מצד אחד, אולם מנחה בלבד לעניין סוג בית הספר מצד שני. בהתאם לפרשנות זו, הבקשה להיתר הינה בקשה תואמת תכנית, ונבאר: בית המשפט העליון בעניין ע"א 3213/97 נקר נ. הוועדה המקומית הרצליה ואח' () (להלן: "עניין נקר"), קבע כי אין עדיפות אינהרנטית לתשריט או לתקנון אלא יש ליתן פרשנות כוללת לתכנית: "למעלה מן הצורך נוסיף ונאמר זאת: שני חלקיה של תכנית מיתאר - החלק המילולי, ה"תקנון", ובצדו התשריט - שני חלקים אלה אמורים להשלים זה-את-זה, ומשעה שבאה תכנית לאוויר העולם, על דרך-הכלל אין לאחד חיים בלא רעהו. החלק המילולי סומך עצמו אל התשריט - שכן בלא תשריט יאבד מערכו, כולו או מקצתו, ואילו התשריט מצדו נסמך אל החלק המילולי - שכן בהיעדר עקרונות והגדרות לצבעים שבתשריט יידמה התשריט לציור צבעוני (או לציור בשחור-לבן) חסר-משמעות. כדי ללמוד אפוא על הסטטוס שתכנית מיתאר מקנה לשטח קרקע זה או אחר בה, שומה עלינו לראות את התכנית כמכלול: לעיין בתקנון המגדיר הגדרות והמתווה עקרונות, ובה-בעת לעיין בתשריט הפורש באורח חזותי את פועלה של התכנית. המושג "תכנית" שתי אונות לו: האונה המילולית ואונת התשריט, ושתי האונות היו כתאומות-סיאם שלבבן לב אחד הוא. ראו עוד ר' אלתרמן "חוק התכנון והבנייה ותכנית המתאר: הנחיות קשיחות או מסגרת גמישה?" [18], בעמ' 216-217. מה יהא אם אחת מאותן תאומות-סיאם תבקש ללכת ימינה ואילו אחותה תבקש ללכת שמאלה? לאיזה צד יפנה הצֶמֶד? מה דין אם מתגלית סתירה בין התקנון לבין התשריט, בין החלק המילולי בתכנית לבין החלק החזותי בה? ידו של מי תהא על העליונה? דומני כי אין תשובה נחרצת לשאלה וכי ההכרעה יכולה שתהא שונה מעניין לעניין." במקרה שלפנינו התכנית אינה מגבילה בתקנון את השימושים שיש לעשות בבנייני הציבור. נהפוך הוא, התכנית מפנה לתכנית המתאר המקנה קשת של שימושים במבני ציבור. הוראה זו, המקנה גמישות תכנונית בבנייני הציבור, הגיון תכנוני ותכליתי רב לה, ונפרט: בניגוד לשימושים "הסחירים" אשר יש לצקת בהם וודאות כלכלית ותכנונית כבר בשלב התכנון, הרי צרכי הציבור משתנים לאורך השנים וזאת לאור ראיית צרכי הציבור לא רק בסביבה הקרובה, אלא במכלול העירוני כולו. לפיכך, בכל הקשור לייעודים ציבוריים, קיימת נטייה תכנונית ברורה לאפשר גמישות תכנונית מרבית בתכנית. הגמישות התכנונית מתבטאת בדרך כלל באי הגבלת השימוש הציבורי לשימוש ציבורי ספציפי ובמקרים קיצוניים יותר אף באי קביעת זכויות בניה או מגבלות בניה לשטחים המיועדים לבנייני ציבור. לרעיון תכנוני דומה ר' עמדתה של ועדת הערר מחוז ירושלים בערר (ירושלים) 464/08 מלונות שלום בע"מ נ. הוועדה המקומית ירושלים ואח' (): "הרעיון התכנוני הינו להבחין בין הבניה לייעוד "פרטי" (כגון: מגורים, מסחר) לבין הבניה הציבורית (בנייני ציבור), כך שלגבי הבניה הפרטית נקבעה מסגרת נוקשה של שטחי בניה, ואילו לגבי בנייני הציבור נתנה גמישות בשטחי הבנייה. רעיון זה מבוסס על ההנחה כי לגבי הבנייה הפרטית, יש הכרח לקבוע מגבלות וזאת לאור המתח האינהרנטי בין רצון בעלי המקרקעין (אשר מטרתם הלגיטימית להשיא את רווחיהם על רכושם) לבין הצורך בתכנון נאות. לעומת זאת, לגבי בנייני ציבור, מתח זה אינו קיים, היות והמקרקעין אינם מנוצלים למטרות רווח אלא לטובת הציבור. יתרה מזו, מגוון השימושים הציבוריים הינו רב, ולכן קיים הגיון להותיר מרווח תכנון רחב. הגיון זה נסמך גם על העובדה שבניית מבני ציבור עוברת מסננת כפולה, ראשית, של הגוף הציבורי מבקש ההיתר ושנית על ידי מוסדות התכנון." לפיכך, אנו סבורים כי האמירה של התכנית המפנה לקשת השימושים של מבני הציבור הקבועה בתכנית המתאר אינה אמירה בעלמא, אלא אמירה עם כוונה תכנונית ברורה אשר יש לצקת לה תוכן. כאמור כנגד אמירה זו של תקנון התכנית, אמירה המקנה גמישות בשימושי הציבור,מופיע בתשריט שימוש ספציפי לבית ספר יסודי ולגן חובה. הנחת מוצא הינה כי המחוקק (או במקרה שלפניו מתקין התכנית) לא השחית את מילותיו לריק, ולכן צריך ליתן משמעות גם לקביעת השימוש הספציפי, כאשר זה סותר כאמור את הוראת הגמישות הרחבה בתקנון. אנו סבורים כי הפרשנות הנכונה שיש ליתן לשימוש הספציפי, להבדיל מן היעוד הכללי, הינה כי מדובר בשימוש מנחה ולא מחייב. כלומר, מתקני התכנית, קבעו באופן מחייב שטחים לבנייני ציבור וכן ערכו חלוקה מנחה של שטחי הציבור בתחום התכנית לשימושים שונים, אך מבלי שהחלוקה עצמה תהיה מחייבת. כך, לטעמנו, פרשנות התכנית הינה כי חלוקה זו של שימושים בגדר הנכלל במסגרת בנייני הציבור נותנת בסיס ליישום התכנית עת מתן ההיתרים, אך היא אינה כובלת את הרשות לאופן הספציפי של שימוש במגרשים אלו. לפרשנות זו יש עיגון בלשון התכנית, היא בעלת תכלית תכנונית והיא יוצרת הרמוניה בין חלקי התכנית במקום סתירה, ונפרט: מבחינת לשון התכנית, הרי כפי שציינו לעיל, התכנית מחילה באופן מפורש במגרשים המיועדים לבנייני הציבור את הוראות תכנית המתאר באר שבע, הוראות המתירות שימושים נרחבים בבנייני הציבור. מכאן, אילו התכוונה התכנית להגביל את השימושים בבנייני הציבור אך ורק לשימושים הכתובים על פני התשריט, הרי מה פשוט יותר היה מלכתוב בתקנון כי השימושים בבנייני הציבור יהיו בהתאם לכתוב בתשריט, או למצער לא לכתוב דבר בתקנון? אלא שהתכנית נהגה אחרת והחילה באופן מפורש את הוראות תכנית המתאר לשטחים אלו. לטעמנו, עצם העובדה כי התכנית קובעת מפורשות שיחולו ההוראות המפורטת בתכנית המתאר לבאר שבע, הוראות המקנות תחולה רחבה לשימושי מבני הציבור, יש בה עיגון לשוני לפרשנות הרואה בשימושים הרשומים בתשריט התכנית שימושים מנחים. כפי שציינו לעיל, פרשנות זו יוצרת גם תכלית תכנונית ראויה, כאשר מצד אחד היא מאפשרת גמישות בשימושים בשטחי הציבור, גמישות אשר יש לה חשיבות בתכנון העירוני, ומצד שני קובעת הנחיות להפעלת שיקול הדעת. נציין, כי הרעיון התכנוני של קביעת מסגרת ובתוכה מתן גמישות עת הוצאת ההיתר הינו רעיון תכנוני מקובל אשר נעשה בו שימוש במקרים רבים. ר', באופן כללי, בבג"צ 440/80 מ. טייג ושות' נ. הועדה המחוזית חיפה ואח' (): "דומה שדווקא במקום כזה, תרתי משמע, עדיפות הנחיות גמישות, שיישומן מופקד בידי נבחרי ציבור, החייבים באחריות ציבורית, על פני הקפאתו של תכנון שהתיישן. והערה בדבר אופיה הרצוי של תכנית מיתאר. אין ספק, כי מפה היא אמצעי יעיל להצגת זכויות בנייה של בעלי הקרקע במיתחם התכנון, בהציגה תמונה חד-משמעית של זכויותיו של כל פרט ופרט, אולם מגרעתה העיקרית היא - כפי שראינו כאן - שהיא נוטה לקבוע מצב קשיח וסטאטי לגבי מערכת דינאמית. נוטה אנוכי לדעה, שיש טעם רב בקביעת תכנית מיתאר, שעיקרה מדיניות או עקרונות פיתוח, שרק חלקה מוגדר במפה או בדרך דומה, המניחה בעיקרה את הגדרת זכויות הבנייה לתכנון המפורט. תכנית כזאת יכולה לכלול הנחיות בדבר צפיפויות רצויות, התייחסות לנוף, כללי עיצוב עירוני והנחיות אחרות, וכך להתאים את עצמה למציאות המשתנה, המתחדשת, ולעתים קרובות - גם הבלתי צפויה (לעניין תפקידה זה של תכנית מיתאר ראה: בג"צ 123/75 [1]. וכן ראה מאמרה המאלף של ד"ר ר' אלתרמן, "חוק התכנון והבניה ותכנית המתאר: הנחיות קשיחות או מסגרת גמישה?" משפטים יא (תשמ"ב) 197)" עוד לעניין הנחיה תכנונית לעומת קביעה תכנונית, ר' עע"מ 2015/08 רוני בר-און ואח' נ. הוועדה המקומית מטה יהודה ואח' (), ולגבי מבני ציבור ר' עת"מ (ירושלים) 17898-12-11 ציפורה זיסקנד ואח' נ. ועדת הערר מחוז ירושלים ואח' (): נציין כי אמירה זו התייחסה לנספח בינוי שהוגדר בתכנית כנספח מנחה, אך העיקרון העומד מאחוריה ישים גם למקרה שבפנינו. לפיכך, הפרשנות על פיה הייעוד לבנייני ציבור הינו אכן מחייב אולם השימושים הספציפיים הרשומים בתשריט בלבד הינם מנחים, הינה פרשנות בעלת תכלית תכנונית והגיונית. פרשנות זו יוצרת גם הרמוניה בין חלקי התכנית, כך שבניגוד לסתירה אותה יוצרת פרשנות העוררים בין התשריט לתקנון, הרי פרשנות זו יוצרת שילוב הרמוני בין הוראות התקנון הקובע את המסגרת הקשיחה (מבני ציבור, זכויות הבניה וכו') לבין ההנחיה שיוצר התשריט לגבי השימושים הספציפיים של המגרשים לבנייני ציבור. הלכה פסוקה הינה כי יש לפרש דבר חקיקה, ובכלל זה תכניות, כך שתיווצר הרמוניה ולא סתירה בין חלקיהם. ר' פרופ' אהרון ברק 'פרשנות במשפט, פרשנות החקיקה' (כרך שני, מהדורה ראשונה), עמ' 306 עד 316. העוררים הפנו לעקרונות התכנון בהם מצוין בית ספר יסודי ולא בית ספר תיכון כתומכים בעמדתם. אנו סבורים כי בעקרונות אלו יש דווקא לתמוך בפרשנות המוצעת לעיל ולא בזו של העוררים. עקרונות אלו כשמם כן הם עקרונות ולא חיובים, כלומר עקרונות אלו מתווים את המסגרת התכנונית של התכנית, אך אין לראות בהם כללים נוקשים שלא ניתן לסטות מהם, ככל שאלו לא מצאו ביטוי מפורש בתקנון, ובוודאי לא כאשר בתקנון נאמר אחרת מהם. אשר על כן, אנו סבורים כי הרישום בתשריט בדבר שימוש ספציפי לבית ספר יסודי וגן חובה הינה הוראה מנחה. חשוב לציין, כי בעצם הקביעה שהשימוש הספציפי הרשום התשריט הינו מנחה, אין הכוונה כי מדובר באות מתה אשר אין לייחס לה חשיבות. ההפך הוא הנכון. שימוש זה שנקבע בתכנית הינו השימוש הרגיל שהיה לעשות במקרקעין ויש לשאוף כי הסטייה ממנו תהא קטנה ככל הניתן ותעשה רק כאשר יש הצדקה עניינית לכך. עמדה על כך ועדת הערר בעניין ערר (ירושלים) 193/11 ועד שכונת עין כרם ואח' נ. הוועדה המקומית ירושלים ואח' (): "נחזור ונזכיר נספח הבינוי מנחה ואינו מחייב וניתן לסטות ממנו, אך גם למונח ה"הנחיה" יש לצקת תוכן ואין להפוך את ההנחיה לריקה מתוכן. מכאן המשמעות המשפטית לכך שנספח הבינוי "מנחה" הינה כי בדרך השגרה יש לנהוג על פיו, ורק אם קיימים נימוקים תכנוניים או אחרים לסטות מההנחיה ניתן לעשות זאת." אנו סבורים כי המקרה שלפנינו הינו מקרה מובהק בו קיימת הצדקה לסטות מהאמור בתשריט בכל הנוגע לבית הספר, ונפרט: כאמור התשריט נוקט מפורשות בשימוש "בית ספר" במגרש נשוא הערר, ולכן נכון לשאוף שבית ספר אכן יוקם במקרקעין. אלא שבית ספר הינו השימוש אותו מבקשת עיריית באר שבע להקים במקרקעין. ההבחנה הינה רק בסוג בית הספר, במקום בית ספר יסודי כפי שרשום בתשריט, מבוקש בית ספר תיכון לבנות. לפיכך, הבקשה להיתר שבפנינו שומרת הן על הייעוד הכללי של המגרש - מבני ציבור - והן על השימוש הספציפי - בית ספר, והסטייה מהנחיית התשריט הינה רק לגבי תת סוג השימוש - יסודי או תיכון. אנו סבורים כי סטייה כזו נמצאת בלב ליבו של מתחם הגמישות שמקנה התכנית והינן מסוג הסטיות אותן התכוון להתיר התשריט לקביעה בשלב הרישוי. מסקנה זו שלנו נשענת על מספר פרמטרים, ונפרט: ראשית, "עצימות" הפער בין השימוש המבוקש לשימוש הרשום בתשריט הינה עצימות מזערית, כך שההבדל הינו רק בתת סוג של השימוש ולא בשימוש עצמו. שנית, מדובר בתכנית שאושרה בראשית שנות ה -90, ובמסגרת הוראת שעה של חוק התכנון והבניה, כך שקיימת נטייה לפרש את מרחב הגמישות, שממילא קובעת התכנית, באופן רחב. שלישית ומהותית, אין השפעה מהותית של השינוי על האזרחים הסובבים את המגרש המיועד לבנייני הציבור. לא מצאנו כל ממש בטענות העוררים כי המטרד כתוצאה מבית ספר תיכון עולה על המטרד כתוצאה מבית ספר יסודי, ולמעשה המאפיינים "המטרדיים" של שני השימושים (כגון: תחבורה, רעש וכו') הינם זהים, ואם כבר מדקדקים אז על פני הדברים נדמה כי אם קיים פער במטרד, אז דווקא המטרד מבית ספר יסודי עלול להיות גדול יותר. ההצדקה התכנונית לסטייה בתת השימוש מבית ספר יסודי לבית ספר תיכון נעוצה בשיקולי המערכת החינוכית העירונית, ובתכנון הציבורי במרחבי העיר כולה. אין ספק, כי שיקול חלוקת בתי הספר בעיר שונה היום מאשר בשנת 1991 עת אושרה התכנית, ולא מצאנו כל סיבה להתערב בהחלטה המקצועית של העירייה בנושא זה. לפיכך אנו סבורים כי בקשה להיתר לבית ספר תיכון במגרש המיועד בתכנית לבנייני ציבור, אשר תקנון התכנית מתיר בו קשת של שימושים, אשר בתשריט התכנית נרשם עליו בית ספר, והפער הינו רק בכך שבתשריט נרשם "יסודי" ומבוקש "תיכון" (כהוראה מנחה לטעמנו), הינה בקשת תואמת תכנית. עם זאת, איננו סבורים כי יש מקום לסטות מהנחיית התכנית לגבי קיומו של גן חובה במגרש וזאת משני טעמים: הטעם הראשון הינו כי במציאות התכנונית המוכרת לוועדת הערר לגבי גני ילדים, חסרים באופן כרוני שטחים לגני ילדים במרחב העירוני, ולכן כל עוד ניתן להקים במגרש גן ילדים יש לשאוף לעשות כן. הטעם השני הינו, כי מדובר במגרש גדול יחסית ואף אם מקימים בית ספר תיכון לבנות כמבוקש בבקשה להיתר, אין בכך לאיין בהכרח את האפשרות להקמת גן חובה. לפיכך, אנו סבורים כי יש לתקן את הבקשה להיתר, כך שיסומן בבקשה להיתר מיקום לגן ילדים בעתיד. לאור התיקון הבקשה להיתר תהיה בקשה להיתר "לבית ספר תיכון + גן חובה בעתיד" וזאת לעומת השימוש הרשום בתשריט "בית ספר יסודי + גן חובה". כמפורט וכמנומק לעיל, אנו סבורים כי בפער המצוין לעיל בין הבקשה להיתר לבין התכנית, מדובר בבקשה תואמת תכנית. למעלה מן הצורך נציין, כי אף אם היינו מקבלים את פרשנות העוררים כי התשריט גובר על התקנון וכי השימוש במגרש הינו רק ל - "בית ספר יסודי + גן חובה", עדיין לטעמנו ניתן לראות בבקשה להיתר כתואמת תכנון, ונבאר: לטעמנו אף אם מבחינה לשונית יש להבחין בין בית ספר יסודי לבית ספר תיכון, הרי להוראה בתכנית בעניין זה יש ליתן פרשנות שאינה רק מילולית אלא גם תכליתית. כך, לטעמנו, ניתן ליתן למונח "בית הספר יסודי" פרשנות תכליתית לאור התכנית בכללותה, לאור סוגה של התכנית כתכנית "ול"לית" ולאור עקרונות התכנון. כלומר, לטעמנו אין מקום להיעצר בלשון התכנית (וליתר דיוק לשון התשריט) לעניין זה, אלא יש להוסיף ולבחון את תכליתה של התכנית ושל הכתוב בתשריט, ור' בעניין נקר לעיל: "בבואו לפרש תכנית, בית המשפט ייעזר בכללים הפרשניים שעומדים לרשותו, כך שמטרתו היא להתחקות אחר תכלית התכנית וכוונת מוסד התכנון" במקרה שלפנינו תכלית וכוונת התכנית אינן ליתן למונח בית ספר יסודי פרשנות דווקנית מצמצמת. אלא יש לפרש כי על אף שנרשם במגרש בית ספר יסודי, ניתן לקבוע כי לאור התכלית התכנונית שפורטה לעיל הרי במסגרת המותר במגרש נכלל כל סוג של בית ספר ולא יסודי בלבד. תנא מסייע לכך ניתן למצוא בלשון התקנון אשר לעניין הוראות הבינוי אינה עוסקת בסוג בית הספר, אלא קובעת "בית ספר" באופן כללי: כלומר התקנון עצמו אינו עורך הבחנה בין בית הספר לסוגיו, ונותן תמיכה פרשנית לפרשנות השמה את הדגש על השימוש לבית ספר ולא לסוג בית הספר. סיכום לאור האמור לעיל אנו סבורים כי בכפוף לתיקון הבקשה להיתר, כך שתכלול גם שטח לגן ילדים/חובה בעתיד, מדובר בבקשה להיתר תואמת תכנית. לפיכך, אנו מורים על תיקון הבקשה להיתר, כך שזו תכלול גם סימון לעתיד לגן ילדים. בנסיבות אלו, בהתאם להלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין שפר לעיל, יש למחוק את הערר בהעדר סמכות. אשר על כן, הערר נמחק ללא צו להוצאות. דיני חינוךבניהרישיון / היתר להפעלת בית ספרבית ספרעררועדה מקומית לתכנון ובניה