העוררים כי הצאצאים מתכוונים לגור כל אחד בדירתו שלו במשך 4 שנים לאחר גמר הבניה ולכן זכאים לפטור המותנה מכוח סעיף 19(ג)(1). העוררים ממשיכים ומנמקים מדוע הם זכאים לפטור ובמסגרת זו מתייחסים לחוות דעת משפטית של המשיבה השוללת את הזכאות לפטור. המשיבה הגישה כתב תשובה מפורט, במסגרתו היא טוענת כי העוררים אינם זכאים לפטור. בשלב הראשון מפרטת המשיבה את הרציונאליים לפטור לפי סעיף 19(ג)(1) ואת הצורך בפרשנות מצמצמת לפטור זה. בשלב השני מפרטת המשיבה מדוע בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, אין זכאים הצאצאים לפטור לפי סעיף 19(ג)(1). לחלופין, טוענת המשיבה כי בכל מקרה העוררים אינם זכאי לפטור לאור הזכויות הקיימות במצב הקודם. טענה חלופית נוספת הינה כי שני העוררים אשר היו קטינים עת הועברו אליהם הזכויות אינם זכאים לפטור. ועדת הערר קיימה דיון בנוכחות הצדדים ומכאן החלטתנו זו. דיון כללי -הפטור לפי סעיף 19(ג)(1) בראי הפסיקה לשון הפטור של סעיף 19(ג)(1) אינה נהירה די הצורך ולכן נאלצו בתי המשפט לעסוק בסוגיית הפטור לפי סעיף זה פעמים רבות. במסגרת פסקי הדין נקבעה הן תכלית הפטור והן הכללים ליישומו, כך שהפסיקה הקיימת הן של בית המשפט העליון והן של בתי המשפט המחוזיים, מתווה מסגרת נורמטיבית להפעלת הפטור, מסגרת אשר חסרה בלשון החקיקה. לעניין מטרת הפטור ותכליתו, הרי בית המשפט העליון עסק בסוגית הפטור לפי סעיף 19(ג)(1) מספר פעמים וקבע באופן מפורש כי מטרת הפטור הינה מטרה סוציאלית. ר' ע"א 7417/01 צרי ואח' נ. הועדה המקומית גבעתיים () (להלן: "עניין צרי"): "מטרת הפטור - סוציאלית, עזרה לאזרחים בשיפור תנאי מגוריהם. כאשר מדובר באדם הרוצה להרחיב את דירת מגוריו הצרה תוך שבעשותו כן נופל הוא להגדרת המימוש שבסעיף 1 לתוספת, בא הסעיף ופוטר אותו מההיטל, פטור זמני או מלא. כך, בדיון בכנסת לקראת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 21) אמרה חברת-הכנסת שושנה ארבלי-אלמוזלינו" הדברים אכן ברורים - לסייע לאזרח להרחיב את דירת מגוריו הצרה. לאור תכלית זו של הפטור כפטור סוציאלי קובע בית המשפט העליון בעניין צרי כי ניתן לקבל פטור אחד ויחיד לתא המשפחתי: "מתכלית החוק ברור גם כי הפטור הוא רק לדירתו העיקרית של המחזיק או קרובו, ששימשה ושתשמש בפועל למגוריו. מספר החלקות שעליהן יושבת דירה זו, כמו גם מספר הבעלים, החוכרים או המחזיקים, מאחר שאינם משפיעים על מגבלת המטרים שבסעיף, אינם יכולים להשפיע גם על מספר הפטורים שיינתנו להם, לבד או במצטבר." (הדגשה שלי - ג.ה.). לפיכך, בהתאם להלכת צרי כל אזרח מוגבל לפטור אחד ויחיד בהתאם לסעיף 19(ג)(1). לאחר פסק הדין בעניין צרי לעיל, ניתן פסק הדין בעניין רעא 3626/06 ד"ר זיאד חמאיסי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, מבוא העמקים () (להלן: "חמאיסי"). פסק הדין בעניין חמאיסי אכן סייג את הלכת צרי ונתן את האפשרות לקבל פטור גם בבניה על מגרש ריק, אך באופן מפורש הותיר על כנה את ההלכה כי לתא המשפחתי מגיע פטור אחד ויחיד במגרש אחד: "אין בדברים שאמרנו כדי לשנות מאומה ממסקנת פסק דין צרי לעניין פרשנותו של סעיף 19(ג)(1) בסוגיה שהתעוררה באותו העניין (ריבוי הדירות הנבנות). אין בהם גם לשנות מבחינת התכלית החקיקתית של סעיפי הפטור שבתוספת השלישית והפירוש המצמצם המתבקש לאותם הסעיפים כל אימת שפירוש שכזה מתבקש מנוסח הכתוב או שיש לו אחיזה בת ממש בו." לאחר פסק הדין בעניין צרי ניתן פסק דין נוסף לעניין פרשנות סעיף 19(ג)(1) בית המשפט המחוזי בעניין ע"א (מרכז) 14301-12-09 זיו הצופה ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הוד השרון () (להלן: "עניין זיו הצופה"). בעניין זיו הצופה פסק בית המשפט המחוזי, ברוח הלכת צרי, כי לא ניתן להתגבר על מגבלת הפטור הבודד לתא המשפחתי באמצעות העברה ללא תמורה לקרוב. מסגרת הדיון במקרה שבפנינו לאור פסקי הדין צרי, חמאיסי וזיו הצופה לאור סקירת הפסיקה בחלק הכללי דלעיל ניתן לתחום את המחלוקת בענייננו. מהצד האחד של גדר המחלוקת, אנו רואים כי הצדדים אינו חולקים כי אילו העברה ללא תמורה הייתה מתבצעת לאחר המועד הקובע של התכנית המשביחה, הייתה זכאות עקרונית לפטור רק לעורר 1, וליתר העוררים לא הייתה כל זכאות לפטור. כך, במקרה שכזה, העוררים 2-8 לא היה זכאים לפטור כ - "קרובים" וזאת לאור הלכת צרי המגבילה את הפטור במקרה שכזה לפטור אחד בלבד. במקרה שכזה, לא היו זכאים העוררים 2-8 גם לפטור "עצמאי" לאור ההעברה ללא תמורה לאחר המועד הקובע וזאת לאור הלכת זיו הצופה שנסקרה לעיל, הלכה הקובעת כי העברה ללא תמורה לאחר המועד הקובע אינה יכולה ליצור זכאות לפטור שלא הייתה קיימת ללא ההעברה. מהצד השני של גדר המחלוקת, אנו מוצאים כי הצדדים אף אינם חולקים כי אילו הקרקע הייתה נרכשת במקור על ידי העוררים בחלקים שווים של 1/8 כל אחד, היה כל אחד ואחד מהם זכאי לפטור לדירת המגורים שלו, כמובן בכפוף ליתר תנאי הפטור (כגון: מגורים בדירה שתבנה וניכוי זכויות במצב הקודם). לעניין זה ר' עשא (ראשל"צ) 33614-07-10‏ שלום ירושלים דיבון נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה (): "סופו של דבר, על יסוד לשונו המילולית של סעיף 19(ג)(1), תכלית החוק, וכלל השיקולים שנזכרו לעיל, הפרשנות שיש ליתן לסעיף זה הינה כי כל בעל זכויות בחלקת רישום אחת יהא זכאי לפטור לגבי דירת מגורים אחת בשטח של עד 140 מ"ר (לפי נוסחו הנוכחי של הסעיף) באותה חלקה." וכן ר' עשא (פ"ת) 37970-05-10‏ ‏ רות בר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נס ציונה (): "נראה כי אין זו הפרשנות הנכונה להלכת צרי. על פי הלכת צרי, מחזיק במקרקעין, הנהנה מתכנית השבחה ובונה בעקבותיה מספר דירות, אינו זכאי להטבה הקבועה בסעיף יותר מפעם אחת עבור דירה אחת בלבד. זאת על רקע תכליתו של הפטור, כמפורט לעיל. אולם, אין פירושו של דבר, שכאשר ישנם מספר מחזיקים במשותף במקרקעין, שכל אחד מהם בונה יחידת דיור עצמאית ונפרדת - כמו במקרה דנן - יהיו כל המחזיקים ביחד זכאים לפטור אחד בלבד בגין יחידת דיור אחת, כנטען על ידי המשיבה. פרשנות שכזו תסכל את תכלית הוראת החוק המבקשת להיטיב עם מחזיק המבקש לשפר את תנאי מגוריו ומרוקנת אותה מכל תוכן." ככל הנראה המשיבה אף אינה חולקת כי אילו ההעברה ללא תמורה לצאצאים (לכל הפחות הבגירים) הייתה נעשית זמן רב טרם התכנית המשביחה וללא קשר אליה, הייתה זכאות עצמאית לפטור לכל אחד ואחד מן העוררים הבגירים. בכל מקרה, אף אם המשיבה חולקת על כך, הרי זהו המצב המשפטי התקף כיום, לאור פסקי הדין המפורטים לעיל, ור' גם ספרו של פרופ' נמדר 'היטל השבחה' תשע"ב - 2011, בעמ' 287 לפיכך המחלוקת במקרה שבפנינו נובעת מכך שההעברה ללא תמורה בוצעה ממש בסמוך למועד הקובע של התכנית המשביחה. כאמור מחלוקת משנית נוגעת להעברה שנתבצעה לעוררים הקטינים וכן לניכוי זכויות הקיימות במצב קודם. דיון זכאות העוררים הבגירים לפטור לפי סעיף 19(ג)(1) אנו סבורים כי העוררים הבגירים זכאים לפטור לפי סעיף 19(ג)(1), ונבאר: בית המשפט העליון קבע בפסק הדין בעניין ע"א 1321/02 נוה בנין ופיתוח בע"מ נ. הועדה המקומית מרכז () (להלן: "עניין נוה בנין") וכן בדיון הנוסף באותו העניין, כי המועד הרלוונטי לעניין התוספת השלישית הינו מועד חתימת החוזה ולא מועד רישום הזכויות. בית המשפט העליון חזר על הלכה זו בעניין בעעמ 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי (): "אני סבורה כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו. בע"א 1321/02 הנ"ל נקבע, כפי שיפורט בהמשך הדברים, כי אחד המועדים המהווים "מימוש זכויות" הינו המועד של כריתת החוזה למכר המקרקעין. לפיכך, אך הגיוני הוא שנקודה זו תהווה נקודת המעבר בין חובתו של המוכר בהיטל השבחה לבין חובתו של הרוכש. דהיינו, תוכניות שאושרו בטרם כריתת החוזה, יחויב מוכר המקרקעין בהיטל השבחה בגינן, בעוד שתוכניות שאושרו לאחר כריתת החוזה, יחויב הרוכש בתשלום היטל ההשבחה בגינן. תוצאה זו מביאה לוודאות משפטית באשר למיהות החייב בתשלום היטל ההשבחה. כמו כן מדובר לטעמי בתוצאה ראויה, שכן לאחר כריתת החוזה כבול מוכר המקרקעין למחיר שהוסכם בין הצדדים, ואין הוא יכול לגלם יותר במסגרת מחיר זה את השבחת המקרקעין. לפיכך אף לא ראוי שיחול עליו היטל השבחת המקרקעין." לפיכך, באופן עקרוני, כאשר עסקת העברת הזכויות נחתמה ביום 9.12.2010, כלומר טרם תחילתה של התכנית המשביחה, זה המועד הקובע לבחון אותה. נציין, כי פסקי הדין בעניין נווה בניין וכן בעניין יצחקי עסקו במועד מימוש בעסקת מכר, אך אין כל רציונאל לנהוג אחרת בהעברה ללא תמורה, כך שרואים ביום החתימה על ההסכם או על תצהיר העברה כיום הקובע. לפיכך, באופן עקרוני ולאור החלק הכללי לעיל, הרי העוררים שאינם קטינים זכאים הינם בעלי זכויות במקרקעין טרם התכנית המשביחה ולכן כל אחד מהם זכאי לפטור לפי סעיף 19(ג)(1). אלא, שהמשיבה טוענת כי לאור כך כי: מדובר בתכנית נקודתית ומדובר בהעברה שאינה כלכלית אשר נערכה זמן קצר טרם כניסתה לתוקף של התכנית, אין להכיר בהעברה זו לצורך הפטור. איננו מקבלים טענות אלו, ואנו סבורים כי כל עוד עסקת ההעברה נתבצעה טרם המועד הקובע של התכנית, בין יום לפניה ובין 20 שנה, יש תחולה לפטור, ונרחיב: אנו סבורים כי בעת קביעת זכאות הפטור יש חשיבות רבה לאלמנט הוודאות. המבחן הקיים היום הינו מבחן המשמר וודאות ברמה גבוהה, כאשר המבחן הינו פשוט: קיומן של זכויות טרם המועד הקובע - מזכה בפטור, ואילו קבלת הזכויות לאחר המועד הקובע אינה יכולה להעניק זכאות לפטור. המבחנים שמציעה המשיבה יוצרים חוסר וודאות, אינם ניתנים ליישום ואף יש בהם סכנה לפגיעה בשוויון. כך, למשל, מה היה הדין לטעמה של המשיבה אילו העברה הייתה נעשית חודש לפני התאריך הקובע? חודשיים? חודשיים וחצי? היכן עובר הקו בין העברה שתזכה בפטור לבין העברה שלא תזכה בפטור? העדרו של קו גבול ברור יגרום בסופו של דבר נזק הן לציבור שלא יידע מתי יהיה זכאי לפטור ומתי לא יהיה זכאי, והן למשיבה אשר אף היא לא תדע מתי נכון ליתן פטור ומתי לאו. יתרה מזו, מבחן ערטילאי כפי שמציעה המשיבה תלוי למעשה בשיקול דעתו של פקיד ההשבחה אצל המשיבה וכאשר מבחן מופעל על פי שיקול דעת של בן אנוש זה או אחר עלול להיווצר חוסר שוויון והפליה, אפילו זו נעשית בתום לב. דין דומה חל על המבחן שמציעה המשיבה לגבי התקדמות ההליך של התכנית המשביחה. שוב נשאלות השאלות: האם נקבל כמקנה פטור העברה לאחר הפקדה של התכנית? לאחר דיון להתנגדויות? לאחר אישור עקרוני של הוועדה המחוזית אולם בכפוף להליך לפי סעיף 106? שאלות אלו רק מדגימות את קשת המקרים שיכולים לבוא לפתח הוועדה המקומית, ואשר על פי הפרשנות המבוקשת על ידי המשיבה, בכל אחד ואחד מהם יינתן שיקול דעת לפקיד ההשבחה - האם ליתן פטור או שלא ליתן פטור. נציין גם כי למבחן הגמיש, אליו טוענת המשיבה, יש גם השפעות רוחב שליליות, הרי אם קבענו לנושא הפטורים כי העברה שמתבצעת לאחר אישור הוועדה המחוזית וזמן קצר לפני מועד תחילתה של התכנית נראה כהעברה שנעשתה לאחר התכנית, הרי מדוע לא נאמץ זאת גם למועד המימוש בדרך של מכר? האם במקרה כזה נחייב את הקונה או את המוכר בהשבחה מכוח התכנית החדשה? כך, קבלת פרשנות המשיבה תיצור אי וודאות ומבוכה לא רק בנושא הפטור לפי סעיף 19(ג)(1), אלא בכלל נושא מועד המימוש בהיטל השבחה. נניח כי במקרה שלפנינו היה מדובר בהעברה בתמורה, האם לאור עמדת המשיבה יש מקום לחייב בהיטל השבחה בגין התכנית המשביחה את העורר 1 אשר מכר את הזכויות לאחר אישור הוועדה המחוזית את התכנית וטרם כניסתה לתוקף? גם אם המשיבה סוברת שלא (או דווקא סוברת שכן) אי הוודאות הנובע מכך אינו ראוי. אשר על כן, לטעמנו, שיטה זו של המשיבה אינה שיטה ראויה ויש לאמץ את המבחן הפשוט והוודאי של העברה טרם "המועד הקובע" והוא מועד תחילתה של תכנית. כך, כל עוד המימוש, או העברה, נחתמו טרם תחילתה של תכנית, הרי הם חלק מ - "המצב הקודם" על כל המשתמע מכך, וכל עוד אלו נחתמו לאחר המועד הקובע הרי אלו חלק מהמצב החדש על כל המשתמע מכך. נציין כי אף אם העברה נעשתה כתוצאה מ- "תכנון מס", הרי לטעמנו מדובר בתכנון מס לגיטימי ולא תכנון מס "אגרסיבי" או "עסקה מלאכותית" ואין מקום לפסול אותו. העברת זכות במקרקעין הינה פעולת רבת משמעות הכרוכה גם בעלויות, כגון תשלומי מיסים, ולא הוכח בפנינו כי העברה זו בוצעה רק לשם התחמקות מהיטל השבחה. יתרה מזו, המשמעות של ההעברה במקרה שבפנינו הינה כי כל אחד מהצאצאים הינו בעל זכות עצמאית במקרקעין, וניתן לראות בחלקו במקרקעין את אותה דירה המגיעה לתא המשפחתי שלו עצמו. עוד נציין, כי איננו רואים במתן הפטור בנסיבות אלו פגיעה בעקרון הסוציאלי של הפטור לפי ס' 19(ג)(1), היות והמשמעות הינה כי לכל תא משפחתי של כל אחד מהעוררים באופן עצמאי זכאות לפטור לדירה אחת בלבד. ניתן להשוות את המצב בענייננו למצב אשר נדון לאחרונה על ידי ועדת ערר זו במסגרת ערר (ירושלים) 281/12 דפנה ברזילי נ. הוועדה המקומית ירושלים (להלן: "דפנה ברזילי"). בעניין דפנה ברזילי, ביקשה האם, בעלת יחידת דיור במקרקעין, להעניק את הפטור לדירת מגורים חדשה לצאצאיה, אולם זאת ללא שהועברו הזכויות בדירה זו או במקרקעין בכלל לצאצאים טרם התכנית המשביחה (ואף לא לאחריה). ועדת הערר סירבה להעניק את הפטור. ההבדל נעוץ בכך שבמקרה דפנה ברזילי הדירה החדשה הייתה בבעלות העוררת (כלומר בבעלות התא המשפחתי שלה להבדיל מהתא המשפחתי של צאצאיה) בעת אישור התכנית ולכן היא זו אשר נהנתה באופן בלעדי מההשבחה הגלומה בתכנית. לפיכך, כאשר היא מבקשת לממש השבחה זו (גם עבור ילדיה) הרי היא צריכה לחלוק בהשבחה עם הקהילה. כמובן כי במקרה דפנה ברזילי כאשר לצאצאיה יהיה בעתיד דירה משל עצמם גם הם יהיו זכאים לפטור לפי ס' 19(ג)(1). לעומת זאת, במקרה שבפנינו העוררים הבגירים היו כבר בעלי זכויות ערב התכנית המשביחה, והנהנים מההשבחה הינם הם עצמם כל אחד בחלקו היחסי. כאמור, אין חולק כי כל אחד מהם זכאי לדירה אחת עד 140 מ"ר בפטור מהיטל השבחה. פטור לעוררים הקטינים הכרענו לעיל, כי אנו רואים בחתימה על תצהירי העברה לעוררים הבגירים כעסקה מחייבת החל מיום חתימתם, ומכאן עוררים אלו היו בעלי הזכויות עוד במצב הקודם לתכנית המשביחה, דבר המעניק להם זכות לפטור במצב החדש. השאלה הינה האם דברים אלו נכונים גם לגבי העוררים שהיו קטינים את הועברה אליהם הזכות. לטעמנו התשובה לכך שלילית. בית המשפט העליון בפרשת נווה בניין לעיל היה ער לכך שקיימים מקרים בהם תידרש הכרעה נקודתית לגבי חוזים מיוחדים, כגון חוזה על תנאי מתלה: "שנית, הקושי לאתר את מועד כריתת ההסכם, לצורך קביעת מועד תשלום היטל ההשבחה, במקרים של זכרון דברים או הסכם המותנה בתנאי מתלה, עלה ועולה גם בהקשרים אחרים, ונמצאו לו פתרונות (ראו י' הדרי, מיסוי מקרקעין (מהדורה שניה, כרך א, תש"ס) 375-337; ע"א 489/89 שרון נ' מנהל מס שבח, פ"ד מו(3) 366)." הננו רואים כי בית המשפט העליון מפנה לעניין חוזה מתלה לפסק הדין בעניין ע"א 489/89 אלדר שרון נ' מנהל מס שבח () (להלן: "אלדר שרון"). פסק הדין אלדר שרון אכן עוסק בנושא של חוזה התלוי בתנאי מתלה, אך עוסק גם בנושא של חוזה עם קטין, כפי שקיים במקרה שבפנינו. וכך קובע בית המשפט הנכבד בעניין אלדר שרון בנושא זה: "למען שלמות התמונה יצוין, כי הדין עשוי להיות שונה, מקום בו מדובר בחוזה שטרם נכנס לתוקפו כל עוד לא נתקיים תנאי מסוים, כגון: חוזה שצד לו קטין והדורש אישור בית המשפט (ע"א 507/80)" מכאן עולה, כי חוזה עם קטין שונה מחזה עם תנאי מתלה ובמקרה שכזה חוזה זה טרם נכנס לתוקפו. יישום האמור לעיל על המקרה שבפנינו מוביל למסקנה כי בעת אישור התכנית חוזה ההעברה לעוררים הקטינים טרם נכנס לתוקף ולכן אין לראות בעוררים הקטינים בעלי זכויות במקרקעין. העוררים הגישו כאסמכתא לעמדתם כי החוזה היה בתוקף מיום החתימה את פסק הדין ע"א 112/79 ישראלה שרף ואח' נ. אבער ואח' (). עיינו בפסק הדין זה ולא מצאנו בו תמיכה לעמדת העוררים. אכן, נאמר בפסק הדין כי הקטין רשאי לאמץ את העסקה בהגיעו לבגרות במקום אישור בית המשפט. אך, אין בפסק דין זה אמירה מפורשת, כי החוזה תקף מיום הכריתה ולא מיום אימוצו על ידי הקטין (ונדמה כי בסופם של דברים שאלה זו הושארה בצריך עיון). לעומת זאת מפסיקה מאוחרת עולה דווקא כי במקרה של חוזה קטין (להבדיל מחוזה המותלה בתנאי מתלה) רואים את מועד כריתת ההסכם כמועד אימוצו על ידי הקטין ולא במועד כריתתו. כך, למשל, בית המשפט המחוזי בבשא (חי') 7294/08 ‏עיזבון המנוח אלח'טיב מחמד סלמאן נסראלדין נ' רמזי חלבי (), מסכם את ההלכה בנושא וקובע: "גישת הבטלות משפיעה גם על מועד תוקפה של עסקה שנערכה בנכסי קטין. לאורה של גישת הבטלות הרי שכל עוד לא ניתן אישור בית המשפט או אפילו אישור של הקטין שבגר, אין לעסקה כל תוקף. כאן שתוקפה של העסקה הינו מרגע האישור בלבד, ואין לאישור תוקף רטרואקטיבי (פרידמן וכהן לעיל, עמ' 1062; ע"א 1516/99 לעיל, וראה הערות השופט ברק שם)". (הדגשה שלי - ג.ה.). לאור האמור לעיל, הרי העברת הזכויות לעוררים הקטינים נכנסת לתוקפה רק לאחר אישורה של התכנית המשביחה, ולכן לפי פסק הדין בעניין זיו הצופה, אין הם זכאים לפטור בגין דירת מגורים זו. נציין, כי בכל מקרה בהתאם לפסיקה המצוטטת לעיל, אישור העסקה על ידי הקטין צריך להיערך בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, ולא הוצג בפני ועדת הערר כל אישור בכתב שכזה, כאשר לגבי אחד העוררים, הרי עדיין מדובר בקטין, כך שממילא הוא אינו יכול עדיין לאשר את העסקה. נציין כי תוצאה זו מתיישבת גם עם הרציונאל של סעיף 19(ג)(1) ופסק הדין בעניין צרי. כאמור רציונאל סוציאלי זה מעניק לכל תא משפחתי זכות לדירה עד 140 מ"ר ללא תשלום היטל השבחה. מכאן, כפי שציינו לעיל, ניתן לראות בעוררים הבוגרים תא משפחתי עצמאי המנצל את זכותו לאותה הדירה בת 140 מ"ר, היה והתא המשפחתי יתגורר בה. לעומת זאת, לא ניתן לראות בקטינים "תא משפחתי עצמאי" ולמעשה במועד שהועברו אליהם הזכויות היו חלק מהתא המשפחתי של העורר 1, כך שההעברה אל הקטינים אינה העברה אמיתית לתא משפחתי אחר. מכאן, מקרה זה דומה יותר למקרה שנדון בעניין דפנה ברזילי לעיל. חשוב לציין כי היות והעוררים הקטינים אינם זכאים לפטור במקרה שבפנינו, הרי בעתיד היה ויירכשו מקרקעין משלהם, יהיו אלו זכאים לפטור לתא המשפחתי שיקימו. התחשבות בזכויות במצב קודם כאמור אין מחלוקת כי העוררים שאינם קטינים היו בעל זכויות לפני ואחרי התכנית המשביחה, ולכן עקרונית הינם זכאים לפטור. אלא שהמשיבה טוענת כי היות ובמצב הקודם היו זכויות קודמות, נשללת הזכאות לפטור. באופן עקרוני הדין הינו עם המשיבה. ועדת ערר זו בעניין ערר (י-ם) 123/10 עבד עלפתאח עאדל נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה ירושלים () (להלן: "עניין עאדל") קבעה כי אזרח לו זכויות במצב הקודם ל - 140 מ"ר ובגין זכויות אלו לא שילם (או אינו מחויב לשלם) היטל השבחה, הרי אין הוא זכאי לפטור בגין הרחבה העולה על אותם 140 מ"ר. וכך קובעת ועדת הערר בעניין עאדל: "בהיות התכלית סוציאלית, הגביל המחוקק את גודל הדירה לה זכאי האזרח לדירה בשטח של 140 מ"ר, וכך אף נאמר בציטוט לעיל, הרחבת דירת מגוריו "הצרה". אין זו תכליתו של החוק ליתן לאדם המתגורר בדירה רחבה בשטח של 140 מ"ר פטור על הרחבה נוספת. עם זאת חשוב לציין, כי בגין אותן נכס בשטח של עד 140 מ"ר זכאי האזרח לפטור מוחלט ללא כל תשלום היטל השבחה. כך, לדוגמא, היה ותכנית ישנה מעניקה 140 מ"ר זכויות אולם קובעת כי תנאי להוצאת היתר בניה יהיה הכנת תכנית מפורטת, ואכן הוכנה תכנית מפורטת אשר יש בה מרכיב משביח (זמינות), לא יישא האזרח בתשלום כלשהו בגין הוצאת היתר הבניה לדירתו בת - 140 מ"ר. אולם היה והתכנית החדשה מוסיפה לא רק זמינות אלא גם זכויות בניה, הרי עבור כל מ"ר העולה על 140 מ"ר ישולם היטל השבחה מלא." ונכונים באופן עקרוני דברים אלו לענייננו. אלא שיישום העיקרון דלעיל על המקרה שבפנינו מוביל למסקנה כי העורר 1 אכן אינו זכאי לפטור, אולם יתר העוררים הבגירים זכאים לפטור מכוח סעיף 19(ג)(1). בהתאם לשומה המכרעת, אשר על הנושאים השמאיים בה לא הוגש ערר, הזכויות במצב הקודם הסתכמו ב- 607.6 מ"ר. לכל אחד מהעוררים הבגירים היה זכות ל - 1/8 מהזכויות, כלומר ל- 75.95 מ"ר. לפיכך, אין לעוררים אלו במצב הקודם זכויות ל- 140 מ"ר, והם זכאים לפטור מלא בגין יחידת דיור של עד 140 מ"ר. שונה המצב לגבי העורר 1. כאמור, לטעמנו, בעת אישור התכנית, העברת הזכויות לעוררים הקטינים טרם נכנסה לתוקף. מכאן, במצב הקודם היה העורר 1 בעל 3/8 מהזכויות הקיימות, כלומר 227.85 מ"ר. לפיכך הזכות לפטור מוצתה על ידי העורר 1 כבר במצב הקודם והוא אינו זכאי לפטור נוסף. עם זאת נציין, כי מסך זכויות במצב הקודם זכאי העורר לפטור בגין 140 מ"ר ככל שיש רלוונטיות לפטור שכזה לעניין ההשבחה הנובעת מהתכנית הקודמת, תכנית 1864ב'. נציין בהקשר זה, כי אין משמעות לכך שהעורר 1 הורס את הבית הקיים במסגרת הבניה החדשה, והבחינה היא בחינה של זכויות הבניה המשויכות לעורר 1. סיכום לאור אמור והמנומק לעיל, אנו קובעים כדלקמן: העוררים הבגירים, מלבד העורר 1, זכאים לפטור מכוח סעיף 19(ג)(1) בכפוף למגורים בדירה שתבנה לתקופה של ארבע שנים מגמר בנייתה. העורר 1 וכן שני העוררים שהיו קטינים בעת העברת הזכויות אינם זכאים לפטור מכוח סעיף 19(ג)(1). אין צו להוצאות. היטל השבחה