הדרישה לקיום דבר מה נוסף, יציר הפסיקה, נועדה להבטיח שאדם יורשע, על פי הודיה, שהיא עדות יחידה ישירה לאשמו, רק אם ניתן יהיה להשתכנע שמדובר בהודיית אמת, ושאין מדובר באמרה שניתנה מתוך לחץ פנימי של הנאשם (להבדיל מלחץ חיצוני שלגביו קיימות הוראות במסגרת סעיף 12 לפקודת הראיות), ושתוכנה, למעשה, אינו אמת. אין מדובר בראיות העולות כדי סיוע, מקום שנדרש כזה, על פי הדין, אלא, עסקינן בדרישה לתוספת של ראייה המאפשרת אך להעמיד את ההודייה במבחן של אמת, וכלל אין צורך שאותה ראייה נוספת תעמוד בדרישות המצטברות של ראיית סיוע, כגון שהיא באה ממקור נפרד ועצמאי, מסבכת את הנאשם בביצוע העבירה, ומתייחסת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת. אותו דבר מה נוסף, בא לסלק חששות, שמא הנאשם אומר שקר על עצמו ונוטל על עצמו אחריות למעשה שלא עשה, בעוד שדרישת הסיוע באה להבטיח אמיתותם של דברים שמוסר כנגד הנאשם עד, וזהו מקור ההבדל, ונגזר מכך הכלל שאין ראיית ה"דבר מה" צריכה לעמוד באותן דרישות "מחמירות" של ראיית הסיוע. על רקע הבדל עיוני זה, ומתוך הבנת תכלית הדרישה לקיום דבר מה נוסף, מעבר להודיית הנאשם, ניתן גם להבין כיצד תסופק דרישה זו גם כאשר כל פועלה של ראיית הדבר מה הנוסף הינו במישור אימות ו"הצלבה" בעזרת ראייה חיצונית, של עובדות ופרטים הנמסרים בהודאת הנאשם, אפילו אין אותן עובדות מפלילות את הנאשם, כשלעצמן. קיומן של עובדות בהודאה, אשר מתאמתות באמצעות ראייה חיצונית, יכול ללמד אותנו שאף יתר האמור בהודאה, לרבות הפרטים המפלילים, הוא דברי אמת (ראה האמור בספרו של י. קדמי "על הראיות", חלק ראשון, עמ' 142 – 175, והפסיקה המובאת שם). אין הגדרה ממצה של מהותה ואופיה של אותה ראייה שיכולה להוות דבר מה נוסף, ובכל מקרה לנסיבותיו, יש לבחון האם התמלאה הדרישה באורח מספק. משפט פלילידבר מה נוסףשאלות משפטיות