בקשה לסלילת כביש זמני כשימוש חורג, לתקופה של 3 שנים "בכפוף לפרסום עפ"י חוק". עסקינן בפרויקט להפרדה מפלסית, בין הרכבת (מסילת לוד-נען) לכביש (כביש 44). המשיבה 3 ביקשה לקדם שימוש זמני לדרך במעקף בשטח שאינו מיועד לדרך, על מנת לבצע העבודות להפרדה המפלסית המחויבת. העוררים מתגוררים בחטיבת קרקע שיעודה הינו שטח חקלאי סמוך לציר החשמונאים, כאשר, הגישה אל ומבתיהם נסמכת על דרך החשמונאים, אשר הסטתה מתבקשת עתה. השימוש הזמני מתבקש לצורך יצירת מעקף אשר יאפשר תנועה דו כיוונית בציר החשמונאים הנ"ל, בניגוד לאלטרנטיבה ללא השימוש החורג לפיה יסגר נתיב אחד מהדרך הקיימת בכל פעם. תמצית טענות העוררים דהמש מצוי בתחום שטח השיפוט של עמק לוד. מצפון נמצא הישוב ניר צבי וממזרח לו העיר לוד, מדרום מערב העיר רמלה. הכניסה הינה מדרך קיימת מרחוב החשמונאים סמוך לכביש 44, אינו מסודר והסדרתו תלויה ועומדת בערכאות. הכניסה היא מדרך קיימת שיוצאת מרחוב החשמונאים צפונה. שבועיים לפני הפניה לועדת הערר החלו להתבצע עבודות דרך, אשר כללו בניית מדרכות בקרבת הדרך הקיימת המובילה לדהמש. מדובר בעבודות לסלילת דרך זמנית, וזאת עד לביצוע ההפרדה המפלסית בין כביש 44 לבין מסילת הברזל הקיימת אשר חוצה את כביש 44. מהעובדים בשטח, התברר לעוררים, כי המדרכות המתוכננות יסגרו את הכניסה לדהמש, למעשה מתוכננת אפשרות לפניה ימינה בלבד. כך שמדהמש ניתן יהיה לצאת מזרחה בלבד ואל דהמש יהיה ניתן להכנס ממערב בלבד. העוררים פנו למינהלת הפרויקט והודיעו על התנגדותם לשינוי המתוכנן ובסמוך לכך, מעיון בבקשת ההיתר בעיריית רמלה, התברר כי ביצוע הדרך אושר בדרך של שימוש חורג ל-3 שנים ומשיבה 2 אישרה זאת בהחלטתה מיום 22/2/12 בכפוף לפרסום כחוק. לאחר פרסום ההודעה בעיתונות, לא התכנסה אף לא אחת מהמשיבות כדי להכריע בבקשת ההיתר סופית. העוררים טוענים כי הבקשה לא פורסמה כדין, ע"פי הוראות סעיף 149 לחוק, היא לא פורסמה במקום בולט בחזית הקרקע או הבנין עליהם חלה הבקשה; היא לא נמסרה לעוררים שחלקם בעלים המחזיקים בקרקע ובבנין ולגביהם הוגשה הבקשה; וכמו כן לא נמסרה לעוררים למרות שהם נפגעים מהבקשה שכן היא כוללת ביטול הגישה החופשית לדהמש. ההודעה פורסמה בעיתון מעריב, קול אל-ערב ועיתון מקומי אחר ברחובות. ומכל מקום הפרסום בעיתון לא מחליף את יתר המקומות לפי סעיף 149 לחוק. פגם בפרסום הינו פגם מהותי היורד לשורשו של ענין ויש לבטל את ההחלטה. לא זו אף זו, ההיתר הונפק ללא החלטה מאת המשיבות 1 ו-2, היה על המשיבות לוודא כי הפרסום בוצע כחוק ולבחון את הבקשה לגופה אף בהעדר התנגדויות, וכך לא נעשה. זאת ועוד, לא ניתן לסלול דרך אלא ע"פ תוכנית מפורטת, ולכן ההיתר שהוצא שלא בסמכות לפי סעיף 261 לחוק. סעיף 261 הנ"ל מהווה דיון ספציפי והוא שולל את סמכותה של הועדה המקומית להוציא היתר בניה לסלילת דרך בדרך לשימוש חורג. השימוש החורג מהווה סטיה ניכרת, הייעוד בכניסה לדהמש הוא שטח לבנייני ציבור ואזור לבנייני תעסוקה וזאת עפ"י התוכניות שבתוקף מח/153/ב ו-לה/1100 (תקנה 2(17) לתקנות) סטייה ניכרת, קובעת כי סטייה מהוראות תוכנית המקנות מתן היתר בניה באישורה של תכנית מפורטת או בקבלת אישורה של רשות מוסמכת מהווה סטייה ניכרת, במקרה דנן סעיף 261 מתנה היתר כאמור, ולפיכך מדובר בסטייה ניכרת. כמו כן מדובר בשינוי המשנה את אופיה של הסביבה ואת הנגישות לדהמש. זאת ועוד ההיתר מנוגד לתוכנית מח/153/ב שקבעה את ההפרדה המפלסית, אותה תוכנית קובעת בסעיף 13.5 כדלקמן: "לא תבוטל דרך המיועדת לביטול או כל נגישות קיימת, קודם שבוצעה בפועל נגישות חליפית מתאימה בכל שלבי ביצוע התוכנית." ההיתר בלתי סביר ובלתי מידתי באופן קיצוני. תמצית עמדת המשיבה 3 ועדת הערר חסרת סמכות לדון בערר, שכן העוררים לא הגישו התנגדות, התנגדותם לא נדחתה, והם לא יכולים לפנות לועדת הערר. כמו כן הערר הוגש נגד החלטת הועדה המקומית בסיטואציה שלא נופלת בגדר המקרים המנויים בסעיף 52 לחוק. מדובר בפרויקט תחבורתי בטיחותי ממדרגה ראשונה שנועד להפריד את תנועת הרכבות על מסילת הברזל מתנועת כלי הרכב אשר בכניסה מצפון מערבית של העיר רמלה. אזור המפגש הקיים רחוב החשמונאים וסביבתו כולל כביש מפותל ומשובש שפקוק וציבור הנהגים סובל ממצוקת פקקים יומיומית וסיכונים בטיחותיים. במסגרת הפרויקט יוגבה כביש 44 ויעבור מעל מסילת הרכבת לוד-נען באמצעות גשר. וכן תבוצענה עבודות ליצירת מפרידן הכולל רמפות המקשרות את כביש 44, עם הערים רמלה ולוד תוך ביטול הרמזורים בכביש. ביצוע כביש וגשר חדש בתוואי כביש קיים, יחייב עבודות מקדימות, במסגרת העבודות יוקם כביש חדש דו מסלולי ודו נתיבי, אי תנועה ושוליים סדירים, מחסום רכבת חדש ויוסדרו הרמזורים בצומת עם רחוב החשמל וצומת רמלה צפון. במסגרת המעקף תוסדר הכניסה לדרך המובילה לדהמש ותכלול פניות ימניות בלבד, שכן ההתוויה האנכית והאופקית של המעקף הזמני, אינה מאפשרת פניות שמאליות לאמצע הכביש וזאת לאור רדיוסים קטנים ומרחקי ראות קטנים ביותר. חלופה לפניות השמאליות תינתן באמצעות פרסה בצמתים המרומזרים ממזרח וממערב לכניסה לדרך הגישה, אין כל כוונה לסגור את הגישה והכניסה לדהמש, אלא הכוונה לבטל פניות שמאליות בלבד. העתקת התנועה אל המעקף הזמני מתכוננת להתבצע בתאריך 22/2/13, כל דחייה תגרום לנזקים בלתי הפיכים. חלקו המזרחי של המעקף פטור מהיתר, בהתאם להוראות סעיף 277ז' לחוק, שכן שהוא כלול מח/153/ב. החלק המערבי אינו נכלל בתחום תוכנית זו, לפיכך התבקש השימוש החורג. תוכנית לה/1100 החלה על השטח ייעדה את מרבית שטחו להקמת מבני ציבור, וחלקו דרך, וחלקו אזור תעשיה. אין לראות בהחלטת הועדה המקומית, לאשר את הבקשה משום מעשה עשוי, שכן טרם התמלאו התנאים המוקדמים להוצאת ההיתר, והיא כשלעצמה אינה מהווה היתר. ביום 15/5/12 פורסמה הודעה לפי סעיף 149 לחוק, בעיתון מעריב, במקומון זמן ראשון וכן בעיתון בשפה הערבית, וכן במקומות בולטים במקרקעין נשוא הבקשה. וביום 25/6/12 ניתן היתר בניה. יש לדחות את טענת העוררים לפיה החברה הלאומית, עתידה לסגור מכח היתר הבניה את הכניסה לדהמש, באמצע קטע רח' החשמונאים קיים חיבור לדרך עפר המובילה לדהמש, אשר כולל פניות ימניות ושמאליות, אלו מאת רח' החשמונאים, על אף שמדובר בקטע דרך ישר, העומס הכבד מקשה על הכניסה והיציאה בפניות השמאליות ויוצר סכנה בטיחותית ותחבורתית ממשית. גישה נוספת לדהמש קיימת באמצעות דרך עפר היוצאת מלוד ומהווה דרך באורך של 2 ק"מ. הפרדה מפלסית תסלל מעל רחוב החשמונאים. שלביות הביצוע בקטע זה, נבחנה בקפידה ונמצא כי זכויות הדרך צרות במקום ואינן מאפשרות ביצוע מעקף זמני בטיחותי שיתן מענה לקיבולת התנועה הנדרשת ויסדיר באופן בטוח את חציית הכביש, ולפיכך הוחלט על מעקף זמני ממערב לדרך. תמצית עמדת הועדה המקומית דרך הגישה אינה סטטוטורית, "הכפר" אינו סטטוטורי, וכפי שהורה בית המשפט העליון עתירתם של העוררים להורות למשיבים לשנות את התכנון לבניה הבלתי חוקית שלהם, הוא סעד שבית המשפט אינו מוכן להושיט. הסדרי התנועה שונו על מנת לאפשר עבודות להפרדה מפלסית שהינה פרויקט לאומי, המהווה הכרח דחוף ביותר. דרך הגישה למתחם דהמש לא נחסמה, גם בעת ביצוע העבודות תמשיך להיות גישה למתחם, אלא שניתן יהיה לפנות אליו רק מכיוון אחד, דבר שיצריך פניית פרסה. מדובר בשינוי מידתי ולא עולה על הנדרש. מדובר במתחם בלתי חוקי הנעדר סמל אישור, הנמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק לוד, המקרקעין בה הוקמו המבנים, מיועדים לשטח חקלאי, רובם של המבנים הוקמו ללא היתרים. גם הדרך המובילה מרמלה למתחם הינה בלתי חוקית. הבקשה פורסמה כדין לפי החלטת הועדה המקומית, העוררים אינם בעלי זכויות בחלקות גובלות, שכן המתחם מרוחק מאות מטרים מהחלקות נשוא הבקשה לשימוש חורג, ומשלא התקבלה כל התנגדות בוצע היתר הבניה. לכאורה נפל פגם בכך שהמשיבה דנה בבקשה טרם הפרסום, אולם אם היו מוגשות התנגדויות, המשיבות היו מקיימות דיון נוסף, אלא שכזאת לא ארע. העוררים מנועים מלהגיש הערר, שכן הם אינם נקיי כפיים, הם עושים שימוש בדרך ללא היתר וללא קבלה היתר לשימוש חורג, ואף נכסיהם אינם בנויים כדין. העוררים אף השתהו ואחרו בהגשת הערר, חצי שנה לאחר הפרסום בהנפקת ההיתר. ועדת הערר אינה מוסמכת לדון בערר, שכן עניינה של הבקשה בהסדרי תנועה, ע"פי תקנות התעבורה והרשות המוסמכת לברר זאת היא רשות התמרור ולא מוסדות התכנון. לגופם של דברים, אפילו היתר הבניה פגום, יש לבחון את נסיבותיו של המקרה, מהות הפגם, השפעת הסעד, מהות הפגיעה ושאר נסיבות המקרה. ההיתר הונפק רק לאחר ביצוע הפרסום. המשיבות מוסמכות ליתן היתר לשימוש חורג זמני לדרך, סעיף 261 אינו מן הענין, שכן עניינו להתווית דרך ללא קבלת היתר בתנאים המפורטים שם, אולם בעניינו מדובר בדרך קבלת היתר ולפיכך, הוא אינו חל. כמו כן, הבקשה עומדת בדרישות המבחנים שהושמו בפסיקה לענין שימוש חורג, זמניותו, היקפו, פגיעה בצדדים שלישיים, ומדובר בצורך חיוני ודחוף. ודאי שלא מדובר בסטיה ניכרת. דיון והכרעה השאלה המקדמית שלפנינו - עניינה במעמדם של העוררים, שלא הגישו התנגדות לבקשה. לטענתם הפרסום לבקשה לא בוצע כדין. אולם לפני כן עלינו להזקק לשאלה מקדמית בעניין זה. המשיבה 2 טענה לפנינו כי אינה סבורה כי וועדת הערר מוסמכת לבחון את חוקיותו של הפרסום, שכן עפ"י סעיף 152 לחוק מוסמך להגיש ערר מגיש היתר שסורב או מתנגד שנדחה, ואילו העוררים אינם נכנסים בגדר אחת הקטגוריות האמורות. איננו מוצאים ממש בטענתה המקדמית של המשיבה 2. וועדות הערר, לרבות וועדת הערר מרכז, בוחנות באופן עקבי עניינם של היתרים שהוצאו בניגוד להוראות התכנית. הטעם לכך פורט בשעתו בהלכה שיצאה בבית המשפט המחוזי חיפה בעניין עת"מ 136/00 צומת האלופים נ' וועדת הערר חיפה כדלקמן: "אינני חולק שזכות הערר ניתנת רק בנושאים שסעיף 149 דן בהם, דהיינו הקלה, שימוש חורג וחלוקה בסטיה מתכנית. כל מה שאני אומר הוא שסעיף 149(3) המדבר על החלטת הועדה בהתנגדות של בעל קרקע או בניין או מחזיק בהם כשהוא מאוזכר בסעיף 152 (א)(1), אינו יכול להתפרש פרשנות מילולית טכנית שאינה מתקבלת על הדעת, לפיה אם עמדה הועדה על המשמר וגילתה סטיה מתכנית ובהמשך מילאה חובתה ועשתה פרסום ובעקבות פרסום זה באה התנגדות ונדחתה, הרי רק אז תינתן לנפגע זכות ערר, ואילו אם הועדה טעתה או אולי הוטעתה לחשוב שאין סטיה כזו, או שהיא אמנם היתה ערה לצורך בהקלה אך על אף זאת נמנעה מפרסום, או אז, "יענש" הנפגע בכך שהוא יאלץ לפתוח בהליך בבית המשפט שהוא יקר, מסורבל, ממושך ופחות יעיל מאשר ההליך בפני ועדת ערר." הלכה זו והגישה המגולמת בה אושרה לאחרונה בבית המשפט העליון במסגרת עע"מ 317/10 שפר נ' מורן סקאל יניב שם נקבע כך: "ככל שעלי להכריע בין שני הכתובים המכחישים זה את זה, אני מעדיף את הגישה שהובעה בעניין צומת האלופים, המרחיבה את זכות הערר על כל מקרה בו מועלית טענה כי ההיתר ניתן בסטיה מתכנית. אנמק להלן את עמדתי. א. איני משוכנע כי בסעיף 152(א)(1) המחוקק דק פורתא בכוונת מכוון למנוע את האפשרות להגיש ערר על החלטה למתן היתר בניה. שאם כך נאמר, עלול להיווצר מצב בו מתן ההיתר יותקף בשני מסלולים שונים. במסלול אחד יגיש צד שנפגע ממתן ההיתר עתירה מנהלית, ובמסלול שני יגישו שני חברי ועדה מקומית ערר על ההחלטה לתת היתר כאמור בסעיף 152(א)(2) (כפי שהיה בעניין צומת האלופים, שם הוגש ערר על ידי שני חברי ועדה שבהמשך משכו את הערר). ב. פעמים רבות נטען על ידי המתנגד להיתר, כי ההיתר ניתן בניגוד לתכנית החלה על המקרקעין או שהיא מהווה הקלה או היתר לשימוש חורג בסטיה מתוכנית. המדובר בשאלה מקצועית-תכנונית מובהקת המחייבת בדיקת תכניות ובחינה מדוקדקת של היתר הבניה, וראוי כי ועדת --- סוף עמוד 4 --- הערר כגוף המקצועי המיומן ובעל הניסיון תדון בה ולא בית המשפט. להבדיל מבית המשפט שביקורתו מוגבלת לחוקיות וסבירות ההחלטה למתן היתר, ועדת הערר היא "מוסד תכנון", וככזו היא בעלת סמכות מקורית ורשאית להפעיל שיקול דעת תכנוני ולהמיר את שיקול דעתה תחת שיקול הדעת של הועדה המקומית. הליכה בדרך זו מבטיחה כי ההיתר ייבחן בשתי ערכאות תכנוניות האמונות על שיקולים תכנוניים-מקצועיים. ג. לשיקול המקצועי-תכנוני יש להוסיף גם שיקולי יעילות ונגישות, באשר ההליך בפני ועדת הערר הוא זול ומהיר יותר מההליך בפני בית המשפט (על פי סעיף 152(ג) לחוק על ועדת הערר ליתן החלטתה תוך 30 יום מיום הגשת הערר). בכך גם תימנע התוצאה לפיה אם העלו המתנגדים להיתר טענה כי ההיתר מצריך הקלה או שימוש חורג, וכך נקבע לבסוף על ידי בית המשפט, אזי בדיעבד מתברר כי אילולא טעותה של הועדה המקומית הסמכות לדון במתן ההיתר הייתה נתונה לועדת הערר. כאמור, קשה להלום כי החלטה שגויה של הועדה המקומית או רשות הרישוי בשאלה אם הייתה סטיה מתכנית אם לאו, ועקיפת הוראות הדין בכך שלא קויים הליך של הקלה ושימוש חורג, תפגע בזכות הערר ותכתיב את הסמכות העניינית. ד. פרשנות מרחיבה, המאפשרת הגשת ערר גם במקרה של מתן היתר כאשר נטען על ידי המתנגד כי ההיתר סוטה מתכנית, הולמת את מגמת המחוקק בתיקון 43 לחוק במסגרתו הוקמו ועדות הערר. במקביל לכך פעל המחוקק להקל על מערכת בתי המשפט, ובמסגרת חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים (וקודם לכן במסגרת סעיפים 255א-255ו לחוק התכנון והבניה)העביר סמכויות רבות שהיו נתונות לבית המשפט העליון לבית המשפט לעניינים מינהליים. המצב לפיו יש גישה ישירה לבית המשפט לעניינים מינהליים טרם מיצוי ההליך במוסדות התכנון, נוגד מגמה זו ונוגד את עקרון מיצוי ההליכים במשפט המינהלי (ראו עת"מ(נצ') 1146/05 ח'אלד נ' מדינת ישראל-הועדה המחוזית לתכנון ולבניה צפון ( 17.1.2006); עניין נס הרים, בפסקה 20. ראו עוד: בג"צ 235/05הדרי נ' רשות הדואר ( 9.1.2005); בג"צ1452/05 אחמד נ' משרד הפנים( 22.10.2006)). ה. ברגיל, הליך של היתר תואם תכנית לא כרוך בפרסום ובשמיעת התנגדויות. עם זאת, הפרוצדורה של מתן הודעה לבעלי הנכס לגביו מבוקש ההיתר, נועדה לאפשר להם להשמיע את התנגדותם למתן ההיתר. במצב בו נשמעות בפני הועדה המקומית התנגדויות למתן ההיתר, ניתן לפתור את האבסורד עליו הצביע השופט סוקול בעניין תיאטרון הצפון בדרך של פרשנות. מתנגד להיתר שניתן, אשר שטח התנגדותו בפני הועדה המקומית וזו נדחתה, או שידע על מתן ההיתר, צריך יהיה להגיש את הערר תוך 30 יום מיום שנודע לו על מתן ההיתר. לא למותר לציין כי סדרי הדין שנקבעו על ידי המחוקק מתאימים גם לערר המוגש על ידי מי שהתנגדותו למתן ההיתר נדחתה (סעיף 153 לחוק קובע כי לדיון בערר יוזמנו מבקש ההיתר, המתנגד ונציגי רשות הרישוי או הועדה המקומית. וראו גם ההגדרה הרחבה של "ערר" בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בועדות הערר), התשנ"ו- 1996)). במצב דברים בו מתן ההיתר נודע למתנגד רק עם תחילת העבודה או לאחר מכן, תינתן זכות ערר לועדת הערר מקום בו המתנגד מעלה טענה של סטיה מתכנית, אך לא יחול סעיף 152(ב)המורה על עיכוב אוטומטי במתן ההיתר, שהרי ההיתר כבר ניתן. ו. בגישה המצדדת בהרחבת זכות הערר, יש כדי להפחית את העומס המוטל על בתי המשפט. 15. ודוק: על מנת להסיר ספק אדגיש כי איני מצדד בגישה המרחיבה עוד יותר, שננקטה על ידי בתי המשפט בעניין דוידיאן, עניין נס הרים ועניין מדר ולפיה בכל מקרה של התנגדות להיתר בניה, יש להגיש ערר. לטעמי, מקום בו המתנגד למתן ההיתר לא מעלה טענה של סטיה מתכנית, אזי רואים את היתר הבניה כהיתר שניתן ב"מסלול הירוק" ותרופתו של המתנגד אינה בועדת הערר וממילא אין מקום לעיכוב במתן ההיתר. הרחבת סמכותה של ועדת הערר כמוצע לעיל - בנוסף למקרים המנויים במפורש בסעיף 152(א)(3) - היא באותם מקרים בהם המתנגד למתן ההיתר מעלה טענה כי ההיתר סוטה מתכנית. או-אז תבחן ועדת הערר את הטענה. היה ותמצא כי ההיתר סוטה מתכנית, תדון ועדת הערר לגופה של התנגדות. היה ותמצא ועדת הערר כי ההיתר תואם את התכנית החלה על האזור, הרי שבכך יסתיים הדיון. סיכומו של דבר, ומבלי להתעלם מהקשיים העיוניים והמעשיים הכרוכים בהרחבת הזכות להגשת ערר, אני סבור כי טעמים של יעילות ומדיניות משפטית מטים את הכף לכיוון זה. דרך המלך לתקוף את החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית ליתן היתר בניה כאשר עולה טענה של סטיה מתכנית צריכה להיות בהגשת ערר לועדת הערר. זאת, להבדיל ממחלוקות בשאלות קנייניות או בשאלות של שימוש וחזקה הנדונות בערכאות האזרחיות הרגילות, ולהבדיל מטענות לגבי פגמים מינהליים שאינם קשורים בנושאים תכנוניים, כמו טענה לניגוד עניינים, שיידונו בבית המשפט לעניינים מינהליים. מכל מקום, טוב יעשה המחוקק אם יסדיר את הנושא ויסיר את הספקות לעניין גדר סמכותה של ועדת הערר." אותו רציונאל מנחה אותנו גם מקום בו עסקינן במקרה בו הוראות החוק בדבר פרסום לא בוצעו כדין. לא ברור מה טעם נמצא לשלוח נפגע פוטנציאלי מאי פרסום לכאורה שלא כדין לבית המשפט, בעוד פלוני שהתנגד עקב פרסום כדין כמו גם אלמוני המתנגד לבקשה שלא פורסמה בניגוד לדין, כל אלה יבואו בשערי וועדת הערר, ודווקא מקום בו ברי כי מדובר בחריגה מתכנית (שכן אין חולק כי התבקש שימוש חורג) אך זה עפ"י הנטען לא בוצע כדין, דווקא במקרה פרטני זה יופנה הנפגע לביהמ"ש? איננו מוצאים בכך כל טעם או הגיון. שאלה אחרת היא - האם הפרסום בענייננו בוצע כדין. לאחר שבדקנו הפרסומים שבוצעו אנו סבורים כי ניתן לענות על שאלה זו בחיוב. סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן - "החוק"), מחייב תנאים מקדמיים לאישור שימוש חורג או הקלה כדלקמן: (א) הועדה המקומית לא תתיר שימוש חורג ולא תיתן הקלה ולא תאשר בתשריט חלוקת קרקע סטיה מתכנית אלא לאחר שנתמלאו אלה: (1) פורסמה, על חשבון המבקש, בעתון הודעה המפרטת את מהות הבקשה להקלה או להתרת שימוש חורג או לאישור תשריט חלוקת קרקע בסטיה מתכנית והקובעת מועד סביר להגשת התנגדויות; (2) הודעה המפרטת את מהות הבקשה כאמור בפסקה (1) הוצגה במקום בולט בחזית הקרקע או הבנין שעליהם חלה הבקשה במשך התקופה להגשת ההתנגדויות ובדרך שתיקבע על ידי הועדה המקומית או מי שמינתה לכך בדרך כלל; (2א) הועדה המקומית מסרה על חשבון המבקש הודעה המפרטת את מהות הבקשה כאמור בפסקה (1) ועל המועד להגשת התנגדויות לועדה המקומית - (א) לכל הבעלים והמחזיקים בקרקע או בבנין שלגביהם הוגשה הבקשה; (ב) לכל הבעלים והמחזיקים בקרקע או בבנין הגובלים בקרקע או בבנין שלגביהם הוגשה הבקשה; (ג) לכל הבעלים והמחזיקים בקרקע או בבנין, אשר לדעת הועדה ייפגעו או עלולים להיפגע מאישור הבקשה. הודעה כאמור תימסר או תישלח לפי מענם הידוע של הבעלים והמחזיקים; פרסום בעיתון, מוגדר בסעיף 1 לחוק כך: א. (א) "פרסום בעתון" לעניין חוק זה, (1) פרסום בשני עתונים יומיים בשפה העברית, שלפחות אחד מהם הוא עתון נפוץ כאמור בסעיף קטן (ב), ובמקום שבו מופיע עתון מקומי לפחות אחת לשבוע - פרסום נוסף בעתון המקומי; (2) במרחב תכנון מקומי שבו האוכלוסיה הדוברת ערבית מהווה לפחות עשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה, פרסום אחד בעתון המתפרסם בשפה הערבית, אחד בעתון נפוץ בעברית ואחד בעתון מקומי כאמור. בענייננו פורסמה הבקשה בעיתון "מעריב" (עיתון נפוץ על פי צו שר הפנים); עיתון "כל אל ערב" בשפה הערבית ובמקומון "זמן רחובות" אשר מבירור שערכנו עולה כי הופץ גם ברמלה לוד ונס ציונה, יחד עם עיתון "מעריב". לאחר שהורינו לוועדה המקומית לבחון זאת, מצאה זו, עוד שתי בקשות שפורסמו באופן דומה באותו מקומון במהלך מחצית השנה האחרונה. אשר לשלט, הוצגו בפנינו תמונות על קיומו בשטח, סמוך לציר התנועה הראשי. עפ"י התמונות, מדובר בשלט בגודל סביר שהועמד בשולי הדרך ולא "בשיחים" כפי שטען ב"כ העוררים. לעניין ההודעות שנשלחו - הבקשה חלה בחלקות - 24,28,29,30,48,49,50 בגוש 4338. על פי נסחי רישום שהוצגו לנו חלקות אלה מצויות בבעלות המדינה ובבעלות עיריית רמלה, אל שתיהן נשלחו הודעות. חלקה 43 שלה בעלים פרטיים בחלק קטן, נוסף למדינה, אינה נכללת בתחום הבקשה ואינה גובלת עמה. לבד מאותה חלקה לא נטען ספציפית על פגם במסירת הודעות לגובלים. בהתחשב באמור, אנו סבורים כי הפרסום בענייננו בוצע כדין. לפנים משורת הדין נציין, כי לגופם של דברים, אנו סבורים כי לאור העובדה כי "פתרון הקבע" עפ"י התכנית יכלול פניה שמאלה, ובהתחשב בחשיבות ההפרדה המפלסית, אנו סבורים כי גם אם היה לעוררים מעמד, בנסיבות אלה, היה דינה של התנגדותם להדחות. על חשיבותה של ההפרדה המפלסית, ועל משקלה הרב גם מקום בו היא פוגעת באורח קבוע בזכות הקניין של מאן דהוא, כבר קבענו בעבר כדלקמן: "חשיבותו של הפרויקט נשוא התכנית אינה מוטלת בספק. קצרה היריעה מהכיל את מלוא הביקורת שנמתחה אודות מערכת הדרכים בהיבט של מפגשי הרכבת עם כבישים, מפגשים המצויים היום תחת משטר מחסומים ורמזורים אשר לעיתים כושלים ועלולים להביא לתאונות הרות אסון, כפי שלצערנו ארע לא אחת.   כך, למשל, אישר ביהמ"ש העליון בשעתו ביטול גישה לחלקה עקב חסימת דרך החוצה מסילה בפסקו כדלקמן:   "הפגיעה בחופש העיסוק ובזכות הקניין של העותר ככל שהיא קיימת היא תוצאה עקיפה של ההחלטה המנהלית. אין בכוונתי להיכנס לעומקה של השאלה אילו מבחנים יש ליישם לפעולה מנהלית כזו... הטעם לכך היא שבנסיבות העניין גם אם ישנה פגיעה בזכויותיו החוקיות של העותר וקשה לראות פגיעה כאמור, זו פגיעה סבירה ומידתית... מפגש של דרך עם מסילת ברזל עלול ליצור סיכון בטיחותי חמור. הדבר מצריך התייחסות... המשיבים מסכימים כי הפרדה דו מפלסית או הקמת מחסום אוטומטי תהא פתרון מספק מבחינה בטיחותית אולם נקיטת אמצעים אלו כרוכה בעלות כספית גבוהה ביותר..." בג"צ 7803/05 מושלין נ' שר התחבורה ואח'.   ואילו בענייננו ננקט הפתרון האולטימטיבי של הפרדה דו מפלסית, ואידך זיל גמור.   גם בהיבט של זרימת התנועה , על ההשלכות הסביבתיות שלה שמורה לפרויקט הנ"ל חשיבות מיוחדת.   בנושא עא 119/01 אקונס נ' מדינת ישראל בו נדונה תקינות ההקניה לצרכי ציבור בעניין מנהרות הכרמל, אל מול אינטרס הפרט, אושרה ההקניה תוך תיקונה להפקעת בעלות תחת הפקעת זכות שימוש בלבד, מתוך הכרה בחשיבותו הציבורית של הפרויקט כתחבורתי.   זאת ועוד, דומה כי אף בחינתה הנקודתית של הכניסה והיציאה מעסקי העוררים מחיבת שינוי מההיבט הבטיחותי שכן התנועה הפונה אליה ממזרח למערב ללא כל הסדר תוך חצית הנתיב הנגדי אינה בטוחה בלשון המעטה.   עומדים אנו אפוא בפני התנגשות בין אינטרס של בטחון הציבור ושלומו בצוותא חדא עם אינטרס בשיפור מערך התנועה, אל מול הפגיעה הנטענת בעסקי העוררים על השלכותיה. במצב דברים כזה, עוד טרם שנבדוק הטענות בדבר לגיטימיות עסקים ואפילו נניח כי עסקינן בעסקים כשרים למהדרין לפחות אנו סבורים כי האינטרס הציבורי המפורט לעיל גובר חד משמעית על האינטרס הכלכלי של העוררים. זאת ועוד בהקשר זה יש לציין כי הגישה לעסקי העוררים אינה נמנעת אלא הופכת מורכבת יותר. נצפותם של העסקים היא זו שנפגעת כתוצאה משיקוע הכביש אלמנט זה בר תיקון על ידי שילוט מתאים למשל. " ר' ערר 45/07 בית וגן נ' הוועדה המקומית מצפה אפק. גם בטענתם של העוררים בדבר אי החוקיות נוכח הקבוע בסעיף 261 לחוק לא מצאנו ממש. סעיף זה עניינו בזכות יתר, פריווילגיה הניתנת למדינה או לרשות סטטוטורית , לפעול על פי תכנית ללא צורך בהוצאת היתר חרף הקבוע בסעיף 145 לחוק. מובן כי אין חובה לפעול בדרך זו בלבד, ולראיה, - הנושא הראשון בו מטפל סעיף 145 הינו "התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה...". לפיכך, בהעדר שימוש במסלול הישיר הקבוע בסעיף 261, רשאית הרשות לבחור במסלול "הרגיל" להתוויית דרכים, על יתר המכשירים המובנים בו (הקלה ושימוש חורג). אין באפשרותנו לסיים החלטה זו מבלי לציין שניים: ראשית, נוהגה של הוועדה המקומית "לאשר בכפוף לפרסום" אינו חוקי, אינו תקין וסותר את חוק התכנון והבניה והמטרות העומדות בבסיסו. גוף התכנון המוסמך רשאי לאשר חריגה מהוראות תכנית תקפה רק לאחר שמיעת ההתנגדויות לאותה חריגה, ככל שהן מוגשות, מוסמך מוסד התכנון לאשר החריגה, לאחר ששקל הצדקה תכנונית לאשרה מזה, והשפעתה על הסביבה מזה. שמיעת ההתנגדויות "בלב פתוח ונפש חפצה" היא אבן יסוד בשיטה והנותנת לגוף התכנון ולהחלטותיו את מעמדם הסטטוטורי. במקרה דנן לא הוגשו התנגדויות כאמור, ועל כן, לטעמנו, מפאת החשיבות הציבורית,ולכל הפחות בדרך של בטלות יחסית, אין לבטל החלטה זו בדיעבד. מוטב תעשה הוועדה אם תציין לפניה כי לעתיד, וועדת הערר לא תאשר החלטות כאלה. שנית, נושא מתחם דהמש חוזר ועולה במוסדות התכנון והמשפט, כאשר לאורך כל הדרך ניתנים "פתרונות" שאינם פותרים דבר. יפים לעניין זה הדברים שקבע ביהמ"ש המחוזי (על פסק דינו נדחה ערעור על ידי ביהמ"ש העליון) במסגרת עת"מ 1858/06 אבו ע'אנם עבד אל עזיז נ' הוועדה המחוזית מרכז: "הועדה המחוזית הדגישה כי כל עוד לא נבחן הבינוי בשכונה ולא אושר בתוכנית על פי כל דין, אין מקום לעגן סטטוטורית את דרכי הגישה למתחם הצפוני. לעניין זה אבקש להעיר; חובתה של רשות מקומית לנקוט בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה על מנת לאכוף בניה בלתי חוקית. מיצוי הדין עם העותרים, ככל שמלאכת הבניה הבלתי חוקית היתה אף מלאכתם, איננה צריכה להיות במסגרת תוכנית. בפרט כאשר הם מתגוררים במקום לכל הפחות מזה למעלה מעשור, עושים שימוש בדרך הקיימת ומרכז חייהם והמקום ממנו מקבלים שירותים חיוניים הוא ברמלה. ברי, כי תושבי השכונה יכולים לקבל שירותים גם מלוד ומהמועצה האזורית עמק לוד, אך שינוי זה מצריך מציאת פתרונות גם מצד אותן רשויות, שעד עתה שקטו על שמריהן כשתושבי השכונה עשו שימוש בשירותים הניתנים ברמלה. במקרה דנן, התוכנית איננה יכולה להוות תחליף לאוזלת ידה של הרשות ואיננה יכולה לשמש אמצעי להענשת תושבי השכונה. " לפיכך, ולאור הצהרות המשיבות בדבר אפשרות התנועה החופשית לשני הכיוונים בפתרון הקבע, יש להקפיד על כך במסגרת ביצוע התכנית עם תום השימוש החורג. יחד עם זאת אנו סבורים כי נכון תפעלנה המשיבות אם תבדוקנה אפשרות להסדרת פניה שמאלה כמפורט גם בתוך תקופת השימוש החורג. אשר על כן ולאור כל האמור הערר נדחה. שימוש חורגכביש