בפנינו ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן (להלן: "הועדה המקומית") לאשר את תכנית מפורטת רג/מק/1585, כתכנית בסמכות הועדה המקומית, לתוספת יחידת דיור למגרש המצוי בגוש 6235, חלקה 701, ברחוב ד"ר אליהו 12, בשכונת קרית קרניצי, רמת גן. המדובר בחלקה אשר שטחה 981 מ"ר, עליה ניתן לבנות על פי התכנית התקפה החלה במקום שני בתים צמודי קרקע הבנויים בקיר משותף, כאשר השטח המותר לבנייה בכל בית הוא כ-260 מ"ר. על החלק המערבי של החלקה קיים בית מגורים, ואילו על החלק המזרחי של החלקה טרם בוצעה בנייה, ובמקום קיים מגרש ריק. החלקה מצויה באזור של בתים צמודי קרקע, בהם קיימים מגרשים בגדלים דומים, כאשר מרבית המגרשים באזור כבר בנויים על פי זכויות הבנייה לפי התכניות החלות במקום כמתואר לעיל. כפי שהתברר במהלך הדיון, המגרש נשוא התכנית (המגרש המזרחי - הריק), מצוי בבעלות של שתי אחיות, אשר מעוניינות לבנות עליו שתי דירות מגורים. לפיכך הן יזמו את התכנית נשוא ערר זה להגדלת הצפיפות במגרש המזרחי, באופן שיותר להקים בו שתי דירות, כל אחת בשטח של כ-130 מ"ר. הועדה המקומית אישרה את התכנית ועל החלטה זו הוגש הערר הנדון, שהוגש על ידי הבעלים של הבית המצוי בחלק המערבי של החלקה. במהלך הדיון, ועוד קודם שנכנסנו לדון לגוף הטענות הערר, ביקשנו מהועדה המקומית לקבל הסברים, מה הניע את הועדה המקומית לאשר את התכנית הנדונה. מעבר לטענה הכללית והסתמית כי לועדה המקומית מדיניות להגדיל את הצפיפות בעיר רמת גן, לא קיבלנו כל נימוק תכנוני המצדיק את שינוי המצב התכנוני הקיים באזור, בדרך של הגדלת הצפיפות במגרש הנדון. ניתן לסכם את תשובת הועדה המקומית לשאלתנו מה ההצדקה התכנונית לאישור התכנית נשוא ערר זה בתשובת הועדה המקומית "למה לא?". בערר 402/03 נקבע כי ועדת הערר נכנסת בנעלי הועדה המקומית, ולפיכך משהוגש ערר על החלטת הועדה המקומית, מחליפה ועדת ערר זו את שיקול דעתה של הועדה המקומית. ועדת הערר היא מוסד התכנון הבכיר והמקצועי בעניין אישורים לשימוש חורג. בהרכב הועדה הושם דגש על מומחיות חבריה בענייני תכנון ובנייה... ועדת הערר מצויה מעל הועדה המקומית בהיררכיה התכנונית, והחלטתה של ועדת הערר שעניינה שימוש חורג היא החלטה סופית מטעם רשויות התכנון. במסגרת סמכותה של ועדת ערר, במסגרת ערר שהוגש לה, היא רשאית להחליף את שיקול דעתה התכנוני של הועדה ה"מקומית בשיקול דעתה התכנוני שלה..." [עמ' 402/03 עמותת העצמאיים באילת נ' ועדת הערר לתכנון ובנייה (מחוז דרום) פ"ד נ"ח (3) 199]. לפיכך בסמכות הועדה המקומית לשקול מחדש את החלטת הועדה המקומית. לדעתנו, קיים פגם מהותי בשיקול הדעת של הועדה המקומית במקרה הנדון. כאשר הועדה המקומית מאשרת תכנית בסמכותה לשינוי המצב התכנוני, חייבת להיות לכך הצדקה תכנונית המצדיקה את אישור התוכנית. כך לדוגמה, קיימים מקרים בהם קיים צורך לשנות את הוראות התכנית החלה במקום על מנת לאפשר ניצול נכון ויעיל יותר של מגרש מסוים, כאשר לא ניתן לאשר את הסטייה מהוראות התכנית בדרך של אישור הקלה. במקרה כזה קיימת הצדקה תכנונית לאשר תכנית בסמכות הועדה המקומית המשנה את הוראות הבינוי במגרש. ביצוע שינוי ספורדי בהוראות התכנית על ידי שינוי הוראותיה בדרך של אישור תכנית מקומית, ללא כל הצדקה תכנונית, רק בשל הרצון של בעל המגרש לנצל את המגרש בצורה שונה מהקבוע בתכנית, אינו נכון ופוגע לדעתנו בעקרונות היסוד של תכנון ערים, לבצע שינוי נקודתי בתוכניות קיימות במקרים הכרחיים בלבד. אם לדעת הועדה המקומית יש להגדיל את הצפיפות באזור נשוא הבקשה להיתר (ולא רק במגרש בודד), יכולה היא כמובן ליזום תכנית, אשר תשנה את הצפיפות כאמור. במקרה כזה יתבצע הליך תכנוני מסודר אשר יבחן את משמעות התכנית והשלכותיה התכנוניות על האזור. רצונן של המשיבות במקרה זה לבנות שתי דירות במגרש השייך להן אינו מהווה כל הצדקה לשנות את הוראות התכנית התקפה תוך שינוי אופי הסביבה הקרובה. לפיכך, משלא מצאנו כל הצדקה לאישור התכנית, אנו מבטלים את החלטת הועדה המקומית לאשר את התכנית, וכפועל יוצא איננו נדרשים לדון בטענות הפרטניות המועלות בערר של העוררים. בניהועדה מקומית לתכנון ובניה