ערעור על החלטת הממונה על חוק עבודת נשים המתירה למערערת לפטר את המשיבה מיום מתן ההחלטה, היינו מיום 21.6.12, כ-4 חודשים לאחר שהמשיבה פוטרה בפועל. עם הגשת הערעור הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, שכן הגישה את ערעורה כ-4 חודשים לאחר קבלת החלטת הממונה. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו: א. המערערת מנהלת עסק של הנהלת חשבונות בביתה (ראו החלטת הממונה, נספח 1 לתגובת המשיבה). ב. המשיבה עבדה אצל המערערת כמתמחה בהנהלת חשבונות מיום 3.7.11 ועד ליום 17.2.12 (ס' 1 לערעור). ג. ביום 2.2.12 הודיעה המערערת למשיבה על פיטוריה. במכתב הפיטורים נכתב כי הפיטורים ייכנסו לתוקף ביום 16.2.12. המערערת טוענת כי גילתה ביום 1.2.12 כי המשיבה גנבה דברים מביתה. כמו כן בחודש 1/2010 עזבו 12 לקוחות את משרדה מסיבות שונות. ד. באותו יום הודיעה המשיבה למערערת כי היא בהריון. במועד פיטוריה היתה המשיבה בחודש החמישי להריונה (ס' ג2 להחלטת הממונה, גרסת העובדת). ה. בקשת המערערת למתן היתר לפיטורי המשיבה התקבלה אצל הממונה ביום 19.2.12 (ס' א' להחלטת הממונה). ו. בהחלטתה מיום 21.6.12 התירה הממונה לפטר את המשיבה מיום מתן ההחלטה. 3. החלטת הממונה בהחלטתה קבעה הממונה על חוק עבודת נשים (להלן - הממונה) כי לא שוכנעה בטענת המעבידה כי העובדת גנבה, וכי לכל היותר נראה שמדובר ב"חשד" לגניבה; כי המשיבה הודיעה על הריונה לאחר הודעת הפיטורים, וכי למרות טענת המשיבה כי הריונה היה ניכר שוכנעה הממונה כי ההריון לא היווה גורם בהחלטת הפיטורים, וכי נוצר משבר אמון אשר אינו מאפשר את המשך העסקת העובדת. לפיכך הותרו הפיטורים מיום ההחלטה. 4. טענות המערערת המערערת טוענת כי שגתה הממונה בהתירה את הפיטורים רק ממועד ההחלטה (21.6.12), ולא מיום הפיטורים בפועל (17.2.12), ובקביעתה כי לא התקיימו הנסיבות המפורטות בסעיפים 9ב(1) ו-9ב(2) לחוק עבודת נשים המצדיקים מתן היתר למועד הפיטורים בפועל. מוסיפה המערערת כי היה על הממונה להתחשב בעובדה שעסקה של המערערת התנהל בביתה, והעסקת המשיבה עד למועד מתן ההחלטה לא היתה אפשרית. כמו כן היה על הממונה להתחשב בטענותיה של המערערת בדבר תפקודה הלקוי של המשיבה. בבקשה להארכת מועד להגשת הערעור טוענת המערערת כי לא היתה מיוצגת בהליך מול הממונה ולכן לא הבינה את המשמעות הכלכלית של החלטתה, וכי לא הובאה בחשבון התמשכות ההליך אצל הממונה. 5. טענות המשיבה מנגד טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור מאחר שחלף המועד להגשתו. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי לא נפלה טעות בהחלטת הממונה, ולא ניתן להחיל בעניינה של המערערת את הוראות סעיף 9ב לחוק עבודת נשים המאפשר פיטורים רטרואקטיביים. המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה הרובץ על כתפיה, ולא הוכיחה כי קיימות נסיבות חמורות המאפשרות פיטורים ממועד הודעת הפיטורים. 6. טענות הממונה הממונה מבקשת למחוק את הערעור על הסף, משום שהוגש באיחור ולא נמצא כי קיימים במקרה זה טעמים מיוחדים המאפשרים את הארכת המועד להגשת ערעור. כמו כן תקנה 125 לתקנות בית הדין (סדרי דין), תשנ"ב -1991, המאפשרת לבית הדין להאריך מועד בהתאם לשיקול דעתו, אינה חלה בענייננו. יתר על כן, סיכויי הערעור נמוכים ולכן יש לדחותו על הסף. 7. האיחור בהגשת הערעור סעיף 13ד. לחוק עבודת נשים קובע כי: "הרואה עצמו נפגע מהחלטת שר התעשיה המסחר והתעסוקה לעניין מתן היתר לפי הוראות חוק זה, רשאי לערער עליה לפני בית הדין האזורי לעבודה, בתוך 45 ימים מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיו" (ההדגשה הוספה ד.פ.). הערעור שלפנינו הוגש כ-4 חודשים לאחר שהגיעה לידי המערערת החלטת הממונה, ודי בכך כדי לדחותו (ראו בעניין זה סע 35145-04-10 גליה קרייף - לילך בע"מ, ניתן ביום 2.4.2013). הטענה כי המערערת לא היתה מיוצגת ולא ידעה שעומדת בפניה האפשרות לערער על ההחלטה אף כי נתקבלה בקשתה למתן היתר, אינה בגדר טעם מיוחד בענייננו, ואינה אלא טעות שאינה מצדיקה את האיחור המשמעותי בהגשת האיחור. המערערת הינה מנהלת חשבונות, והיא אמורה להיות בקיאה בעניינים הנוגעים להעסקת עובדים, וגם אם לא ידעה את המצב המשפטי לאשורו, היה עליה לעשות את כל הנדרש כדי לבררו. יתר על כן, גם סיכויי הערעור אינם טובים, שכן גם לגופו דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן. 8. בהחלטתה קבעה הממונה כי אף שלא התקבלה טענת המערערת כי המשיבה גנבה פריטים מביתה, שוכנעה כי הפיטורים אינם קשורים להריון (ס' 14, ס' 19 להחלטתה), וכי השיקול שעמד בבסיס החלטת הפיטורים היה "משבר אמון אשר אינו מאפשר את המשך העסקת העובדת" (ס' 19 להחלטת הממונה). נדגיש כי לממונה אין סמכות להתיר את הפיטורים אם הגיעה למסקנה כי הפיטורים קשורים להיריון (סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים). משכך התירה הממונה את פיטורי המשיבה ממועד מתן החלטתה. 9. סעיף 9ב. לחוק עבודת נשים קובע כי: "9ב. החליט שר התעשיה המסחר והתעסוקה לתת היתר לפי סעיף 9(א) או סעיף 9א לגבי עובדת בהיריון, לא יינתן ההיתר לגבי התקופה שקדמה ליום מתן ההחלטה בבקשה להיתר, ואולם רשאי הוא לתת את ההיתר למועד הקודם ליום מתן ההחלטה, אם התקיים האמור באחת מהפסקאות (1) עד (5) וכאמור בהן, לפי העניין: (1) המעביד הוכיח כי לא ידע ולא היה עליו לדעת ביום הפיטורים או ביום הפגיעה בהיקף המשרה או בהכנסה, לפי העניין, שהעובדת בהריון, ולדעת השר לא יהיה זה צודק לתת את ההיתר רק מיום מתן ההחלטה בבקשה להיתר; לעניין פסקה זו, "יום הפיטורים", "יום הפגיעה בהיקף המשרה או בהכנסה" - היום שבו היו אמורים הפיטורים או הפגיעה בהיקף המשרה או בהכנסה, לפי הענין, להיכנס לתוקפם אלמלא הוראות סעיף 9(א) או 9א; (2) המעביד הוכיח כי התקיימו נסיבות חמורות, ולדעת השר לא יהיה זה צודק לתת את ההיתר רק מיום מתן ההחלטה בבקשה להיתר, ובלבד שההיתר לא יינתן לגבי תקופה שקדמה ליום הגשת הבקשה להיתר; 10. בהחלטתה קבעה הממונה כי אין מדובר בנסיבות מחמירות, שכן לא נמצאו אסמכתאות בדבר הגניבה, וכי לא שוכנעה בטענת המעבידה כי העובדת גנבה. הממונה הדגישה עוד כי בתקופת ההודעה המוקדמת העובדת המשיכה לעבוד בביתה של המערערת. משמע שאף המערערת עצמה לא סברה כי מתקיימות במקרה זה נסיבות מחמירות. כידוע ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות יוצאות דופן, ואלה אינן קיימות בענייננו. מכאן שהמקרה הנדון לפנינו עומד בתנאים שנקבעו בסעיף 9ב(2). 11. גם ס"ק (1) אינו מתקיים בענייננו. הממונה אמנם קבעה כי "העובדת הודיעה על הריונה לאחר הודעת הפיטורים" (סעיף 11). מכאן שבעת הפיטורים לא ידעה המערערת שהמשיבה בהיריון. ואולם הסעיף מעניק שיקול דעת רחב לממונה, לשקול אם יהיה זה צודק לתת את ההיתר קודם למתן ההחלטה. מההחלטה כולה, ובמיוחד לנוכח המסקנה כי לא נמצא ביסוס ראייתי לטענת הגניבה, והמשיבה המשיכה לעבוד בביתה של המערערת בתקופת ההודעה המוקדמת, עולה כי אין מדובר בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות חריגה מן הכלל. משכך איננו רואים מקום להתערב בשיקול דעתה של הממונה בעניין זה. זאת ועוד. סעיף 9ב. מהווה חריג לכלל כי יש להתיר את הפיטורים רק מיום מתן ההחלטה. לפיכך הממונה אינה חייבת להתייחס לחריג זה בכל החלטה והחלטה, במיוחד כאשר מסקנותיה כעולה מן ההחלטה כולה אינן מחייבות זאת. 12. המערערת טוענת כי לא נלקחה בחשבון עובדת היותה אם חד הורית לילדה נכה 100%. זוהי עובדה מצערת, ואולם לא הובהר מה הרלבנטיות של עובדה זו לגבי השאלות המתעוררות בענייננו. מלבד אישור על תשלום קצבת נכות, לא הוצגו בפני הממונה מסמכים רפואיים או אחרים המצביעים על קשר כלשהו בין החלטת הממונה לבין עובדה זו. יתר על כן, המערערת מנהלת את עסקה בביתה, והמשיבה הועסקה כך גם בתקופת ההודעה המוקדמת. סוף דבר, הערעור נדחה. המערערת תשלם הוצאות המשיבה 1 בגין שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ש"ח. ערעורפיטוריםחוק עבודת נשים