מתי הוגשה תביעה לצורך קבלת גמלת ניידות ע"פ הסכם הניידות, ועקב כך האם יהיה זכאי להטבות שבגמלת הניידות ? הרקע לתביעה: א. התובע, יליד 10/12/43. משמעות הדבר כי הגיעה לגיל 65 ב-10/12/08, וב- 10/12/10 הגיע לגיל 67. ב. התובע הגיש תביעה לניידות לנתבע ב-26/10/10, ועניינו נדון ע"י הוועדה ב-31/1/11. ג. ביום 15/2/11 הוכר התובע כמוגבל בניידות. ד. בהסכמת הצדדים - לא קויים הליך הוכחות בתיק, והוסכם כי הצדדים יסכמו על סמך החומר שבתיק. פס"ד זה ניתן לאחר שהוגשו סיכומי שני הצדדים. הפלוגתא:בהסכמת הצדדים גובשה הפלוגתא הבאה:מתי הוגשה התביעה לנתבע והאם הוא זכאי לקצבת ניידות לאור הוראות הגיל החלים בהסכם הניידות. המקור הנורמטיבי : סעיף 2 להסכם הניידות קובע כי: 'מוגבל בניידות' - תושב ישראל הנמצא בישראל ואשר נתמלאו בו שני אלה: (1) מלאו לו שלוש שנים ולא יותר מששים וחמש שנים; (2) הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים קבעה לו אחוזי מוגבלות בניידות על פי רשימת הליקויים שבתוספת א' להסכם זה (להלן - הרשימה)". סעיף 23(א)(2) להסכם הניידות קובע כי: הוגשה בקשה לוועדה הרפואית בטרם מלאו לתובע 65 שנים, יראוהו לעניין קבלת התביעה כמי שטרם מלאו לו 65 שנים במועד שבו נתקבלה התביעה במוסד, ובלבד שהגיש למוסד את התביעה להטבות בתוך חודשיים מיום שנתקבלה החלטת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים, הכל ע"פ העניין. כיום - אף שטרם שונה הגיל הרשמי בסעיף 2 להסכם הניידות ל-67, פועל הנתבע ע"פ גיל זה ומאשר גמלת ניידות למי שהגיש את התביעה בטרם הגיעו לגיל 67 (ר' לעניין זה סעיף 5 לסיכומי ב"כ הנתבע). 5. עיקר טענות ב"כ התובע : א. התובע עבר אירוע מוחי וסובל מבעיות רפואיות קשות בכלל וליקויים במערכת הלוקומוטורית בפרט. ואכן, התובע זכה להכרה בו כמוגבל בניידות כהגדרתו בהסכם הניידות. ב. התובע הגיש תביעה לוועדה רפואית בלשכת הבריאות המחוזית בירושלים להכרה בו כמוגבל בניידות כבר ביום 26/10/10, עת היה בן 66 ועשרה חודשים, ולכן עמד בקריטריון הזכאות ע"פ גיל. ג. התביעה להטבות על פי הסכם הניידות הוגשה לנתבע יחד עם התביעה ללשכת הבריאות ב-26/10/10, ויתכן כי אף בטעות - זו הוגשה בתיבת השירות החיצונית לסניף בירושלים. ד. התובע סבר וסבור כן גם עתה, כי בשל הגשת התביעה להטבות בניידות אצל הנתבע בתאריך הנ"ל, שזכויותיו ע"פ הסכם הניידות שרירות וקיימות. ה. לאחר כשנה, פנה התובע לנתבע למימוש זכויותיו בפועל, והתברר לו כי התביעה להטבות בנידות שהוגשה ב-2010 כלל לא מצויה ברישומי הנתבע ומשכך התבקש לשוב ולהגיש תביעה חדשה וכך עשה ב-10/7/12. אלא שבמועד בו הוגשה התביעה החוזרת נאמר לו כי כבר עבר את גיל הפרישה - ואינו זכאי לכך, אף שכאמור - היה זכאי לכך לפי המועד הראשון בו הגיש תביעתו. ו. לחלופין ובנוסף, תקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה) התשנ"ח - 1998 קובעת כי : "על אף האמור בתקנה 1 רשאי המוסד לשלם גמלה מסוג מסויים בהסתמך על מאגר נתונים שבמאגר מידע, אף אם לא הוגשה לו תביעה". דהיינו - למרות הדרישה טבועה בדיני הביטוח הלאומי להגשתה של תביעה לשם קבלת הגמלה - לנתבע יש הרשאה לשלם גמלה אף אם לא הוגשה תביעה בהסתמך על הנתונים המצויים בידו ברישומיו/במאגרי המידע. ז. הדברים נכונים עוד יותר, במקרה שלפנינו, עת התובע מבקש את ההטבות המגיעות לו לגמלת ניידות, גמלה לה הוא זקוק לאור מצבו הרפואי המיוחד שהוכר על ידי הוועדה הרפואית. בנוסף, על הנתבע היה לפעול לקבלת ההטבות, היות ובמקרה של תביעה לניידות, נדרש המבוטח להגשת טפסי תביעה בשני מקורות שונים - האחד לביטוח לאומי והשני ללשכת הבריאות ושני מקורות אלו חוסים תחת אותו גורם - הנתבע, לכן על הנתבע היה לקבל את האינפורמציה החסרה, כאשר הוועדה הרפואית הינה גוף חיצוני לנתבע והיא האורגן האינהרנטי להסכם עליו אמון הנתבע. ח. הנוסח שנשלחה למבוטחים תחת הכותרת "הנחיות המוסד לביטוח לאומי לנבדק", הינולאקוני, ויש בהנחיות אלו כדי להטעות מוגבלים. ההנחיות כפי שנרשמו אף אינן מסייעות למוגבלים שהחלו במימוש זכויותיהם לקראת פרישה ומקשה עליהם להבין את הדרך למיצוי זכיויותיהם. ט. התובע אדם בוגר, ללא כל דופי וללא כל כוונה להונות את המוסד, פעל כאדם סביר על מנת לקבל את ההטבות המגיעות לו ע"פ הסכם הניידות, ולא יתכן כי לאור התנהלות הנתבע, כולל חוסר רישומיו לגבי תיבת המכתבים של הביטוח הלאומי ואי הפעלת תקנה 5 דלעיל - יקופחו זכיויותיו. י. בכל מקרה, חובת הנאמנות והצדק שבין הנתבע למבוטחיו מחייבת את הנתבע לנהוג בתום לב, ולפיכך היה על הנתבע לעדכן את נוסחי הודעת הוועדה למבוטח, או לפעול באופן עצמאי על סמך הידע שיש לו כדי לקבוע את דרגת המוגבלות שלו, אף מבלי שהגיש תביעה. 6. עיקר טענות ב"כ הנתבע: א. הנטל מוטל על התובע להוכיח כי הוגשה בקשה לוועדה הרפואית - בטרם הגיע לגיל הקובע - הוא על התובע. לכן, על התובע היה להוכיח כי במועד הקובע הגיש את תביעתו לגמלת הניידות , אלא שעניין זה - לא הוכח כלל (מעבר לעצם העלאת הטענה בעלמא). ב. לטענת התובע, ביום 26/10/10, שלשל טופס תביעה לתיבת הדואר שמחוץ ללשכת המוסד לביטוח הלאומי. אלא שלא זו בלבד שאין כל אסמכתא לעניין זה (כאשר כל מכתב שנכנס לתיבת הדואר של המוסד, נרשם מיידית במחשב), אין זה הגיוני שעשה כן לאור העובדה שבמועד זה עדיין לא הוכר כמוגבל בניידות. אם כך - איך ייתכן שהגיש תביעה בטרם היה העניין בשל לכך, ובטרם הוכר כמוגבל בניידות לצורך הגשת התביעה (ואף בטרם ידע כי עליו להגיש תביעה לביטוח לאומי מעבר למשרד הבריאות?!). ג. ההכרה בזכותו העקרונית של התובע לניידות באה לעולם לראשונה רק ביום 15/2/11, עת הודע לו על החלטת הוועדה הרפואית לעררים. התובע לא יכול היה להגיש תביעה ע"פ הסכם הניידות טרם נקבעה מוגבלותו בניידות. לכן, ייתכן כי התובע אינו מדייק בדבריו, לצורך קבלת הקצבה, או לחלופין - כי הוא התבלבל בין התביעה לניידות לתביעה לגמלת נכות. ד. אפילו אם ייקבע כי התובע הגיש תביעה ב-10/10, דין התביעה היה להידחות, בהיותה מוקדמת מידי, וכי המועד בו הוגשה, לא היה יכול לקבל את הקצבה כיוון שבאותו מועד טרם הוכר כמוגבל בניידות. ה. המועד הנכון והיחיד בו נרשם כי התובע הגיש תביעה, הינו ביום 17/7/12 - מועד לגביו יש תיעוד - אלא שבמועד בו הוגשה - הוגשה מאוחר מדי, היות וכבר עבר את הגיל המזכה במועד הגשת התביעה, כיוון שבמועד זה כבר עבר את גיל 67. ע"פ הנטען, כיוון שב-10/10 לא הגיש כל תביעה למוסד (וכאמור - לא היה לכך כל משמעות אפילו אם הגיש) - ממילא המועד הראשון שבו הוא הגיש היה ב-17/7/12, כשהיה כבר מעל גיל 67. ו. התובע מעלה בסיכומיו טענה חילופית (שלא הייתה חלק מהפלוגתאות בתיק), על פיה על המוסד היה לשאוב מידע ממערכותיו שלו, וברגע ההכרה כמוגבל בניידות לקבוע אוטומאטית כי התובע זכאי להטבות על פי הסכם הניידות. טענה זו דינה להידחות. מבוטח אינו יכול לשקוט על שמריו ולצפות כי הנתבע יעשה את מלאכתו. בכל מקרה, במועד ההכרה כמוגבל בניידות כבר עבר התובע את גיל הסף - גיל 67 לכן לא יכול היה לקבל את הגמלה. אולם בנוסף לכך - אין חובה שבדין שביטוח לאומי יפעל ויקבע כי אדם זכאי לניידות, גם אם לא תבע זאת. בכל מקרה, ע"פ החוק, חובת המבוטח להגיש תביעה כתנאי לקבלת הזכאות. הנתבע יצא ידי חובתו כאשר יידע את התובע באופן מודגש ובולט במכתב שנשלח אליו ביום 15/2/11 (נספח 1 לכתב התביעה): "לתשומת לב: לשם קבלת הטבות בניידות, עליך להגיש תביעה להטבות בסניף המוסד לביטוח לאומי שבאזור מגוריך". ז. הפסיקה קובעת כי על המוסד להביא לידיעת המבוטח ת זכויותיו, וכך בדיוק נהג הנתבע. זאת אף מעבר לקביעת הסכם הניידות, אשר קבע את החריג הקובע בסעיף 23(א) להסכם "...ובלבד שהגיש למוסד את התביעה להטבות בתוך חודשיים מיום שהתקבלה החלטת הוועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים לפי העניין". ח. המוסד עמד, אפוא, במילוי חובתו, עת הודיע לתובע באופן מודגש ובולט הן על ההכרה בו כמוגבל בניידות והן על חובתו להגיש תביעה כתנאי לקבלת ההטבות ע"פ הסכם הניידות. 6.. דיון: א. ע"פ הפסיקה, "ההבחנה על בסיס גיל נועדה לעודד נכים המוגבלים בניידותם להשתלב בחברה במסגרת מערכת החינוך או שוק העבודה והוכרה כלגיטימית בפסיקתם של בית-המשפט העליון ובית-הדין זה". (ר' לעניין זה עב"ל 1533/02, אלון - המוסד לביטוח לאומי, מיום 3/3/05 פד"ע מ', 412). כך גם דחה בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק עתירה שהוסבה נגד מגבלת הגיל של 65 שנה בהסכם הניידות (כפי שהיה בעבר), תוך שקבע: "הבחנה על בסיס גיל, שאינה שרירותית ויש לה הצדק רציונלי וטעמים ענייניים, כמו גם הצורך לתעדף את אופן חלוקתם של משאבים מוגבלים על פי סדר קדימויות, הוכרו בעבר בפסיקתו של בית משפט זה" (בג"ץ 1753/02 עו"ד X נ' שר הבריאות [14]). ב. הווה אמור - נושא מגבלת הגיל אינו דבר הנתון לשיקול דעת, ומשנקבע (כיום) כי הגיל הוא 67 (אף שטרם שונה רשמית), לא ניתן לקבוע כי גם מי שהגיש תביעה לאחר גיל זה יהיה זכאי לקבל את ההטבות מכוח הסכם הניידות. ג. השאלה הראשונה שנשאלת הינה לגבי המועד הראשון בו הגיש התובע את התביעה להטבות. מעיון בחומר שבתיק, כולל בתצהירו, עולה כי מעבר לטענה שהכניס את התביעה לתיבת הדואר של הנתבע - אין ולו גם ראשית ראיה לעניין זה. ואכן, לא יהיה זה הגיוני שהתובע הגיש תביעה להטבות מהסכם הניידות במועד שנטען על ידו (כאשר עשה זאת לטענתו בטעות עת הגיש את שתי התביעות למשרד הבריאות ולביטוח לאומי באותו יום), כאשר כלל לא ידע כי זכאי לכך, וכי צריך בכלל להגיש תביעה גם למוסד לביטוח לאומי וכאשר במועד בו טוען כי הגיש את התביעה - עדיין לא קמה לו הזכאות להטבות (מכוח הסכם הניידות, וממילא, אפילו אם היה מגיש, הייתה תביעתו נדחית, בשל כך שבאותו מועד עדיין לא קמה לו כל זכות). לכן, על פניו - לא ניתן לקבל את הטענה כי יש לראות בתאריך לו טוען לו התובע כתאריך בו קמה לו הזכות להטבות בניידות. ד. השאלה השנייה (אף שלא נרשמה כפלוגתא בתיק), הינה, האם הנתבע פעל כנדרש בעניין ההנחיות שנכתבו במכתב לתובע כ"הנחיות המוסד לביטוח לאומי לנבדק", והאם הנוסח שנכתב מספק. למרות הטענה כי הרישום אינו ברור וכי הוא לאקוני ודל -ההנחיה ברורה, ומבהירה כי חובת המבוטח לפעול על מנת להגיש תביעה לקבלת ההטבות. חובה זו אף עולה מפורשות מסעיף 23(ב), הקובע כתנאי לקבלת ההטבה את התנאים של גיל - 65 (בפועל - 67), במועד בו התקבלה התביעה במוסד, ובלבד שהוגשה התביעה להטבות תוך חודשיים מיום שהתקבלה החלטת הוועדה הרפואית. עניין זה אכן בא ללמד כי מי שצריך להגיש את התביעה זה המבוטח, ואין כל חובה שבדין על הנתבע לחפש במאגרי המידע ולתת את ההטבות אם לא הוגשה תביעה כנדרש. ה. למעשה חלק מהטענות שהועלו ע"י ב"כ התובע הינן טענות שאמורות היו להיות מופנות למחוקק המשנה וכנגד הרשום בהסכם הניידות. כפי שנאמר לעיל - בתי המשפט קיבלו את ההיגיון שמאחורי דרישת הגיל, ועל פניו, המועד בו נזקק התובע להטבות שבהסכם הניידות - לא היה זכאי לכך. איתרע מזלו כי לאחר האירוע המוחי שעבר - לא הצליח לממש הלכה למעשה את ההטבות, ומכל מקום - במועד בו הגיש את הבעיה כבר עבר את גיל 67, שהוא הגיל המזכה. ו. בנסיבות העניין - ולמרות שיש להצטער על כי בסופו של דבר לא הצליח התובע לממש את ההטבות שבהסכם הניידות - אין מנוס מדחיית התביעה. סוף דבר: התביעה נדחית. אין צו להוצאות. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. ניידותשאלות משפטיות