בקשה להיתר לבניית מוזיאון רקע המקרקעין נשוא הערר ידועים כמגרשים 1 ו - 2 מכוח תכנית 8030 בגוש 30036 ברחוב הלל במרכז העיר ירושלים (להלן: "המקרקעין"). על המקרקעין חלה תכנית 8030 (להלן: "התכנית") אשר פורסמה למתן תוקף ביום 29.8.2002. מטרתה העיקרית של התכנית הינה הקמת מוזיאון על המקרקעין, מוזיאון אשר כונה "מוזיאון הסובלנות". התכנית מכילה תקנון, תשריט וכן נספחי בינוי ותנועה. הליכי התכנון של התכנית וכן התכנית עצמה נתקפו בשורה של הליכים משפטיים, בין היתר במסגרת: בג"צ 52/06, 1331/06, 1671/06 נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ ואח' נ. Swc museum corp. ואח' בע"מ () (להלן: "בג"צ ההקדש המוסלמי"); עת"מ (ירושלים) 9035/08 מר מוטצפא אבו זהרה ואח' נ. הוועדה המקומית ירושלים ואח' (); עת"מ (ירושלים) 1136/09 מר מוטצפא אבו זהרה ואח' נ. הוועדה המחוזית ירושלים ואח' (); עע"מ 4329/09 מר מוטצפא אבו זהרה ואח' נ. הוועדה המחוזית ירושלים ואח' (לא פורסם); בג"צ 3227/09 ועד משפחות הקבורים בבית הקברות מאמן אללה ואח' נ. מרכז שמעון ויזנטל ואח' () הליכים אלו כולם נדחו על ידי בתי המשפט, חלקם בפסקי דין מנומקים וחלקם לאור חזרתם של העותרים/עוררים מההליך בו נקטו. לאור דחיית מכלול ההליכים כנגד התכנית ופרסומה למתן תוקף, הוגשה בקשה להיתר בניה לבניית מוזיאון הסובלנות. נציין, כי הבקשה להיתר עברה מספר גלגולים, כאשר הבקשה להיתר שנידונה ואושרה לבסוף אינה מנצלת את מלוא זכויות הבניה שמעניקה התכנית. אין מחלוקת כי הבקשה להיתר אינה תואמת את נספח הבינוי של התכנית. השינוי המרכזי של הבקשה להיתר ביחס לנספחי הבינוי הינו הורדת מפלס ה - 0.00 שנקבע בתכנית וזאת על מנת "להנמיך" את הבניין וליצור רצף עם הסביבה הקיימת. כתוצאה מהנמכת מפלס ה- 0.00 נתבקשו שטחים עיקריים ושטחי שירות בקומות נמוכות ממפלס ה- 0.00 שנקבע בנספחי הבינוי. למרות השינוי שנתבקש ביחס לנספח הבינוי וכן החלוקה השונה בין השטחים מעל הקרקע לשטחים מתחת לקרקע, טענה המשיבה 2 כי הבקשה להיתר תואמת תכנית. טענתה התבססה על סעיף 9(ו) לתכנית הקובע: התכנית החלה דורשת בסעיף י(1), כדלקמן: לפיכך, עברה הבקשה להיתר לדיון בפני הוועדה המחוזית. ביום 12.7.2011 אישרה הוועדה המחוזית את הבקשה להיתר בתנאים מסוימים וזאת בהחלטה מפורטת ומנומקת. הבקשה להיתר תוקנה בהתאם להחלטת הוועדה המחוזית והובאה לדיון בפני הוועדה המקומית. הוועדה המקומית דנה בבקשה להיתר והחליטה ביום 31.10.12 בהחלטה מנומקת לאשרה, בין היתר לאור הוראת הגמישות בסעיף 9(ו) לעיל. על החלטה זו הוגש הערר שבפנינו. הערר והליכי הדיון בערר העוררת הגישה ערר מפורט, במסגרת הערר מעלה העוררת בראשי פרקים את הטענות הבאות: ההחלטה שניתנה אינה מתייחסת לטענות העוררת; הבקשה להיתר כוללת סטייה ניכרת משטחי הבניה המרביים; הבקשה להיתר לא קיבלה אישור כנדרש בחוק העתיקות; המשיבות הגישו כתבי תשובה מפורטים הכוללים הן טענות סף והן תשובות לטענות העוררת. ועדת הערר קיימה דיון בנוכחות הצדדים ומכאן החלטתנו זו. דיון כללי - סמכות ועדת הערר אכן בעבר שררה מחלוקת לגבי היקף סמכותה של ועדת הערר לדון בעררים של מתנגדים כנגד החלטת הוועדה המקומית וזאת לגבי בקשות להיתר או הליכים אחרים בהם לא ננקט הליך של בקשה להקלה או בקשה לשימוש חורג. בנושא זה, גרסו חלק מכב' בתי המשפט לעניינים מנהליים כי לוועדת הערר סמכות לדון בערר על כל החלטה של הוועדה המקומית וזאת לאור סעיף 12ב' לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (לעיל ולהלן: "חוק התכנון והבניה"), לעמדה זו ר', למשל, עת"מ (ירושלים) 616/07 רוני בראון ואח' נ. הוועדה המקומית מטה יהודה ואח' (). דעה מצמצת לסמכותה של ועדת הערר נקבעה בפסקי דין אחרים, ר' למשל עת"מ (חיפה) 136/00 צומת האלופים בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית חיפה (). אלא, שלאחרונה הכריע בית המשפט העליון במחלוקת דלעיל לעניין סמכויות ועדת הערר וזאת בפסק הדין בעניין עע"מ 317/10 אהוד שפר נ. הוועדה המקומית רמת השרון ואח' () (להלן: "הלכת שפר"). בפסק הדין בעניין שפר דוחה בית המשפט העליון את העמדה הרחבה לעניין סמכות ועדת הערר, וקובע: "ודוק: על מנת להסיר ספק אדגיש כי איני מצדד בגישה המרחיבה עוד יותר, שננקטה על ידי בתי המשפט בעניין דוידיאן, עניין נס הרים ועניין מדר ולפיה בכל מקרה של התנגדות להיתר בניה, יש להגיש ערר. לטעמי, מקום בו המתנגד למתן ההיתר לא מעלה טענה של סטיה מתכנית, אזי רואים את היתר הבניה כהיתר שניתן ב"מסלול הירוק" ותרופתו של המתנגד אינה בועדת הערר וממילא אין מקום לעיכוב במתן ההיתר." (הדגשה שלי - ג.ה.). כלומר כב' בית המשפט העליון מאמץ אפוא את הגישה הקובעת כי רק כאשר יש בבקשה להיתר משום סטייה מהתכנית החלה על המקרקעין קיימת סמכות לוועדת הערר לדון בערר על בקשה להיתר זו, ונצטט: "דרך המלך לתקוף את החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית ליתן היתר בניה כאשר עולה טענה של סטיה מתכנית צריכה להיות בהגשת ערר לועדת הערר." (הדגשה שלי - ג.ה.). חשוב לציין, כי כב' בית המשפט העליון קובע כי סמכות ועדת הערר משתרעת על כל מקרה בו הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, כך שגם במקרים בהם לא ננקט הליך של פרסום הקלה או שימוש חורג, אך בפועל הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, תהא סמכות לוועדת הערר לדון בערר, ונצטט: "הרחבת סמכותה של ועדת הערר כמוצע לעיל - בנוסף למקרים המנויים במפורש בסעיף 152(א)(3) - היא באותם מקרים בהם המתנגד למתן ההיתר מעלה טענה כי ההיתר סוטה מתכנית. או-אז תבחן ועדת הערר את הטענה. היה ותמצא כי ההיתר סוטה מתכנית, תדון ועדת הערר לגופה של התנגדות. היה ותמצא ועדת הערר כי ההיתר תואם את התכנית החלה על האיזור, הרי שבכך יסתיים הדיון." (הדגשה שלי - ג.ה.). ניתן אפוא לסכם את הלכת שפר לגבי סמכות ועדת הערר כדלקמן: כאשר אין מחלוקת כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית אזי קיימת זכות למתנגדים להגיש ערר לוועדת הערר. בהתאם, כאשר אין מחלוקת כי הבקשה להיתר תואמת תכנית יימחק הערר בהעדר סמכות. כאשר קיימת מחלוקת לגבי היותה של הבקשה להיתר תואמת תכנית או אינה תואמת תכנית, תפעל ועדת הערר בשני שלבים: בשלב הראשון תבחן האם הבקשה להיתר תואמת תכנית, כאשר היה והבקשה להיתר תמצא כתואמת תכנית, יימחק הערר בחוסר סמכות. בשלב השני, וזאת היה ובשלב הראשון נמצא כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, תדון ועדת הערר בערר לגופו. האם הבקשה להיתר במקרה שבפנינו תואמת תכנית? טענתה היחידה של העוררת במישור זה הינה כי הבקשה להיתר חורגת משטחי הבניה הקובעים בתכנית, כך שקיימת "סטיה ניכרת משטחי הבניה המירביים שאושרו בתכנית" כלשון העוררת. עיון מעמיק יותר בטענות העוררת מגלה כי זו אינה טוענת כי קיימת בבקשה להיתר סטייה מהסך הכולל של שטחי הבניה הקבועים בתכנית, ואכן אין מחלוקת כי אין סטייה שכזו. טענתה הינה למעשה כנגד חלוקת שטחי הבניה בין קומות תת הקרקע לבין קומות על הקרקע. כך, מנמקת העוררת כי בקומות תת הקרקע מבוקש שטח של 5,910 מ"ר עיקרי בעוד שבטבלת הזכויות בתכנית מותר בתת הקרקע שטח של 0 מ"ר שטח עיקרי בלבד. טענה דומה טוענת העוררת ביחס לשטחי השירות התת קרקעיים, אשר לגביהם טוענת העוררת לחריגה של 296.86 מ"ר. לטענתה של העוררת ניוד שטחים זה לא הותר בתכנית. בנוסף טוענת העוררת כי מדובר בסטייה ניכרת לאור תקנה 2(10) לתקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית) (להלן: "תקנות סטייה ניכרת"). איננו מקבלים את עמדת העוררת ואנו סבורים כי הבקשה להיתר תואמת את התכנית, ונבאר: כאמור, אין מחלוקת כי הבקשה להיתר אינה תואמת את נספחי הבינוי של התכנית, העוררת שמה את הדגש על שינוי בחלוקת השטחים בין המפלסים, כך שלטעמה הבקשה להיתר מניידת שטחים מעל הקרקע לתת הקרקע. בשלב זה ראוי להבהיר את מהות השינוי התכנוני שמבקשת הבקשה להיתר לעשות, כאשר לטעמנו שינוי זה אין מהותו ניוד שטחים מעל הקרקע לתת הקרקע, אלא הנמכת המבנה כולו, ונבאר: עיון בבקשה להיתר מגלה, שזו מבקשת להנמיך את מפלס הכניסה הקובעת ביחס למפלס שנקבע בנספח הבינוי. הנמכה זו מהותה שינוי אדריכלי, כך שלאור ההנמכה נוצר מבנה צנוע יותר, בעל חזית מתונה, ולעניות דעתנו גם ראויה יותר, כלפי הסביבה הקרובה. חשוב מכך, הנמכת המפלס הקובע מאפשרת זמינות של המוזיאון וסביבתו מרחוב הלל בואך גן העצמאות, כלומר שילוב של המוזיאון במרקם העירוני הקיים. עוד מצאנו כי הנמכת גובה ה- 0.00 מאפשרת שילוב של אמת מים עתיקה שנתגלתה במקרקעין במבנה המוזיאון. כלומר השינוי המבוקש מהותו התאמה אדריכלית ולא הוספה או ניוד של שטחים. נציין, כי אכן תוצאה נלווית של הנמכת גובה ה- 0.00 הינה כי קיימים שטחים עיקריים ושטחי שירות אשר מבוקשים מתחת לגובה ה- 0.00 במקום מעל גובה ה 0.00, אולם כאמור שינוי זה הינו תוצאת לוואי של השינוי האדריכלי של הנמכת ה- 0.00 ולא העיקר. כעת יש לבחון האם שינוי תכנוני זה אפשרי לאור הוראות התכנית ללא פרסום הקלה. באופן עקרוני נספח הבינוי הינו נספח מחייב ולכן סטייה ממנו אינה תואמת את התכנית ומחייבת בפרסום הקלה. אלא במקרה שלפנינו התכנית כוללת הוראה מפורשת המאפשרת שינוי מהתכנית במסגרת הליך הרישוי, וכך כאמור קובעת התכנית: כלומר, התכנית מאפשרת באופן המפורש ביותר לערוך שינויים אדריכליים במסגרת הליך הרישוי וזאת כהליך תואם תכנית וללא צורך בפרסום הקלה. אנו סבורים כי סעיף זה לא נכלל סתם כך בתקנון התכנית, אלא תכליתו וייעודו הינם במדויק למקרים כגון המקרה שלפנינו, ונסביר: מטרת התכנית החלה על המקרקעין הינה כאמור לאפשר הקמת מוזיאון, כלומר מבנה ציבור בשטח מרכזי ומהותי של העיר ירושלים. מן המפורסמות כי תכנון אדריכלי של מוזיאון אינו תכנון פונקציונאלי כשל מבנה מגורים או משרדים, אלא מהווה יצירת אומנות משל עצמה, ר', למשל, ‏משה ספדיה, אדריכלות מוזיאונים 1971-1988, (הוצאת אוניברסיטת תל אביב). לפיכך, תכנית בנין עיר להקמת מוזיאון מעוררת אתגר בכך שמצד אחד היא אמורה להעניק חופש אומנותי לאדריכלים אשר בסופם של דברים יוציאו אל הפועל את התכנון של המוזיאון. אולם מצד שני על התכנית לתחום את הגבולות של החופש האומנותי, כך שאכן הכוונה התכנונית הכללית של הגוף המתכנן לא תאויין במסגרת התכנון הפרטני. התכנית שלפנינו עומדת היטב באתגר זה, כך שמצד אחד היא קובעת פרמטרים נוקשים מהם האדריכל אשר יישב וייתכנן תכנון פרטני של המוזיאון לא יהיה ראשי לסטות, והם: גובה מרבי, קווי בניין וסך כל השטחים. אולם מצד שני התכנית מעניקה חופש אדריכלי ואומנותי במסגרת הפרמטרים האלו וזו באמצעות הוראת הגמישות המצוטטת לעיל. נציין, כי אין כל פסול בכך כי תכנית קובעת מסגרת מסוימת אשר במסגרתה היא מתירה גמישות למוסדות הרישוי לקבוע את התכנון הפרטני וזאת על ידי הוראות גמישות בתכנית, ר' למשל בג"צ 440/80 מ. טייג ושות' נ. הועדה המחוזית חיפה ואח' (), או במקרים אחרים על ידי קביעת הנספחים כמנחים בלבד, ר' עע"מ 2015/08 רוני בר-און ואח' נ. הוועדה המקומית מטה יהודה ואח' (). קל וחומר שיש מקום להוראות גמישות כאשר עסקינן בתכנון מבני ציבור ותרבות, ר' עת"מ (ירושלים) 17898-12-11 ציפורה זיסקנד ואח' נ. ועדת הערר מחוז ירושלים ואח' (). במקרה שלפנינו, יש מקום להוסיף כי התכנית קובעת בלמים ואיזונים נוספים כמשקל נגד לגמישות, כך למשל קובעת התכנית בצעד שאינו שגרתי, כי הבקשה להיתר מחייבת את אישורה של הוועדה המחוזית. כך שהתכנית מציבה מצד אחד הוראה גמישות נרחבת בנושא האדריכלי, ומצד שני, איזון ובלם בדמות צורך באישור הוועדה המחוזית. המסקנה העולה מן האמור לעיל הינה, כי יש לצקת תוכן ומהות בהוראת הגמישות של סעיף 9(ו) כך שכל עוד התכנון הפרטני אינו חורג מגובה, קווי הבניין וסך השטחים, יש לאפשר את השינוי המבוקש. כאמור, אנו סבורים כי השינוי המבוקש במקרה שבפנינו הינו שינוי אדריכלי מובהק, שכוונתו ומטרתו הינם אדריכליים. לטעמנו כאשר נכללה הוראת הגמישות בתכנית היא נכללה במובהק לשינויים כגון השינוי המבוקש כאן - שינוי בגובה המפלס הקובע. למעשה, היה ונקבע כי שינוי במפלס ה- 0.00 אינו מהווה שינוי אדריכלי המותר במסגרת הוראת הגמישות, קשה לחשוב על שינוי אחר שכן יותר, כך שקבלת פרשנות העוררת למעשה מאיינת את הוראת הגמישות. עוד נציין, כי אין מחלוקת כי השינוי המבוקש אינו משנה את הגובה המרבי ואת קווי הבניין. העוררת טענה כי יש בשינוי להוות שינוי בשטחים המבוקשים בניגוד להגבלת סעיף הגמישות 9(ו). אלא שהסעיף 9(ו) אוסר רק שינוי בסך השטח המרבי ולא שינוי בחלוקתו מעל ומתחת למפלס הכניסה הקובעת. במקרה שלפנינו, לא רק שהבקשה להיתר אינה חורגת מסך השטח המותר בתכנית, אלא השטח המבוקש אינו ממצה את כלל זכויות הבניה מכוח התכנית. לפיכך לטעמנו השינוי המבוקש בבקשה להיתר ביחס לתכנית החלה הינו שינוי התואם את הוראת הגמישות הקבועה בסעיף 9(ו) ולכן תואם תכנית. למען הסר ספק נבהיר, כי גם אם היינו רואים את הדברים דרך המשקפיים של העוררת, ושמים את הדגש על השינוי בחלוקת שטחי הבניה ולא בשינוי במפלס הכניסה הקובעת, עדיין אנו סבורים כי שינוי זה הינו שינוי מותר במסגרת הוראת הגמישות. עיון בטבלת השטחים ובנספחי הבינוי מגלה כי המטרה והתכלית של חלוקת השטחים מעל ומתחת למפלס ה- 0.00 הינה מטרה אדריכלית שבאה להגשים את הרעיון האדריכלי המוצג בתכנית. יוטעם, אין מדובר בחלוקת שטחי במבנה מגורים או מבנה משרדים, כאשר אז יש חשיבות פונקציונאלית שונה לשטחים מעל ומתחת למפלס ה- 0.00, אלא בחלוקת שטחים במבנה ציבורי, ולא סתם מבנה ציבורי, אלא במוזיאון. מכאן חלוקת השטחים בין המפלסים מעל ה- 0.00 ומתחת ל- 0.00 מטרתה העיקרית לשרת רעיון אדריכלי ומכאן שינוי חלוקה זו כפי שמתבקש בבקשה להיתר הינו שינוי מותר לפי הוראת הגמישות המתירה שינוי של רעיון אדריכלי. נחזור ונבהיר, הבקשה להיתר אינה מבקשת להוסיף שטחים במפלס זה או אחר ביחס למותר על פי התכנית, אלא, לכל היותר, לנייד שטחים ממפלס מסוים למפלס אחר. ניוד זה הינו בגדר שינוי אדריכלי מותר לפי הוראת הגמישות. העוררת טענה בנוסף כי הבקשה להיתר מהווה סטייה ניכרת לאור תקנה 2(10) לתקנות סטייה ניכרת. תקנה 2(10) קובעת כי סטייה ניכרת הינה: "בניה שלא בהתאם לדרישות בינוי או עיצוב המפורטות בתכנית, שנועדו לקבוע את אופיה של הבניה בתחום התכנית או לשמור על אופי וחזות הסביבה" הפרשנות שניתנה להוראה זו הינה כי על מנת שבניה שכזו תהווה סטייה ניכרת יש להראות כי הסטייה מהתכנית הינה סטייה מהוראה בעלת ייחוד אדריכלי, ר', למשל ערר 5333/12 (תל אביב) ורסנו ואח' נ. הועדה המקומית תל אביב ואח' (): "אנו סבורים, כי הפרשנות הנכונה של תקנה 2(10) הינה, כי על מנת שהוראת בינוי או עיצוב תיכלל במסגרת תקנה זו, כך שסטייה ממנה תהווה סטייה ניכרת, אין די בכך כי מדובר בדרישת בינוי או עיצוב, הרי כמעט כל הוראה בתכנית מהווה דרישה שכזו, אלא שיש צורך להראות כי מדובר בדרישה מיוחדת, אשר יש בה ייחוד אדריכלי מובהק מעבר לקביעת גובה או קו בניין." במקרה שלפנינו לא רק שההוראה בדבר קביעת ה-0.00 (או חלוקת השטחים מעל ומתחת לנקודה זו) אינה מהווה דרישה בעלת ייחוד אדריכלי מובהק, אלא שהתכנית מתירה לסטות מהוראה זו בהוראת גמישות מפורשת. סיכום ביניים לאור האמור והמפורט לעיל, אנו קובעים כי הבקשה להיתר תואמת את התכנון החל על המקרקעין. בנסיבות אלו, בהתאם להלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין שפר לעיל, יש למחוק את הערר בהעדר סמכות. עם זאת, לאור ריבוי ההליכים שכבר ננקט, החלטנו לדון לגופן גם ביתר הטענות בערר: הטענה בדבר העדר הנמקה של הוועדה המקומית איננו סבורים כי נפל פגם של ממש בהנמקת הוועדה המקומית. החלטת הוועדה המקומית מנומקת ומפורטת, ומסבירה מדוע ראוי לאשר את הבקשה להיתר. איננו סבורים כי בהחלטה של מוסד תכנון קיימת חובה כי זו תתייחס לכל אחת ואחת מטענות המתנגדים, ויש מקרים בהם נכון דווקא ליתן החלטה הבוחנת את הבקשה להיתר מבחינה כוללת, כפי שעשתה הוועדה המקומית בענייננו. בכל מקרה, אף אם נפל פגם בהנמקה, ברור כי אין בכך לפסול את ההחלטה. ראשית, הסעד של ביטול החלטה בהעדר הנמקה הינו סעד הקיצון, כאשר נכון יותר לאפשר למוסד התכנון להשלים את ההנמקה טרם יינתן סעד המורה על ביטול ההחלטה. במקרה שלפנינו במסגרת הדיון בערר הובהרה והונמקה היטב עמדת הוועדה המקומית ביחס לטענות העוררת. שנית, אף אם נפל פגם בהנמקה, המצדיק לכאורה את ביטולה, עדיין ביטול זה כפוף לדוקטרינת הבטלות היחסית. שלישית ומהותית, ועדת הערר מוסמכת לדון בבקשה להיתר "דה נובו", ר' עעמ 2131/12 רוני טל נ' ועדת ערר המחוזית תל אביב (): "ככל שמדובר בהליך המתקיים בפני ועדת ערר, שהיא בגדר "מוסד תכנון", כהגדרתו בסעיף 11א(א) לחוק התכנון והבניה, הרי שועדת הערר רשאית לשים את שיקול דעתה המקצועי במקום שיקול דעתה של הועדה המקומית. הביקורת שמפעילה ועדת הערר נעשית בדרך של בחינה מחדש (DE NOVO) של ההחלטה, בהתאם לשיקולים מקצועיים ותכנוניים (סעיף 152(ד) לחוק התכנון והבניה)." לפיכך, אף אם נפל פגם בהנמקת הוועדה המקומית ביחס לטענות העוררת, נרפא פגם זה בהחלטה מנומקת זו של ועדת הערר. הטענה כי הבקשה להיתר כוללת סטייה ניכרת כאמור, העוררת טענה כי הבקשה להיתר מגלמת סטייה ניכרת או למצער מחייבת פרסום הקלה. כמפורט וכמנומק לעיל בפרק הדן בסמכות ועדת הערר, מצאנו כי הבקשה להיתר תואמת את התכנית החלה על המקרקעין ולכן אינה מהווה סטייה ניכרת ואף אינה מחייבת בהקלה. הטענה כי הבקשה להיתר לא קיבלה אישור כנדרש בחוק העתיקות טענה נוספת של העוררת הינה כי הבקשה להיתר דורשת אישור לפי סעיף 29 לחוק העתיקות, תשל"ח -1978 בהיותה אתר עתיקות מוכרז. אלא שטענה זו נטענה ונדונה במסגרת בג"צ ההקדש המוסלמי לעיל, כאשר בג"צ דחה מפורשות את הטענה וקבע: "בענייננו, אין מדובר בשטח המסווג כבית קברות, וגם לא כאתר עתיקות מוכרז. לפיכך, ההוראות הנזכרות בחוקים השונים אינן חלות כאן." אף אם קביעה זו אינה מהווה מעשה בית דין, הרי לא מצאנו כל נימוק בכתב הערר או בדיון בעל פה אשר מצדיק לסטות מקביעה ברורה זו של בית המשפט הגבוה לצדק. בנסיבות אלו, כאשר אין מדובר באתר עתיקות מוכרז, או בשטח המסווג כבית קברות, הרי אין תחולה לסעיף 29 לחוק העתיקות. סיכום לאור האמור והמנומק לעיל אנו דוחים את הערר. המשיבה 2 דרשה כי העוררת תחויב בהוצאות ההליך. באופן עקרוני ועדת הערר מוסמכת לחייב את הצד אשר עמדתו נדחתה בהוצאות ההליך. ר' החלטה בעניין ערר (ירושלים) 254/10 מאיר אסולין נ. הוועדה המקומית ירושלים ואח' () והאסמכתאות שם. אלא שבניגוד להלכה הנוהגת בבתי המשפט חיוב בהוצאות במסגרת הליכי הערר יעשה רק במקרה של הגשת ערר בחוסר תום לב, או כאשר זה טורדני וקנטרני, ר' בהיקש מסעיף 106 לחוק התכנון ובניה: "מצא מוסד תכנון כי התנגדות לתכנית או התנגדות להקלה או לשימוש חורג הוגשה שלא בתום לב והיא טורדנית וקנטרנית, רשאי הוא לחייב את מי שהתנגד, לשלם ליזם התכנית את הוצאות ההליך במוסד התכנון" במקרה שלפנינו לא מצאנו כי הערר הוגש בחוסר תום לב, או כי הוא טורדני, היות וזה מעלה שאלה לגיטימית של פרשנות הוראת הגמישות בתכנית. לפיכך אין צו להוצאות. בניהמוזיאוניםהיתר בניה