תביעה להפרת זכויות יוצרים בעיצוב בד

תביעה שענינה זכויות יוצרים בעיצוב בד לסוכה. התביעה המאוחדת מורכבת משלוש תביעות שהוגשו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (האחת הועברה מבית משפט השלום), אוחדו והועברו לבית משפט זה סמוך להקמתו, בחודש אוגוסט 2007. ת"א (מחוזי ת"א) 2126/02 (שמספרו בבית משפט זה 6004-08-07) הוא תביעת מפעלי גדנסקי בע"מ (להלן "גדנסקי") ושלמה יצחק למתן צו מניעה קבוע, לחשבונות כספיים ולפיצוי בסכום מוערך של 1,250,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים. ת"א (מחוזי ת"א) 1891/03 הוא תביעת ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ (שתקרא "ברום"), י. ברום מעלה אפרים (1982) בע"מ, ו-י. ברום ביח"ר לאריגים בע"מ, לפיצויים בגין עוולות שונות שבדיני זכויות יוצרים, ומבוססת על חוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999; ות"א (שלום ת"א) 47861/03, שמספרה בבית המשפט המחוזי בת"א היה 1614/04 (ובבית משפט זה 6048-08-07) הוא תביעת ברום לתשלום פיצויים בסכום של 600,000 ₪ ותביעה למתן חשבונות. לשם הנוחות יקראו הצדדים לפי מעמדם ב- 6004-08-07, תביעת גדנסקי ושלמה יצחק. רקע 1. גדנסקי היא חברה פרטית שהוקמה לפני כחמישים שנה, שעיסוקה העיקרי מסגריה, ומזה כארבעים שנה מייצרת ומשווקת סוכות הידועות בשמן השיווקי כ"סוכה לנצח" – סוכה הבנויה ממוטות שסביבם נמתח בד. שלמה יצחק הוא הבעלים והמנהל של גדנסקי, לאחר שמייסד החברה מר אברהם גדנסקי הלך לבית עולמו. רון יצחק, בנו של שלמה יצחק, מנהל את החברה ביחד עם אביו. 2. בבסיס התביעה עיצוב של בד המשמש כמעטפת סוכות לנצח. הציור נושא מאפיינים של חגי ישראל בכלל וחג הסוכות בפרט. לטענת שלמה יצחק, מר אברהם גדנסקי ז"ל עצב את הבד, ובשנת 1978 ערך שלמה יצחק רענון של העצוב, כשהתוצאה לדבריו: "בד יפיפה לסוכות, בולט ומיוחד" (סעיף 5 בתצהיר שלמה – ת/3). העיצוב המחודש הוא נושא המחלוקת של התביעה (להלן: "העיצוב"). 3. שלמה יצחק טוען כי מסר לחברת פרחי השרון בע"מ (להלן: "פרחי השרון"), מי שהדפיסה את העיצוב על הבדים לסוכות ועבדה עם גדנסקי במשך שנים רבות, את העיצוב המקורי עם הוראות לשינוי העיצוב, על מנת שיבוצעו על ידי גרפיקאית מטעם פרחי השרון. פרחי השרון יצרה עבור גדנסקי 4 לוחות הדפסה – גלופות (לוח עבור כל אחד מהצבעים הנדרשים להדפסה) עם העיצוב, לצורך הדפסתו על בדי הסוכה (להלן: "הגלופות"). שלמה יצחק טוען כי גדנסקי היא בעלת זכות היוצרים בעצוב בד. 4. בשנת 1983 מכר הבעלים של פרחי השרון את הבעלות בה לחתנו, מר חיים סדרס, ששינה את שמה ל"פרחי השרון – סדרס חיים בע"מ", ולאחר מכן מכרה לברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ. הנתבעים 2 ו- 3 הם מנהליה של ברום תעשיות טקסטיל, והנתבעות 4-5 הן חברות הקשורות אליה. 5. הנתבעות 6, 8, ו-9 בתביעת גדנסקי הן חברות שעשו שימוש בעיצוב עת רכשו בד שעליו מודפס העיצוב מברום ושיווקו אותו, ובכך הפרו, לטענת התובעים, את זכות היוצרים של התובעים בעיצוב. הנתבע 7 הוא מנהלה ובעל המניות העיקרי של הנתבעת 6, כשלטענת התובעים הוא "הרוח החיה" מאחורי פעילותה. צו המניעה 6. עם הגשת התביעה, שהוגשה בסמוך לחג הסוכות תשנ"ג, עתרו התובעים למתן צו מניעה זמני שיאסור על הנתבעים לייצר או למכור בדים מודפסים עם העיצוב (בש"א 16917/02). הגם שניתן צו ארעי שהותנה במתן ערבות בנקאית אוטונומית בסכום של 125,000 ₪ (החלטה מיום 11/9/02, כב' השופט י' זפט), נדחתה הבקשה למתן צו מניעה קבוע, בהעדר תשתית ראייתית לבעלות של התובעים בזכות היוצרים (החלטה מיום 12/11/02). 7. לאחר הדברים האלה עתרה ברום לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו בשל הצו הזמני, ולחילוט הערבות הבנקאית. בהחלטה מיום 5/12/02 (בש"א 18184/02) קבע כב' השופט י' זפט כי על אף שברום לא צירפה מסמכים לתמוך בטענותיה, אין ספק שהצו הזמני שהוצא סמוך לחג הסוכות גרם לנזק, והורה לחלט לטובת ברום 62,500 ₪ ולשלם לה הוצאות בסכום של 7,500 ₪. 8. בקשת רשות ערעור על ההחלטה לחלט את הערבות הבנקאית (רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז(3) 272 (2003)) נתקבלה, והוחלט שלא היה מקום לחלט את הערבות הבנקאית. נקבע כי תקנה 371 בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") הקובעת את סדרי הדין לחילוט עירבון שהופקד כתנאי לסעד זמני, אינה מאפשרת לחלט התחייבות או ערבות, אלא עירבון בלבד. בענייננו לא ברור האם הערבות הבנקאית ניתנה כערובה או עירבון, שכן עירבון ניתן לקבוע עד לסכום של 50,000 ₪, וכאן הערבות היא בשיעור גבוה מזה. זאת ועוד, גם אם בערבון מדובר לא הוכחו התנאים לחילוטו לפי תקנה 371: גרימת נזק ושיעורו. הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי לקבוע האם הערבות הבנקאית הופקדה כעירבון, ואם כן, האם ניתן לחלטו ומהו הסכום לחילוט. 9. לאחר דיון בסוגיות האמורות קבע בית המשפט המחוזי בת"א כי הערבות הבנקאית הופקדה כעירבון שניתן להגדיל מעבר לסכום הקבוע בתקנה 371 מטעמים מיוחדים שירשמו, וככזה הוא ניתן לחילוט של כל הסכום. עם זאת נקבע כי ברום לא הביאה די ראיות כדי להוכיח נזקיה, ולכן נדחתה בקשת ברום לחילוט הערבות הבנקאית, וברום נדרשה להחזיר את הכספים שחולטו (החלטה מיום 1.1.04 בבש"א 19710/03). טענות הצדדים 10. התובעים טוענים כי הם הבעלים של זכות היוצרים בעיצוב ובגלופות שיצרה עבורם פרחי השרון. ברום ידעה שהגלופות שייכות לגדנסקי, ואף על פי כן מכרה בדים שעליהם מודפס העיצוב לחברות אחרות, ובכך הפרה את זכות היוצרים של התובעים בעיצוב. בנוסף להפרת זכות היוצרים נטען להתעשרות שלא כדין; התערבות לא הוגנת במסחר של גדנסקי; גניבת עין של הציבור; הטעיה אסורה של צרכן; הפרת ההסכם בין גדנסקי לבין ברום; פגיעה בקניין ובמוניטין של גדנסקי ורשלנות כלפי גדנסקי. 11. ברום מכחישה את הנטען, וטוענת כי העיצוב המדובר נעשה ע"י גרפיקאית מטעם פרחי השרון, ושלמה יצחק רק בחר דוגמא מבין מספר דוגמאות שהציגה לו פרחי השרון, כך שבכל מקרה היוצר והבעלים הראשון של העיצוב היא פרחי השרון, ולא גדנסקי. ברום טוענת כי התובעים חדלו לעבוד עימם בשנת 2001, ועברו לייצר את בדי הסוכה בתורכיה, מבלי שביקשו לקבל לידם את הגלופות. השארת הגלופות בידי ברום מעידה כי התובעים לא ראו אותן כרכושם. עוד טוענת ברום כי רכשה מפרחי השרון – סדרס חיים בע"מ את כל הגלופות, השבלונות והדוגמאות שהיו ברשותה ללא יוצא מן הכלל, וע"י כך רכשה את זכויותיה של פרחי השרון ההסטורית. על כן גדנסקי היא שמפרה את זכויות היוצרים של ברום, ולא להיפך. הנתבעים 2 ו–3 וכן הנתבעות 4 ו-5 טוענים להעדר יריבות והעדר עילת תביעה נגדם. ייאמר מיד, כי אכן לא הוכח מאומה כלפי נתבעים אלו. ברום תעשיות טקסטיל היא שרכשה את פרחי השרון - חיים סדרס בע"מ, והיא שהמשיכה ומכרה את הבדים הלאה, הן לגדנסקי הן לצדדים האחרים לתביעות. לא הוכח כי הנתבעים 2 או 3 פעלו בעצמם באיזה אופן מפר, ולא נטען להרמת מסך. משכך, התביעה נגד הנתבעים 2,3,4,5, - נדחית. 12. הנתבעות 6, 8 ו-9 טוענות כי רכשו בד מודפס לסוכה מברום, ולא ידעו אודות טענה כי הזכויות בבד שייכות לאחר. נתבעים 6-9 טוענים גם להתיישנות התביעה, אך יש לדחות את הטענה הנסמכת על כך שהתביעה הוגשה 10 שנים לאחר מכירת פרחי השרון – חיים סדרס בע"מ לברום בשנת 1994. עילת התביעה אינה קשורה במועד העברת הזכויות, אלא במועד ההפרה הנטען. הנתבע 7 טוען להעדר יריבות והעדר עילה לחיובו בחובותיה הנטענים של נתבעת 6, שהיא חברה ולה אישיות משפטית נפרדת. כאמור לעיל לגבי אברהם ברום וצבי ברום, גם כאן לא הוכח מאומה כלפי משה נייער, ועל כן, כבר בשלב זה של הדיון אני דוחה את התביעה נגדו. העדויות העיקריות: 13. מטעם התובעים העידו שלמה יצחק, בנו – רון יצחק, מר ויקטור ועקנין, ומר נחום יניב (המבורגר); מטעם הנתבעים 1-5 העידו מר אברהם ברום, מר צבי ברום, מר חיים סדרס ומר מרדכי שווימר; מטעם הנתבעים 6-7 העיד מר משה נייער, מטעם הנתבעת 8 העיד מר יעקב אשכנזי, ומטעם נתבעת 9 העיד מר יוסף ברלינר. 14. שלמה יצחק הצהיר כי פרחי השרון הכינה עבורו את הגלופות באמצעות גרפיקאית מטעמה, לפי הוראות שמסר לעובד של פרחי השרון בשם ליאון; העצוב נעשה על בסיס בד שבמשך שנים ארוכות השתמשו בו במסגריה כבד לסוכות, בעצובו של מי שהקים את המסגריה, אברהם גדנסקי ז"ל. שלמה יצחק הבהיר כי רצה לעדכן את העצוב. עוד הצהיר כי פרחי השרון יצרו עבורו 4 גלופות; כי שילם מראש עבור הגלופות ועבודת הגרפיקה תשלום מלא בשיק; משנת 1978 הדפיסה מדי שנה פרחי השרון עבור גדנסקי את העיצוב על בדים שהעבירה לה גדנסקי, כ – 5000 מטר בכל שנה, וכך נהגו שנים רבות; גדנסקי הקפידה למכור את העיצוב בכמויות לא גדולות כדי לשמור על יחודיות העיצוב; גדנסקי מכרה בדים נוספים לסוכות עם עיצובים אחרים, אך עיצוב גדנסקי הוצג כ"בד הבית" ואף נמכר במחיר גבוה מעיצובים האחרים; עם מעברה של פרחי השרון לשימוש במכונות הדפסה רחבות יותר שילמה גדנסקי עבור התאמת הגלופות למכונות החדשות; מר חיים סדרס, שאותו פגש שלמה יצחק באקראי בתל אביב (לפי סעיף 14 בתצהירו, בשנת 1994 בערך), דווח לו כי הבעלות בפרחי השרון עברה לברום, וכי יידע את אברהם ברום שהגלופות וזכויות הבעלות בהן שייכות לגדנסקי; ברום עשתה שימוש בגלופות עבור חברות אחרות ללא רשותה של גדנסקי. 15. מר אברהם ברום הצהיר כי רכש את כל הזכויות של פרחי השרון – חיים סדרס בע"מ, ובכלל זה מטבח הצבעים, הדוגמאות, השבלונות, הנגטיבים, הזכויות הקנייניות והבלעדיות לעשות בהן שימוש ואת מאגר הלקוחות, הכל תמורת 250,000$; בכל התקופה בה עבדה ברום עם התובעים הם לא טענו כי הם הבעלים של העיצוב והגלופות וכן לא דרשו כי השימוש בהן יהא עבור גדנסקי בלבד; בשנת 1998 שילמה ברום עבור חידוש כל השבלונות שברשותה ובכלל זה הגלופות; התובעים חדלו לעבוד עם ברום ועברו לייצר בתורכיה, כשהם ממשיכים להשתמש בעיצוב שברום רכשה מפרחי השרון, ולא דרשו את הגלופות מברום; צו המניעה הזמני שניתן לבקשת התובעים הסב לברום ולנתבעים 2-5 נזקים רבים. 16. מר חיים סדרס – היה מנהל פרחי השרון משנת 1972, ומשנת 1983 גם בעל מניות; פרחי השרון עסקה מאז הקמתה בשנות ה – 50 בהדפסות על בדים, בין היתר הדפסת דוגמאות לחג הסוכות; כל הזכויות בכל הדוגמאות שייכות לפרחי השרון; כאשר לקוח בחר דוגמא ממבחר דוגמאות שעיצבה לו גרפיקאית מטעם פרחי השרון, השבלונה יוצרה על ידי פרחי השרון ובמימונה; היו לקוחות שהשתתפו במימון השבלונה כנגד הנחה של 5% - 10% בעלויות ההדפסה; פרחי השרון לא העבירה את הבעלות בדוגמאות ללקוח; בשנת 1978 בקש שלמה יצחק דוגמא לעיצוב שיתאים לסוכה, ובחר עיצוב מבין מספר דוגמאות שהוצגו לו; שלמה לא מסר לפרחי השרון צילום של הבד הישן עם הוראות לשינויו, ועיצוב זה הוצג לראשונה לפני חיים סדרס בתצהירי התובעים; הגלופות עם העיצוב יוצרו על ידי פרחי השרון ועל חשבונה. בין הזכויות שרכש חיים סדרס מחמיו נכללת גם דוגמת העיצוב שמספרה 46173 (גלופה מסוג FLAT BED), והזכות לעשות בה מנהג בעלים; עם התאמת הגלופות למכונות חדשות שרכשה פרחי השרון קיבלה דוגמת העיצוב את המספר 47089 (גלופה מסוג ROTATIVE); יחסי העבודה של פרחי השרון – חיים סדרס בע"מ עם גדנסקי המשיכו כפי שהיו בין פרחי השרון לגדנסקי; במשך כל תקופת העבודה המשותפת ידעה גדנסקי כי נעשה שימוש בעיצוב בהדפסות לחברות נוספות שעבדו עם פרחי השרון ולא העלתה כל טענה בעניין זה; לאורך השנים פרחי השרון היא שנשאה בעלויות התחזוקה של הגלופות, כולל חידושן ואחסונן; מר סדרס חזר על דברי מר ברום בקשר למכירת החברה לברום, והוסיף כי נמסרה לגדנסקי הודעה בדבר מכירת כל הזכויות בדוגמאות ובהדפסים לברום, והיא לא הביעה כל התנגדות או הסתייגות מכך, ואף לא הודיעה כי ברום אינה רשאית לעשות בהן שימוש עבור אחרים; עיצוב הבד לסוכות לא הוגדר "עיצוב גדנסקי"; מר סדרס הכחיש כי פגש בשלמה יצחק בתל אביב לאחר מכירת פרחי השרון לברום, הכחיש כי אמר לשלמה יצחק שאברהם ברום או מי מטעמה של ברום יודע כי הבעלות בגלופות היא של גדנסקי; עוד הוסיף כי לא היה בפרחי השרון עובד בשם ליאון (מי שלטענת שלמה יצחק היה בן שיחו בחברת פרחי השרון). עדויות נוספות 17. רון יצחק – בנו של שלמה, הצהיר כי עם מכירת פרחי השרון – חיים סדרס בע"מ לברום הוא שוחח עם אברהם ברום ומסר לו כי הגלופות שייכות לגדנסקי וההדפסה תהיה עבורה בלבד; במכתב לברום מיום 21/9/00 ציין רון כי הוא מבקש הדפסה "שלנו" לסוכות, ואמירה דומה במכתבו מיום 1/10/01; משיקולי עלות העבירה גדנסקי בשנת 2002 את הדפסת הבדים לחברה בתורכיה; השימוש של ברום בעיצוב נתגלה באמצעות מר שגיא מנתבעת 6, שהציג לפניו את הבד המודפס שמכרה להם ברום כשעליו מודפס העיצוב; ככל הידוע לרון יצחק ברום מדפיסה את העיצוב על הבדים ומשווקת אותו באמצעות הנתבעים 7-9. 18. מר צבי ברום – אחיו של אברהם ברום, העיד אף הוא, אך עדותו אינה מוסיפה על האמור לעיל. 19. מר מרדכי שווימר – משנת 1956 מנהלה ובעליה של "שווימר מרדכי", העוסקת בעיצוב דוגמאות לבדים ויצירת שבלונות, ובין היתר סיפק שירותי גרפיקה לפרחי השרון; בסוף שנות השבעים הזמין חיים סדרס את העיצוב; את העיצוב יצרה גרפיקאית שעבדה במ. שוימר בשיתוף עם חיים סדרס. פרחי השרון שילמה עבור ההזמנה; בשנות ה – 90 מר אבי ברום מסר למר שווימר כי חברה בבעלותו רכשה את כל הזכויות בדוגמאות בנגטיבים ובשבלונות של פרחי השרון וכי ברצונם לחדש את כל השבלונות שהיו בלויות, ביניהן גם את הגלופות; שווימר אינו מכיר את גדנסקי או מי מטעמה והיא מעולם לא הזמינה ממ. שווימר שירותי עיצוב ותכנון דוגמאות או ייצור שבלונות. 20. מר משה נייער – נתבע 7, בעל מניות ומנהלה של הנתבעת 6 (להלן: "נייער"), חברה פרטית שמייבאת, תופרת, משביחה ומשווקת בדים. לנייער קשרי עבודה עם גדנסקי ועם ברום. במסגרת זו רכשה נייער מברום בדים, בין היתר בד מודפס לסוכה; לא היה ידוע לנייער על טענות של ברום או גדנסקי לזכויות כלשהן בבד לסוכה; מבחינת הלקוחות של נייער אין דרישה לעיצוב מסוים, ואין כל הבדל בין עיצוב כזה לאחר, הדרישה היא לבד מקושט, ולא לעיצוב מסוים; העיצוב לא זוהה בשוק כעיצוב גדנסקי; אין סימון על הבד המודפס המעיד על זכות יוצרים של גדנסקי; יתכן שעובד לשעבר של נייער בשם שגיא הציע לגדנסקי בדים מודפסים לסוכה כמקובל בענף הטקסטיל; בשנת 2002 נייער רכשה מברום כמות קטנה של בד מודפס לסוכה, הבד נרכש מברום במחיר של 7.75 ₪ למ"ר ונמכר לצרכן ב 10 ₪ או 12 ₪ למ"ר, לפי סוג העיבוד של הבד. 21. מר יעקב אשכנזי – מנהלה של הנתבעת 8 (להלן: "מוצרי ברזנט"), חברה פרטית שעוסקת בייבוא, שיווק, מכירה והשכרה של מוצרי ברזנט למיניהם; בתקופת חג הסוכות נוהגת מוצרי ברזנט להזמין בד לסוכה ממפעל באיטליה, ומשלימה בהזמנות גם מברום; בדי הסוכות של החברות השונות בעלי עיצוב דומה, ואין דרישה של הלקוחות לעיצוב מסוים; העד לא ידע על טענות של ברום או גדנסקי לזכות יוצרים בעיצוב; לא ידוע על עיצוב בשם עיצוב גדסנקי; בשנת 2002 רכשו כמות קטנה של בד לסוכה מברום; הבד נרכש במחיר של 8 ₪ למ"ר ונמכר לצרכן ב 10 ₪ למ"ר. 22. מר יוסף ברלינר – מנהלה של נתבעת 9, ש. ברלינר בע"מ (להלן: "ברלינר") חברה שעוסקת ביבוא, שיווק ומסחר של כיסויים, רשתות ברזנטים ובדים מסוגים שונים; לא הכיר את גדנסקי; ברלינר רוכשת מדי פעם בדים מברום, בהדפסות שונות. לא היתה סיבה לחשוד שאין לברום זכויות באיזה מהם. 23. מר ויקטור ועקנין – הצהיר כי הוא עוסק בענף הסוכות כ – 25 שנה ומכיר היטב שוק זה; כי רכש לפני כ – 25 שנה קנה מגדנסקי סוכות ואביזרים לסוכות ובכלל זה בדים מודפסים עם העיצוב; כי לכל יצרן היה בד עם עיצוב משלו; וכי בענף הסוכות היה ידוע העיצוב כעיצוב בלעדי של גדנסקי. 24. מר נחום יניב (המבורגר) – הצהיר כי הוא בעלים של עסק ותיק לחומרי בנין ומכירת מוצרי סוכות; מכיר את העיצוב הישן של גדנסקי ואת העיצוב החדש, שניהם היו יחודיים ובלעדיים לגדנסקי; ליצרנים אחרים בענף היה עיצוב אחר משלהם; מתחילת שנות ה – 90 גדנסקי מוכרים בעצמם את הבדים עם העיצוב, ולא באמצעות סוחרים אחרים. 25. כפי שאראה להלן, ההכרעה מבוססת בעיקר על מסמכים ועל הדין החל והרבה פחות על ההתרשמות מן העדים השונים ומן המשקל שיש לייחס לעדויותיהם. המחלוקות העובדתיות הן בשתי נקודות עקריות: האחת – אם העצוב נעשה לפי בקשותיו המיוחדות של שלמה יצחק או לפי דוגמאות שנמסרו לו ע"י חיים סדרס (שעבד עם הגרפיקאית של מרדכי שווימר). השניה – בדבר המוניטין שהיו לעיצוב גדנסקי. בנקודה זו צריך לומר מיד, שאל מול עדויות הנתבעים, בעלי אינטרס בולט בתביעה כל אחד, וסדרס, בעל אינטרס עקיף, שטענו שלא היה עיצוב גדנסקי, ובודאי לא הוכר בשמו זה, עומדות עדויות ויקטור ועקנין ונחום יניב, שלא נטען כלפיהם לאינטרס מיוחד. יתרה מזו, רון יצחק הפנה להזמנה בכתב, שבה נתבקש "בד שלנו", וברום סיפקה את ההדפסה של גדנסקי. אין ללמוד מכך על מוניטין, אמנם, אך בודאי יש ללמוד מכך שהגלופות הספציפיות יוחסו לגדנסקי. אשר לעצוב הדוגמא: זו מול אלו ניצבות עדותו של שלמה יצחק אל מול עדויות חיים סדרס ומרדכי שווימר. זה אומר שלי העיצוב, וזה קובע של ברום הוא. עדותו של שלמה יצחק, שהוא התובע, בעל אינטרס ברור בהצלחת התביעה, נתמכת בבדים עצמם: התובעים הציגו שלושה סוגי בדים. הדמיון הרב שבין מוצג א', שלדבריהם הוא הבד הישן שעל בסיסו נערכו השינויים, לבין מוצג ב', שהוא נושא התביעה, תומך בגרסתם כי העצוב הוזמן על בסיס עצוב גדנסקי הישן. המדובר באותו עצוב כללי, כאשר הדוגמא בעלת פרטים רבים מאוד. הוכנסו בה שינויים ברישום "אושפיזין" שמופיע בעיצוב החדש במקום ציור לוחות הברית שהיה קודם לכן; שינוי הציור שהיה בראש העיצוב ושינוי צבעי הציור (בעיצוב החדש הצבעים בולטים יותר, אך יתכן שהדבר נובע מדהיית הבד הישן). לברום ודאי לא היו זכויות בבד הישן. משהוברר כי השינויים בעיצוב אינם גדולים, יש לראות בעיצוב החדש כשם ששלמה יצחק ראה בו: עדכון של הבד הישן. והזכויות בעיצוב זה הן של בעל הזכויות בעיצוב הישן, גדנסקי, או של מי שעדכן אותו לעיצוב החדש – שלמה יצחק. בעניננו האינטרסים של השניים זהים, ואף הם עצמם לא מצאו להפריד. דיון והכרעה (א) הבעלות בזכות היוצרים בעיצוב 26. גדנסקי שלמה עבור הגלופות. ראיה לכך בקבלה 5438 מיום 20/9/78 וחשבונית מס 511 מיום 28/9/78 (נספח ח' לתצהיר שלמה יצחק). גדנסקי אף מימנה את עלות התאמתן למכונות ההדפסה החדשות שרכשה פרחי השרון, כפי שאמר חיים סדרס בחקירתו (שורות 4-8 בפרוטוקול הדיון מיום 7/7/08), וראו חשבונית מס מיום 5/10/89 (נספח י' לתצהיר שלמה יצחק), ודברי מר שלמה יצחק בעמ' 30 בפרוטוקול הדיון מיום 13/3/08. 27. אמנם חיים סדרס העיד כי כנגד מימון השבלונה קיבלה גדנסקי הנחה בעלויות ההדפסה, אך הטענה אינה מועילה משום שגם אם קבלה גדנסקי הנחה, עדיין היא המזמינה של הגלופות ומי שמימנה אותן. זאת ועוד, ההנחה לא קבלה ביטוי ביחסים שבין גדנסקי לברום. להיפך, חיים סדרס הודה שלא עידכן את ברום לגבי ההנחה (שורות 10-21 בעמוד 89 בפרוטוקול הדיון מיום 7/7/08). 28. הצדדים חלוקים בשאלה אם ההחלטה בדבר העצוב המסויים היתה של שלמה יצחק או שמא של פרחי השרון או מי מטעמה (הגרפיקאית שעצבה). מר מרדכי שווימר העיד כי גרפיקאית מטעמו עצבה לבקשת מר סדרס, וכי לא היה לכך שום קשר לגדנסקי. אם כן, מדוע שלמה גדנסקי עבור הגלופות? עדותו של מר שווימר בחקירה הנגדית לא הועילה לפתרון (עמ' 75 בפרוטוקול). לעומתו מבהיר שלמה יצחק כי רעיון השדרוג היה שלו, וכי האלמנטים השונים עוצבו כפי שבקש. למצער ברור מעדות שני הצדדים, כי שלמה יצחק הביא את הבד שעוצב בעבר הרחוק ע"י אברהם גדנסקי, והזמין בו שינויים אחדים. כך עולה מתצהירו (ס' 6) ומחקירתו (עמ' 27, עמ' 46 לפרוטוקול הדיון מיום 13/3/08), וכך עולה מתצהירו של מר חיים סדרס (ס' 12, ס' 14) וחקירתו (עמ' 90-92 בפרוטוקול הדיון מיום 7/7/08). הדבר ניכר עובדתית גם מהשוואת בד גדנסקי הישן (מוצג א') עם הבד בעל העצוב החדש (מוצגים ב' ו-ג'). הדומה ביניהם רב כדי כך שברור שהחדש עוצב על בסיס הבד הישן. 29.הואיל ונקבע כי גדנסקי היא שהזמינה מפרחי השרון את הגלופות, ושילמה עבורן, ואף מבלי להידרש לשאלת זהותו של יוצר העיצוב - די בכך כדי לקבוע שהבעלות בזכות היוצרים היא של גדנסקי. חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "חוק זכות יוצרים") קובע כי מחברה של יצירה הוא בעליה על פי הרוב, למעט שלושה סייגים, שאותם מפרט סעיף 5(1) בחוק זכות יוצרים. הסייג הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 5(1) (א) בחוק זכות יוצרים הקובע כי בעליה של זכות היוצרים במקרה של יחסי קבלן עצמאי מול מזמין ביצירה אומנותית – הוא המזמין: "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה: בתנאי - (א) שאם היה זה פיתוח, צלום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר ערך בהתאם לאותה הזמנה הרי, אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים; וכן ... " סעיף זה חל בענייננו מכוח סעיף 78(ה) בחוק זכות-יוצרים, תשס"ח–2007, שקובע הוראות מעבר שלפיהן הדין הקודם חל על יצירה מוזמנת שנוצרה לפני כניסת החוק החדש לתוקף (ביום 25/2/08). הדגש בהגדרת פיתוח הוא יצירת עותקים רבים מתוך גלופה: "פיתוחים הם תחריטי מתכת, ליטוגרפיות, חיתוכי עץ, הדפסים ויצירות אחרות כיו"ב. כאשר הגלופה המקורית של יצירה שכזו מוזמנת בעד תמורה, זכות היוצרים הראשונית היא של המזמין. הסיבה לכך היא שמניחים כי עניינו של מזמין גלופה כזו הוא, בסופו של דבר, בעותקים דווקא, ולא בגלופה, המשמשת אך בתהליך הפקת העותקים. ענייננו כאן בקבוצה מצומצמת של יצירות, שהמכנה המשותף שלהן הוא יצירת עותקים בתהליך המאפשר הפקה המונית מתוך גלופה, דהיינו תבנית, לוח או מכשיר אחר". טוני גרינמן זכויות יוצרים, אמנים ומפיקים 103 (1998). בענייננו מדובר בהדפסת עיצוב מסוים שהזמינה גדנסקי, המיועד להדפסה באמצעות גלופות בכמויות גדולות, ועל כן מדובר בפיתוח כהגדרתו בחוק. המלומדת ש' פרזנטי מתייחסת לרציונאל העומד מאחורי הסעיף הנ"ל: "כוונת המחוקק היא להגן על מי שיצר יצירה מקורית מפני מעתיקים מתחרים וההגיון שבהוראת סעיף 5 (1) לחוק כפי שבא לידי ביטוי בפסק דין זה (הכוונה לע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340 (1985) – א"ש) ובפסק דין James Arnold & Co. Ltd הוא, מתן תוכן עסקי להזמנה. עניינו של מזמין גלופה כנגד תמורה, שמיועדת מעצם טיבה להפקה המונית של עותקים הוא בעותקים. הגלופה עצמה נשארת בדרך כלל בידי היוצר. אם תישאר גם זכות היוצרים בידו מה פעל המזמין? מטרת העסקה תסוכל וההזמנה שעבורה שילם כסף תתרוקן מתוכן. הוראה זו דומה להוראה בעניין תשליל של תמונה. אין המזמין מעוניין להשאיר את התשליל בידי הצלם, אם שילם עבורו והנימוק הוא פרטיות אישית של המזמין. המזמין אינו מעוניין לאפשר ליוצר ליצור עותקים נוספים מהגלופה אלא רק עבורו". שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני 741 (מהדורה שלישית, 2008). בע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 354 (1985) עמדה כב' השופטת ש' נתניהו על ההיגיון שבהקניית הבעלות בגלופה למזמין: "לדעתי, הרעיון שבהוראה זו והוראת סעיף 5(1) מ-1911 הברורה ממנה, כעולה מפסק הדין הנ"ל בעניין .James Arnold & Co. Ltd (ראה לעיל), הוא מתן תוכן עסקי להזמנה. עניינו של מזמין בתמורה של גלופה, המיועדת, מעצם טבעה, להפקה המונית של העתקים, הוא בהעתקים. הגלופה עצמה נשארת, בדרך כלל, בידי היוצר. אם תישאר גם זכות היוצרים בידו, מה פעל המזמין? צפייתו העסקית תסוכל, והזמנתו, שעבורה נתן תמורה, תתרוקן מתוכנה. אישור לדעתי מוצאת אני באמור בסעיף 11 של המסמך המייעץ הנ"ל." 29. כאמור, גדנסקי הזמינה מפרחי השרון את יצירת הגלופות, בין לפי עיצוב שלמה יצחק על פי עיצוב ישן שהביא לפרחי השרון, ובחירה מתוך דוגמאות שהוצגו לו, בין לפי הזמנה מפורשת מאת שווימר, ושילמה עבור ההזמנה את התמורה המוסכמת. על כן עונה העיצוב על הגדרת יצירה מוזמנת בסעיף 5(1)(א) בחוק זכות יוצרים, כלומר שזכות הבעלות על זכות היוצרים (כמאמר הכותרת לסעיף) היא לתובעים. יש להעיר בהקשר זה כי הדין שונה מאז חקיקת חוק זכות יוצרים תשס"ח-2007 (ראה סעיף 35(א) בחוק). 30. גדנסקי לא העבירה את זכויות הבעלות בגלופות לפרחי השרון או לפרחי השרון – חיים סדרס בע"מ, ולא מכרה היתר או רישיון לעשות שימוש כלשהוא בהן. העברת הזכות אפשרית אמנם, אך סעיף 5(2) בחוק זכות יוצרים קובע שתיעשה בכתב. 31. מכל מקום, כלל הוא שאין אדם יכול להעביר לאחר יותר משיש בידו (שלום לרנר דיני שטרות 258; ע"א 5685/94 עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד נ' אלעבסי, פ"ד נג(4) 730, 743 (1999)). לכן נבצר מברום לרכוש מפרחי השרון – חיים סדרס בע"מ את זכויות הבעלות בעיצוב, שכלל לא היו של פרחי השרון. התובעים טענו לפי ההסכם שנערך בין ברום לבין פרחי השרון, כי כיוון שהוצגו שני הסכמים שונים, האחד מיום 1/1/94, ועל האחר ניכר תאריך 27/3/03, יש לפקפק בנכונות כל אחד מהם, ובכוונת החותמים. ההסבר שנתנו חיים סדרס (עמ' 94-95) ואברהם ברום (עמ' 103-105) מתקבל על דעת: כי ההעתק המאוחר הוצא לאחר שלאחד הצדדים לא היה העתק מקורי, ונתבקש עותק נוסף, יתכן אף שלצורך ההתדיינות. מכל מקום, אין הבדלים משמעותיים בין שני החוזים השונים לכאורה, ואין כל הבדל בענייננו. 32. ברום לא הוכיחה את טענתה כי נמסרה לגדנסקי הודעה בדבר מכירת זכויות פרחי השרון בגלופות לברום. הנתבעות לא פירטו מי מסר לגדנסקי את ההודעה ומתי (סעיף 21 בתצהיר אברהם ברום וסעיף 31 בתצהיר חיים סדרס), וכל שנותר הוא טענה בעלמא שלא הוכחה עובדתית. לכן מובן שאין הודעת התנגדות מצד גדנסקי להודעה זו. 33. השארת הגלופות אצל פרחי השרון אף היא אינה מועילה לברום, שכן לא הוכח שבכך ויתרה גדנסקי על זכות הבעלות שלה בהן. לכתחילה הוחזקו הגלופות אצל פרחי השרון, ושלמה יצחק העיד כי גם כאשר החל להזמין את הסחורה בתורכיה משיקולי עלות לא ויתר על קשריו עם ברום ולא ויתר על האפשרות לחזור ולהזמין ממנה סחורה בעתיד אם המחיר ייראה לו. כך העיד גם בנו, מר רון יצחק (עמ' 52 בפרוטוקול הדיון מיום 7/7/08). (ראו שורות 7-13 בעמ' 44 בפרוטוקול הדיון מיום 13/3/08 בחקירתו של שלמה, ושורה 23 בעמוד 51 – שורה 11 בעמוד 52 לפרוטוקול הדיון מיום 7/7/08 בחקירתו של רון יצחק). די בכך להטיל ספק בטענה שהשארת הגלופות אצל ברום מלמדת על ויתור של גדנסקי על זכויותיה בהן. 34. בהעדר ראיה ישירה המעידה כי גדנסקי העבירה את זכות הבעלות לפרחי השרון או לברום או נתנה רישיון לאחרים לעשות בה שימוש, אני קובעת כי זכות הבעלות נותרה אצל גדנסקי, וברום לא הייתה רשאית לעשות בה שימוש לאחרים. 35. הואיל וגדנסקי היא בעלת זכות היוצרים בעיצוב – אני דוחה את תביעותיה של ברום, לרבות התביעה בגין הנזקים שנגרמו לה ממתן צו המניעה הזמני. (ב) הפרת זכות היוצרים 36. משנקבע כי לגדנסקי זכות היוצרים בעצוב, שמוש בגלופות עבור אחרים היא הפרה של זכות היוצרים. כל הנתבעים הודו בכך שהם מוכרים או קונים את הבד המעוצב, שלא דרך גדנסקי. 37. הנתבעים טוענים בסכומיהם שהתובעים ידעו שברום מוכרת את הבדים המעוצבים גם לאחרים. ביסוס הטענה בכך שגדנסקי רכשה בד בעיצוב זה אצל חברת אלטקס החותרים ולא מיחתה. אלא שגדנסקי מסבירה שרכשה את הבד אצל אלטקס, ומסרה לברום להדפסה, ולכן לא חשדה שברום מדפיסה גם עבור אחרים (עדות רון יצחק בשורות 9 – 15 בעמוד 54 בפרוטוקול הדיון מיום 7/7/09). אין סיבה שלא לקבל הסבר זה. ממילא, זכות יוצרים היא זכות קניינית שלא נדרשת כל פעולה למימושה, ואי אפשר לייחס לבעליה ויתור משתמע עליה: "שורש ההבחנה, לטעמי, נעוץ בהנחה כי כשמדובר בזכות אובליגטורית – זכות שיש לנקוט פעולות מסוימות על-מנת לממשה – מחדל לבצע את הפעולות הנדרשות עשוי להעיד כי בעל הזכות ויתר על זכותו. לעומת זאת בזכות קניינית שרירה וקיימת – ושאין נדרשת כל פעולה למימושה – לא ניתן לייחס לבעל הזכות "חוסר מעש", וממילא אף לא ניתן לייחס לו ויתור. יתר-על-כן, כאשר מדובר בתביעה למימוש זכות קניינית שנשללה מבעליה שלא כדין, הדעת אינה סובלת לאפשר לנתבע ("הגזלן" או הבא מכוחו) ליהנות מטענה שהורתה בדיני היושר." (ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 283-284 (2000)). (ג) אחריותן של נתבעות 6, 8, ו-9 38. הנתבעות 6, 8 ו-9 רכשו את הבד המודפס מברום, ולא הוכח כי ידעו שהעיצוב המודפס עליו הוא של גדנסקי. האם אי ידיעה פוטרת אותן מאחריות? "8. פיטורי מפר תמים מן האחריות לתשלום דמי נזק אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות יוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו מניעה או צו איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה" (ההדגשה שלי - י' ט'). כפי שנפסק חל סעיף 8 לחוק זכות יוצרים "רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת - ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד - שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד - שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים" (ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 892; אמרת האגב של השופט ח' כהן בע"א 171/75 אקו"ם בע"מ נ' עירית רמת-גן, פ"ד כט(2) 78; הערתי בע"א 2790/93 Robert E. Eisenmanואח' נ' אלישע קימרון, פ"ד נד(3) 817, 837; ת"א (חי') 977/86 טאו נ' הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל בע"מ, פ"מ תשנ"ב(3) 89; ת"א (י-ם) 8397/98 ביטון נ' סולטן (לא פורסם))." ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט (6) 421 ,עמ' 430-431 (2005). "ידיעה לצורך סעיף 2(2) לחוק זכות-יוצרים כוללת גם ידיעה בפועל וגם "עצימת עיניים" מראיית המציאות הגלויה והעובדות הבולטות על פני השטח. נתבע הטוען להעדר ידיעה חייב להוכיח את תום-לבו הן על-פי מבחן סובייקטיבי והן על-פי מבחן אובייקטיבי. אמונתו כי הוא איננו מפר זכות יוצרים צריכה להיות מבוססת על עובדות אובייקטיביות (ראה: ש. פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרך ג' תש"ס-2000, בעמ' 222; ת"א 2267/00 דפנה שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 6.4.06)." ת"א (מחוזי - ת"א) 2320/02 Inforgrames, Inc (כיום: Atari Inc) נ' ש.י.י צעצועים בע"מ (לא פורסם, 6.9.07)). בהעדר נסיבות מיוחדות, הרוכש בד מיצרן מוכר של בדים, שמדפיס על הבדים דוגמאות שונות, עומד במבחן האובייקטיבי של הידיעה, אינו צריך להניח או לחשוד שהיצרן אינו בעל זכויות היוצרים בבד, ובכך עומד גם במבחן הסובייקטיבי. שאם לא כן יהיה צורך בבדיקה של כל צעד ושעל בחיים המסחריים, דבר שעולו כבד מדי והצבור אינו יכול לעמוד בו. התוצאה היא, שהתביעה נגד נתבעות 6, 8 ו-9 – נדחית. (ד) הנזק 39. התובעים לא הוכיחו נזקים ממשיים. לכתחילה ביקשו התובעים בתביעתם סעד של מתן חשבונות, אך בסיכומיהם שוב לא חזרו לכך, ונחשבים למי שויתרו על סעד זה. לא ניתן לקבוע את הנזק לפי רווחי ברום בהעדר נתונים אודות המכירות של ברום, ולא ניתן לקבוע את הנזק בהתייחס להכנסות גדנסקי, משום שאין נתונים אודות המכירות של גדנסקי בשנים שלפני הגשת התביעה (עדות שלמה יצחק בעמ' 5 ואילך). לפי נספח ח' לתצהירו של שלמה יצחק, גדנסקי מכרה כ- 2,400 מ' בממוצע בשנה, בעוד שבתצהיר שלמה יצחק נטען כי גדנסקי מכרה כ- 5,000 מ' בשנה. הדבר מקשה, כמובן, על קבלת דבריו של שלמה יצחק לענין הנזק. התוצאה היא, שקשה להעריך כמה בד סוכות מעוצב היתה גדנסקי יכולה למכור אלמלא ההפרה, ואיזה רווח היה צומח לה מכך. 40. למרות זאת התובעים זכאים לפיצוי בגין עצם הפרת הזכות, פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 3א בפקודת זכות-יוצרים, אשר "נועד לאפשר לתובע לאחר שהוכיח כי הוא זכאי לתבוע לפי זכות זו ולאחר שהוכיח דבר הפרת הזכות על ידי הנתבע, לתבוע פיצוי בגין ההפרה ללא הוכחת נזק ממשי" (שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שלישי 1757 (מהדורה שלישית, 2008)), שכן "ההנחה היא כי עצם ההפרה מגלם נזק" (רע"א 1108/04 קידמה בע"מ נ' אבקסיס (לא פורסם, 20/12/04). בעניין זה אין חשיבות האם לתובע קושי ראייתי להוכיח נזקיו או שבמכוון בחר לתבוע את הפיצוי הסטטוטורי ולא להוכיח נזק, כל עוד הוכחה תשתית ראייתית מינימלית לפיצוי שתהווה נקודת ייחוס כלשהי לבית המשפט בבואו לפסוק את שיעור הפיצוי בסכום שעד 20,000 ₪ (ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2) 254, 265, 270 (1992)) . 41. הפיצוי הוא בגין מספר זכויות היוצרים שהופרו, ולא בגין מספר ההפרות של זכות יוצרים אחת (שגיא, שם, בעמ' 267). כלומר שעשיית שימוש בעיצוב מהווה הפרה אחת בלבד המזכה בפיצוי, גם אם נמכרה כמות גדולה של בד מפר, או שהיו מכירות אחדות של הבד. "עם זאת, יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות..." (עניין שגיא, עמ 269). בעניננו, המדובר בהפרת זכות אחת, אולם במכירה לנתבעים שונים, והשאלה היא אם יש לראות במכירות השונות משום מסכת אחת, או שמא תקים כל פעילות חוזרת כזו עילת תביעה עצמאית. אני סבורה כי ההפרה שהפרה ברום את זכויות התובעים לא באה לידי ביטוי במכירת העיצוב בכל פעם ללקוח אחר, אלא בעצם ההדפסה של העיצוב על בד, ועל כן במסכת אחת עסקינן. ברע"א 4148/09 אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בע"מ נ' יום טוב (טוביה) חדד (לא פורסם, 30.7.2009), ובעקבות ההלכה בפסק דין סטרוסקי בע"מ הנ"ל מסכים כב' השופט י' דנציגר עם הגישה לפיה השמעת שירים שונים על ידי מפר אחד מהווה מסכת אחת של השמעה. אם כך בענין שירים שונים, כך גם בענין הפרה אחת והדפסות רבות שלה. 42. השקולים בקביעת שיעור הפיצוי הובאו אף הם בענין שגיא: "בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת - פיצויו של בעל הזכות; השניה - הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן ניזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין. במקרים בהם שימוש התובע בזכותו נעשה כרגיל בדרך של מתן רשיונות לאחרים, מצדיק השיקול הפיצויי נסיון להתחקות אחר גובהם של התמלוגים הסבירים אותם היה מקבל התובע לולא הופרה זכותו, היינו לו הנתבע היה משלם תמלוגים כסידרם ... מאידך גיסא, מצדיקה המגמה השניה להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי, במצבו הנפשי של המפר, היינו להחמיר פחות עם מפר תמים ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון ((14.04 (B .NIMMER, SURA, SEC). יוער כי לפי משפטנו אין לחייב בפיצויים מפר אשר לא ידע ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שקיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה (סעיף 8 לחוק זכות יוצרים, 1911; ד"ר א"ח זליגסון, יסודות בדיני זכות יוצרים, סימני מסחר, פטנטים ומדגמים, ירושלים-התשכ"ז, בעמ' 64; ע"א 241/55 הנ"ל, בעמ' 892)." (עניין שגיא, בעמ' 271). 43. ראוי להזכיר כי ההסדר החוקי שונה בחוק זכות יוצרים תשס"ח-2007, הן לענין הבעלות בזכות היוצרים, הן לענין הפיצוי ללא הוכחת נזק, שתקרתו הוגבהה ל- 100,000 ₪. בנסיבות העניין, לנוכח התנהלותה של ברום כלפי התובעים, משהוכח כי כאשר נודע לתובעים על ההפרה הם פעלו מיידית להפסקתה באמצעות פניה לבית המשפט לקבלת צו מניעה, אני סבורה כי יש לפסוק על הצד הגבוה, ואני מחייבת את ברום לשלם לתובעים 20,000 ₪. (ו) סוף דבר התוצאה היא שאני מחייבת את ברום לשלם לתובעים פיצוי בסכום של 20,000 ₪, וכן את הוצאות ההתדיינות. אשר לשכ"ט עו"ד: יש לקחת בחשבון את היקף ההתדיינות לאורך שנים, את ההתדיינות באשר לצו המניעה, את התביעה שהוגשה נגד נתבעים 2-5 ונדחתה, ואת הסכום שנפסק לבסוף לתובעים. לאור כל האמור אני מעמידה את שכ"ט עו"ד של התובעים על 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. לעומת זאת, לא היה מקום להמשך ההתדיינות כלפי הנתבעים 6-9, והדבר התברר לתובעים לפני שמיעת ההוכחות, אם לא קודם לכן. אני מחייבת את התובעים לשלם את שכ"ט עו"ד של כל אחת משלוש קבוצות הנתבעים 6-9, 5,000 ₪ בצרוף מע"מ לכל אחת. עיצובזכויות יוצרים (הפרת)