1. התובע פנה להכיר בליקוי השמיעה ובטינטון מהם הוא, לטענתו סובל, כפגיעה בעבודה. לטענת התובע הוא לקה בליקויים הנ"ל עקב עבודתו בתנאי רעש מזיק. 2. תביעת התובע נדחתה בהודעת פקיד תביעות מיום 23.10.12 מהנימוק כי ליקוי השמיעה ממנו סובל אינו תוצאה של חשיפה לרעש, וכי הוא לא נחשף בעבודתו לרעש העולה על המותר לפי הוראות סעיף 84א(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק") המפנה לסעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל-1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה"). 3. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית, והוא נחקר עליו בפנינו, כאשר במעמד אותו דיון, סיכם הנתבע את טענותיו ולתובע ניתנה שהות לסכם את טענותיו בכתב ולנתבע ניתנה רשות להגיב לסיכומי התובע. 4. במסגרת סיכומי טענותיו, ביקש התובע למנות בעניינו מומחה רפואי אשר יבחן שאלת הקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה ממנו הוא סובל לבין תנאי עבודתו כמפעיל ונהג מלגזה במפעל "פירות הגולן". לטענת התובע, עצם עבודתו כמפעיל מלגזה משמשת כחזקה לחשיפה לרעש מזיק. כמו כן נטען, כי מדידות הרעש שהוצגו על ידי הנתבע אינן מתייחסות לתובע, וכי באותם מסמכים נרשם השם "סמר שאמס" ולא תאמר שמס - התובע, ועל כן לא ברור מאותן מדידות לאיזה מלגזות בוצעו המדידות ואיזה מלגזות לא בוצעו מדידות רעש, כמו גם לא ברור אופן ביצוע המדידות. התובע מבסס את טענותיו על פסק הדין שניתן בעב"ל 717/08 אודת פאנוס נאסר - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10.12.09 (להלן: "עניין אודת פאנוס"). 5. ב"כ הנתבע מנגד, במסגרת סיכומי טענותיה, טענה כי דין התביעה להידחות מאחר והתובע לא מילא אחר דרישות סעיף 84א' לחוק בכל הנוגע לעבודה ברעש מזיק, משלא עלה בידיו להוכיח, ואף לא הביא ראשית ראיה ביחס לחשיפתו לרעש מזיק במקום עבודתו. עוד נטען, כי התובע לא הוכיח כי עבד בתא פתוח כדרישת התקנות וכי עבד בעמדות נוספות במפעל, ועל כן יש לדחות את טענתו בדבר החזקה לפיה נחשף לרעש מזיק. בהתאם לתשובות המעביד לשאלון של הנתבע, המעביד הצהיר כי התובע עובד על מלגזה דיזל בחצר וכי לא עבד בעמדות אחרות במפעל. כמו כן, בהתאם לתשובת המעביד, זמן חשיפת התובע לרעש הינו שבע שעות, היינו פחות מהמכסה המקסימלית המותרת של 8 שעות. המעביד השיב גם כן כי התובע משתמש במגני אוזניים. גם אם בעמדות מסוימות במפעל נמדדו עוצמות גבוהות מהמותר, שהתובע לא עבד בהם, הרי שלא ניתן לראות בעבודה ספורדית ליד אותן עמדות משום חשיפה ממושכת כנדרש על פי הדין. בנוסף נטען, כי בדיקות השמיעה שנערכו בשנת 2007 ובשנת 2012, מראות כי מפלסי הרעש מתחת לעוצמה של 85 דציבל, והתובע אינו מתמודד בסיכומיו עם תוצאות אותן בדיקות המלמדות כי כלל לא נחשף לרעש מזיק בעבודתו, וכל טענותיו בהקשר זה מסתכמות בהפנותו לכך ששמו הינו תאמר שאמס ולא סאמר שמס. מדובר בטעות סופר באות הראשונה של שמו הפרטי של התובע וטענותיו בהקשר זה נטענו בעלמא. לגישת ב"כ הנתבע, עניין אודת פאנוס אינינו רלוונטי לנסיבותיו של התובע, וזאת באשר לא קיים קושי אובייקטיבי להוכיח את רמת הרעש בעבודה, ועל כן אין מקום למינוי מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי בין החשיפה לרעש לליקוי בשמיעה. דיון והכרעה - 6. השאלה העומדת בפנינו בתובענה זו, היא האם הוכח כי התובע נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה, היינו האם נחשף התובע ל"רעש מזיק" במסגרת עבודתו. במסגרת הסמכויות לפי סעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה, הותקנו תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש) התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). בתקנה 1 לתקנות הוגדר מהו "רעש מתמשך" ומהו "רעש התקפי". בתקנה 2 לתקנות, נקבע, כי במפעל או במקום עבודה שבו עובדים "ברעש מזיק" (כמוגדר בתקנה 1), תהיה "החשיפה המשוקללת המותרת לרעש מתמשך והתקפי" (כמוגדר בתקנה 1, והמבוסס על יום עבודה בן 8 שעות), כמפורט בטבלה 1 שבתוספת השנייה לתקנות. בטבלה האמורה נקבע משך החשיפה המרבי (בשעות) המותר ליום עבודה. כך, לדוגמה, נקבע כי כאשר מפלס הרעש הוא 82 דציבל, משך החשיפה הוא 16 שעות ליום עבודה, כאשר מפלס הרעש הוא 85 דציבל, משך החשיפה המרבי המותר ליום עבודה הוא 8 שעות, כאשר מפלס הרעש הוא 88, משך החשיפה המרבי המותר ליום הוא 4 שעות. הנטל להוכיח את קיומם של התנאים שפורטו לעיל, של חשיפה לרעש מזיק, מוטל על התובע, אלא שמלבד טענות התובע בתצהירו ובחקירתו בפנינו, לא הובאה מטעמו ולו ראשית ראיה כדי לתמוך בטענותיו, הן לעניין מפלס הרעשים במקומות בהם עבד והן לעניין משך הזמן בו נחשף לרעש במקום עבודתו. אין די בטענה כי התובע עבד ברעש מזיק ו/או בעצם העובדה שעבד כמלגזן כדי להרים את נטל הראיה הנדרש לתובע להוכחת תביעתו, שהרי עסקינן בטענות שבמישור העובדתי, הטעונות ראיות. בענייננו, בעוד שהתובע לא רק שלא הוכיח כי היה חשוף לרעש מזיק במשך החשיפה המרבי המותר ליום העבודה כדרישת התקנות ולא הציג מטעמו ראיות ברורות ומדודות בהתייחס לפרטי חשיפתו לרעש, הרי שהנתבע הציג ראיות פוזיטיביות המעידות כי התובע לא עבד בתנאים של רעש מזיק. עיון בטבלת בדיקות מפלסי הרעש שנערכו במקומו עבודתו של התובע במפעל בחודשים מאי/2007 ומאי/2012 מגלה כי התובע לא היה חשוף לרעש מזיק במהלך עבודתו כנהג ומפעיל מלגזה, כאשר מדובר במפלסי רעש של 79.4 עד 83.4. בהתאם לתשובות המעביד בשאלון מיום 04.07.12 שהוצג מטעם הנתבע, התובע עובד במקום פתוח בחצר בתנאי רעש משתנה במשך שבע שעות ביום, ועל כן בהינתן אותן נתונים לא ניתן לומר כי סביר להניח שהתובע עבד באופן ממושך בתנאים של חשיפה לרעש מזיק לפי הוראות הדין. לא מצאנו כי יש לייחס משקל מכריע לעובדה אליה הפנה ב"כ התובע, לפיה במדידות הרעש שהוצגו נרשם השם "סאמר שאמס" ולא "תאמר שאמס", ושוכנענו מכלל הראיות, כטענת ב"כ הנתבע, כי המדובר בטעות סופר באות הראשונה שבשמו הראשון של התובע. התובע בעצמו הצהיר וגם העיד בפנינו כי במקום עבודתו נערכו בדיקות רעש (ראה סעיף 6 לתצהיר התובע וכן עמ' 3 ש' 4-12 לפרוטוקול). בתשובות המעביד לשאלון של הנתבע סומן כי בוצעו בדיקות רעש תקופתיות במקום העבודה, וכי התובע עבר בדיקות שמיעה תקופתיות במסגרת עבודתו. ב"כ התובע התנגד במהלך הדיון להגשת בדיקות הרעש שלא באמצעות עורכם, אלא שאותן בדיקות הוגשו לבית הדין כבר ביום 19.03.13 ביחד עם הודעה מטעם ב"כ הנתבע, ועל כן הבדיקות היו לפחות מאותו מועד בידיעת התובע אשר בחר בעצמו עד למועד הדיון שלא להתמודד עם הנתונים שבהם. התובע לא הביא ראשית ראיה שיש בה לסתור את הנתונים שבבדיקות הרעש ואף לא ביקש להעיד מטעמו את מי מבין מעסיקיו כדי לנסות להוכיח באמצעות אותה עדות כי הנתונים שבמדידות השמיעה ובשאלון אינם מדויקים. באשר למפלסי הרעש העולים על 85 דציבל שפורטו בטבלאות מדידות הרעש הנ"ל ואשר נבדקו במחלקות האחרות שבמפעל פירות הגולן, יצוין כי התובע לא הוכיח כי עבד באותן מחלקות, וככל שהוכח בפנינו כי התובע נחשף באופן כללי לרעשי המכונות שבאותן מחלקות, ונראה כי המדובר בחשיפה לזמן מוגבל וממוקד ואין מדובר בחשיפה ממושכת לרעש זה, כפי שנדרש בתקנות שצוטטו לעיל. ב"כ התובע סומך את טיעוניו על פסק הדין שניתן בעניין אודת פאנוס, בו נפסק כדלקמן: "כאשר עובד תובע להכיר בליקוי בשמיעתו כפגיעה בעבודה, ואין בידו להוכיח את מפלס הרעש במקום עבודתו בתקופה הרלבנטית לתביעתו באופן אובייקטיבי, הן בשל העובדה שהמעביד לא קיים את החובה המוטלת עליו למדוד את רמות הרעש במפעלו, והן כאשר לא מוטלת כלל חובה כזו על המעביד, וכאשר סביר להניח, מחומר הראיות שמונח בפני בית הדין כי אכן העובד נחשף לרעש במקום עבודתו- במקרה כזה, לדעתנו, יש למנות מומחה רפואי, על מנת שיקבע האם הליקוי בשמיעה הוא תוצאה של חשיפה לרעש מזיק בעבודה. זאת בדומה להליך שנהג בבתי הדין לגבי תביעות להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה, שהוגשו למוסד טרם כניסת התיקון לתוקף (ההדגשה לא במקור, ו.ש)". יש להבחין בין עניין אודת פאנוס לענייננו, במספר נקודות: א. באותו עניין הוכח כי התובעת החליפה מקום העבודה בתוך המפעל, לאחר ששמיעתה נפגעה. ב. עובדים אחרים שעבדו באותו מקום עבודה סבלו מליקוי שמיעה שהוכר כפגיעה בעבודה. ג. היו בדיקות רעש שהצביעו על רעש מזיק, במקום אחר (מוסך) בתוך המפעל. ד. התובעת באותו עניין הגישה תעודה רפואית לפיה מדובר בליקוי שמיעה שנוצר כתוצאה מחשיפה לרעש במקום העבודה, וכי אין סיבה אחרת שיכולה להסביר את הליקוי בשמיעתה. נסיבות כאלה לא קיימות בענייננו, מה גם שכאמור הוצגו בדיקות רעש במקום עבודתו של התובע, ובכך הוכחו באופן אובייקטיבי רמות הרעש שנחשף אליהן בעבודתו. 7. סיכומו של דבר, ונוכח האמור לעיל, משלא נכנס התובע ל-ד' אמותיה של ההגדרה של חשיפה לרעש מזיק ומשלא השכיל הוא להוכיח זאת - אין לראותו כמי שענה על דרישות הדין, ומסקנתנו היא שלא טעה הנתבע בדחותו את התביעה. בנסיבות אלה אין גם מקום למינוי מומחה רפואי. 8. משכך, לא נותר לנו אלא לדחות את התביעה שבפנינו. משמדובר בתביעה למימוש זכויות בתחום הביטחון הסוציאלי - לא יינתן צו להוצאות. 9. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. טינטוןשמיעההכרה בתאונת עבודה