המערער הרים משא כבד בעבודתו ונחבל בגבו - ביטוח לאומי הכיר באירוע זה כבתאונת עבודה

2. המערער ביקש לקבוע את דרגת נכותו מעבודה. פוסק רפואי שבדק את המערער, קבע ביום 17/10/99, כי החל מיום 1/11/99, דרגת הנכות היציבה של המערער עקב התאונה היא בשיעור 10%. המערער ערר על החלטת הפוסק הרפואי. ביום 6/9/00, קבעה ועדה רפואית לעררים כי החל מיום 1/11/99, דרגת הנכות היציבה של המערער עקב התאונה מיום 16/10/98, בשיעור של 15%. שיעור זה נקבע באופן הבא: א. הועדה הרפואית לעררים קבעה כי למערער יש נכות בשיעור 20%, בגין הגבלה בינונית בתנועות החלק המותני של עמוד השדרה, לפי פריט 37(7)(ב) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (שייקראו להלן: "המבחנים" ו"התקנות", בהתאמה). ב. מתוך שיעור הנכות של 20%, קיזזה הועדה האמורה שיעור נכות של 10%, בגין "מצב קודם" לתאונה, וזאת על פי פריט 37(7)(א) למבחנים. כך שהיתרה שאותה היה נכון לייחס לתאונה, לדעת אותה ועדה, היתה בשיעור 10%. ג. על השיעור של 10% הוסיפה הועדה הרפואית לעררים מחצית (5%), על פי תקנה 15 לתקנות, כך שהתוצאה היתה - כאמור לעיל - שהמערער הוכר כמי שיש לו דרגת נכות מעבודה בשיעור 15%. 3. בעקבות פסק דין שניתן בבית דין זה, הוחזר עניינו של המערער שוב אל אותה ועדה רפואית לעררים, וביום 16/1/02 היא חזרה על קביעותיה מיום 6/9/00. 4. בהמשך שנת 2002, קיבל המערער אישור מרופאה שהוסמכה במיוחד לכך לפי תקנה 36 לתקנות, על כך שחלה החמרה במצבו. בהסתמך על אישור זה, פנה המערער אל המשיב, ביום 24/10/02, בבקשה להעמיד אותו לבדיקה מחדש, על פי התקנה האמורה. המשיב קיבל את הבקשה והעמיד את המערער לבדיקת ועדה רפואית בהרכב של שני פוסקים רפואיים. הועדה הרפואית קבעה ביום 19/2/03, כי לא חלה החמרה במצבו של המערער עקב התאונה. 5. ביום 12/9/04, הוציאה הרופאה שהוזכרה בסעיף 4 לעיל, אישור רפואי נוסף על כך שחלה החמרה במצבו של המערער. המערער פנה שוב אל המשיב בבקשה לבדוק אותו מחדש, על פי תקנה 36 לתקנות. ועדה רפואית בדרג ראשון קבעה ביום 10/11/04 שלא חלה החמרה במצבו של המערער. המערער ערר על ההחלטה של הועדה הרפואית מיום 10/11/04, וביום 27/3/05 נדחה הערר על ידי ועדה רפואית לעררים. אותה ועדה רפואית לעררים חזרה על עמדתה זו, גם ביום 1/1/06, לאחר שפסק דין שניתן בבית דין זה ביום 8/8/05, השיב אליה את עניינו של המערער. 6. עבודתו של המערער, גרמה לו גם לליקוי בשמיעתו. המשיב הכיר גם בליקוי השמיעה כבתוצאה של פגיעה בעבודה. מדובר הן בירידה בשמיעה, והן בחבלה אקוסטית שגרמה לטנטון תמידי. 7. המערער ביקש לצרף את הנכות מעבודה שנגרמה עקב הירידה בשמיעתו, ביחד עם הנכות האורתופדית שנגרמה בשל התאונה מיום 16/10/98. צירוף זה, התאפשר על פי הוראות סעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 ותקנה 12 לתקנות. בעקבות זאת, הועמד המערער לבדיקת ועדה רפואית בדרג ראשון, שקבעה ביום 13/3/08 שהחל מיום 30/1/06, דרגת הנכות המשוקללת בגין צירוף כל הפגימות, היא בשיעור 32%. המערער ערר על ההחלטה האמורה. ועדה רפואית לעררים קבעה ביום 18/8/08, שהדרגה המשוקללת של נכות מעבודה בגין צירוף כל הפגימות, החל מיום 30/1/06, היא בשיעור מעוגל של 41% (בטעות נכתב בפרוטוקול כי מדובר ב-47%). אותה דרגת נכות משוקללת נקבעה כך: א. הועדה הרפואית לעררים קבעה כי למערער יש נכות בשיעור 20%, בגין הגבלה בינונית בתנועות החלק המותני של עמוד השדרה, לפי פריט 37(7)(ב) למבחנים. מתוך שיעור זה, קיזזה הועדה האמורה שיעור נכות של 10% בגין "מצב קודם" לתאונה, וזאת על פי פריט 37(7)(א) למבחנים. כך שהיתרה שאותה היה נכון לייחס לתאונה, לדעת אותה ועדה, היתה בשיעור 10%. ב. בגין הירידה בשמיעה נקבעה למערער דרגת נכות בשיעור 10%, לפי פריט 72(1)ג3 למבחנים. ג. בגין חבלה אקוסטית נקבעה למערערת דרגת נכות בשיעור 10%, לפי פריט 72(4)(ד)(II) למבחנים. ד. שקלול דרגות הנכות שלעיל, על פי תקנה 11(ב) לתקנות, הביא לדרגת נכותה מעבודה משוקללת בשיעור 27.1%. ה. על השיעור המשוקלל של 27.1% הוסיפה הועדה הרפואית לעררים מחצית (13.55%), על פי תקנה 15 לתקנות, כך שהתוצאה היתה 40.65%. ו. בהתאם לתקנה 19א לתקנות, הדרגה האמורה לעיל עוגלה לשיעור של 41%. 8. ביום 18/9/11, אישר רופא שהוסמך במיוחד לכך, לפי תקנה 36 לתקנות, כי חלה החמרה במצבו של המערער לעומת המצב שהיה ביום 18/8/08. האישור האמור התייחס הן להיבט האורתופדי, והן להיבט של הירידה בשמיעה. בהסתמך על אישור זה, פנה המערער אל המשיב בבקשה נוספת להעמיד אותו לבדיקה מחודשת, לפי תקנה 36 לתקנות. 9. המשיב שוב קיבל את הבקשה, והעמיד את המערער לבדיקת ועדה רפואית בהרכב שני פוסקים רפואיים. הועדה הרפואית האמורה בדקה את המערער ביום 2/4/12, וקבעה כי אין החמרה במצבו. 10. המערער ערר על החלטת הועדה הרפואית מיום 2/4/12. הערר הובא לדיון בפני ועדה רפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"). הועדה בדקה את המערער ביום 5/9/12, והחליטה לדחות את הערר. 11. הערעור שבפני הוגש כנגד החלטת הועדה מיום 5/9/12. גורל הערעור 12. לדעתי, נפלו בהחלטת הועדה טעויות משפטיות, אשר מצדיקות את קבלת הערעור והשבת עניינו של המערער אל הועדה. בסעיפים שלהלן, אבהיר את דעתי זו, בהתאם לנושאים השונים. שיתוף הפעולה מצד המערער בעת ביצוע הבדיקה האורתופדית 13. בתחילת סעיף 21 לפרוטוקול, פירטה הועדה את אשר היה בעת ביצוע הבדיקה האורתופדית. כך תיארה הועדה את אשר התרחש: "בנסיון לבדוק תנועות הגב עומד בצורה זקופה ומתנגד בכח לכל תנועה לכל הכיוונים אפילו למעלות בודדות, כלומר מדגים בכח שרירים גב קשיח בישור מלא, אך בהיסח הדעת ללא כל קושי מתכופף עד כ-?80 ומזיז הגב לכל הכיוונים. חוסר התאמה זה בין הממצאים לבדיקה ובהיסח הדעת הובאו בצורה מפורשת בפני התובע ובא כוחו. בבדיקה נאורולוגית ...". 14. אכן, הועדה נהגה כפי שהיה עליה לנהוג בהתאם להלכה הפסוקה, בכך שכאשר היא סברה שהמערער הציג בפניה מצג שאינו נכון בדבר מגבלותיו, היא הודיעה על כך למערער. אולם, הועדה לא השלימה את אשר נדרש ממנה במצב כזה, שכן - בהתאם להלכה הפסוקה היה על הועדה לא רק להביא את הדברים בפני המערער, אלא גם לאפשר לו להגיב על כך. הפרוטוקול שערכה הועדה, היה אמור לשקף גם את תגובת המערער (או את העדר התגובה, אם הוא לא הגיב). בחינת הפרוטוקול שערכה הועדה מעלה - כמצוטט לעיל - כי לא ניתן לדעת אם הועדה איפשרה למערער להגיב על האופן שבו היא סברה שהמערער מציג בפניה, וכי אם היא אכן איפשה לו להגיב - מה היתה תגובתו, אם היתה כזו. 15. בכך - טעתה הועדה, במישור המשפטי, והדבר מצדיק את קבלת הערעור. עמימות עמדת הועדה בענין טווח תנועות הגב של המערער 16. בבדיקות של ועדות קודמות, החל משנת 2000, כאמור לעיל, נצמא כי למערער יש הגבלה בינונית בתנועות החלק המותני של עמוד השדרה, באופן המצדיק קביעת דרגת נכות בשיעור של 20%, לפי פריט 37(7)(ב) למבחנים. 17. על הועדה היה לקבוע, בין השאר, אם חלה החמרה במצבו של המערער מבחינת טווח התנועות של החלק המותני של עמוד השדרה. בחינת הפרוטוקול שערכה הועדה מעלה כי לא ניתן לדעת מה עמדת הועדה בענין טווח התנועות האמור. הועדה אמנם ציינה כי המערער הצליח "בהיסח הדעת" להתכופף בזווית של עד כ-?80, אלא שהיא לא ציינה אם מדובר בהגבלה כלשהי בתנועות, ואף לא אם מדובר בהגבלה בינונית או חמורה יותר. בענין טווח התנועות לכיוונים האחרים, הועדה ציינה כי המערער אמנם "מזיז את הגב לכל הכיוונים" (בהיסח הדעת), אך גם לגבי כיוונים אלה, הועדה לא פירטה אם אותן תזוזות היו תוך הגבלה ואם כן - מה דרגת חומרת ההגבלה. 18. בהעדר קביעה של הועדה בענין דרגת חומרת ההגבלה של המערער בתנועות החלק המותני של עמוד השדרה, לא ניתן לערוך ביקורת שיפוטית יעילה על מסקנת הועדה שלפיה "אין החמרה" במצבו. 19. גם ענין זה מצדיק את השבת עניינו של המערער אל הועדה. בחינת ההיבט הנוירולוגי - בקשר לבדיקת ה-EMG 20. בפני הועדה עמדו ממצאי בדיקת EMG מיום 30/10/11, שבהם נרשם - בין השאר - כי יש נזק דו-צדדי בשורשי העצבים בגובה שבין החוליות L5-S1 ו-L4-L5. לאחר שהועדה אזכרה זאת בסעיף 21 לפרוטוקול, היא ציינה שלא נערכה באותה בדיקה - "בדיקת מחט". בסעיף 23 לפרוטוקול שערכה הועדה, היא שללה את הממצא בדבר נזק בשורשי העצבים. הועדה כתבה כך: "... הממצאים מתאימים לפולינוירופטיה פריפרית ... לציין כי בהעדר בדיקת מחט לא ניתן בכלל לדבר על אפשרות של נזק שורשי.". משכך, ייחסה הועדה את הפגימות הנוירולוגיות לאבחנה (של הועדה) בדבר פולינוירופתיה, ולא ראתה אותן כתוצאה אפשרית של התאונה מיום 16/10/89. 21. בענין זה, לדעתי, נפלו בהחלטת הועדה שתי טעויות משפטיות, שאותן אפרט להלן. הטעות האחת - אם הועדה סברה שכדי שיהיה "ניתן לדבר" על נזק שורשי, יש צורך שבדיקת ה-EMG תכלול גם בדיקת מחט, לא ברור מדוע הועדה לא מצאה לנכון להפנות את המערער לביצוע בדיקה כזו, כדי שאכן יהיה "ניתן לדבר" על נזק שורשי ולקבוע אם יש למערער נזק כזה או אם לאו. הטעות השניה - אף בהנחה שאכן מדובר בפגימות נוירולוגיות על רקע פולינוירופתיה, הרי שהועדה לא הסבירה (באופן שיוכל להיות מובן גם למי שאינו רופא) - מדוע נכון לשלול קשר סיבתי אפשרי בין תאונת העבודה לבין אותה פולינוירופתיה. 22. גם בשל כך נכון לקבל את הערעור. בחינת ההיבט הנוירולוגי - התייחסות לעמדתה של ד"ר אירינה בלוך 23. בפני הועדה עמד אישור רפואי שניתן על ידי הנוירולוגית, ד"ר אירינה בלוך, ביום 6/11/11, ובו היה פירוט של דעתה של ד"ר בלוך. מסקנתה של ד"ר בלוך היתה שלמערער יש הגבלה קשה בתנועות החלק המותני של עמוד השדרה, המצדיקה קביעת דרגת נכות בשיעור 30%. הועדה לא קיבלה את עמדתה של ד"ר בלוך. 24. בכל הנוגע לשאלת טווח תנועות עמוד השדרה על פי ממצאי בדיקתה של הועדה, כבר הבעתי את דעתי לעיל. בחלק זה של פסק הדין אתייחס לאופן ההתייחסות של הועדה לאמור במכתבה של ד"ר בלוך, בעניינים הנוירולוגיים. 25. ד"ר בלוך ציינה כי החסר בתחושה אצל המערער מתאים לנזק שורשי בגובה החוליות L5-S1 ו-L4-L5. הועדה עצמה, ציינה שהחסר בתחושה, הוא בצורת גרביים גבוהים עד לברך, וכי מצב זה מתאים דווקא לנוירופתיה פריפרית. בענין זה, איני סבור שנפלה טעות משפטית כלשהי. מדובר בעמדה הרפואית של חברי הועדה. 26. אולם, ד"ר בלוך ציינה מספר ממצאים נוספים בבדיקות הנוירולוגוית שהיא ערכה, ולא נראה כי הועדה ערכה בדיקות דומות. כך למשל, במכתבה של ד"ר בלוך נכתבו הממצאים הבאים: - השטחת לורדוזיס מותני. - ספאזם שרירים פרברטברליים משמאל. - לסג ?50 - ?40 משמאל. - תחושת נימול בירכיים. בחינת הפרוטוקול שערכה הועדה אינה מעלה שהועדה בדקה את המערער באותן בדיקות. בענין שבו ממצאי הועדה היו שונים ממצאיה של ד"ר בלוך (כמו בענין החסר הנוירולוגי כאמור בסעיף 25 לעיל), ברור מדוע מסקנתה של הועדה שונה. אולם, כאשר יש בדיקות שנערכו על ידי ד"ר בלוך ולא נערכו על ידי הועדה, לא ניתן לדעת אם הממצאים שונים, ולפיכך - לא ניתן לדעת אם יש הצדקה לשוני בין המסקנות. 27. שאלה נוספת שמתעוררת בעקבות האופן שבו התייחסה הועדה אל חוות דעתה של ד"ר בלוך, נוגעת להתייחסות הועדה לקביעת ד"ר בלוך, בראש עמ' 4 למכתבה, שלפיה "אין עדות ללחץ על אלמנטים עצביים". הועדה מצטטת קביעה זו של ד"ר בלוך בשולי סעיף 23 לפרוטוקול שהיא ערכה, כדי להדגיש כי אף ד"ר בלוך עצמה ציינה שלא היתה עדות ללחץ על שורשי העצבים. אולם, בכך, התעלמה הועדה מהעובדה שד"ר בלוך ציינה זאת ביחס לממצאי סריקת ה-MRI מיום 22/8/08. כלומר; באותו חודש שבו היתה קביעת הועדה הרפואית לעררים שביחס אליה טען המערער כי מצבו הוחמר. ברור שאם בשנת 2008 לא היתה עדות ללחץ על אלמנטים עצביים, ואילו כיום (או בשנת 2012) היתה עדות כזו - הרי שמדובר בהחמרה במצבו של המערער, וברור גם שאין מקום לראות את הציטוט האמור ממכתבה של ד"ר בלוך, כאילו הוא יכול לתמוך בעמדת הועדה על כך שאין החמרה במצב המערער. 28. על כן, דעתי היא שהועדה טעתה גם באופן שבו היא התייחסה אל חוות דעתה של ד"ר בלוך, ונכון לקבל את הערעור גם בענין זה. אי-התייחסות הועדה לחלק מהטיעונים שהועלו בערר 29. הועדה היתה מודעת לכך שנימוקי הערר של המערער פורטו במכתב בא כחו, מיום 7/5/12. מכתב זה אוזכר במפורש על ידי הועדה, אך למרות זאת - לא נראה שהועדה התייחסה אליו. אמנם, חלק מהטיעונים שהועלו בערר זכו ממילא להתייחסות הועדה, אולם יש בערר טיעונים שהועדה כלל לא נתנה ביטוי בפרוטוקול לכך שהיא מודעת להם, ולא נראה שהיא היתה מודעת להם. 30. כוונתי בענין זה לטיעונים בעניינים הבאים: - הטיעונים בענין קרעים רדיאליים של האנולוס, שהועלו בסעיפים 7-9 לערר. - הטיעונים בענין מגבלת ההליכה, שהועלו בסעיף 14 לערר. - הטיעונים בענין הקושי בעמידה על קצות האצבעות והעקבים, שהועלו בסעיף 15 לערר. - הטיעונים בענין החמרה ברמת הכאב, שהועלו בסעיפים 17-21 לערר. 31. נכון לקבל את הערעור גם כדי לבקש מהועדה להתייחס לכל העניינים האמורים בסעיף 30 לעיל. לסיכום 32. אני מקבל את הערעור ומורה על השבת עניינו של המערער אל הועדה. משהענין יוחזר אל הועדה, יהיה על הועדה לפעול כאמור להלן: א. הועדה תבדוק את טווח תנועות החלק המותני של עמוד השדרה אצל המערער, בכל הכיוונים, תרשום את ממצאיה ותגדיר אותם באופן שגם מי שאינו רופא יוכל להבין אם יש הגבלה, ואם כן - מה דרגת החומרה שלה (קלה, בינונית או קשה). ב. אם במהלך הבדיקה האמורה תסבור הועדה כי המערער מציג בפניה מצג שאינו תואם את מצבו האמיתי, יהיה עליה להודיע על כך למערער, לאפשר לו להגיב על כך ולכתוב בפרוטוקול את תגובתו (או לכתוב את העדר התגובה, אם הוא לא יגיב). ג. הועדה תשקול אם נכון להפנות את המערער לביצוע בדיקת EMG כולל בדיקת מחט. אם הועדה תגיע למסקנה שאין לעשות כך, יהיה עליה להסביר מדוע אין להפנות את המערער אל אותה בדיקה, אם בלעדיה, כלל לא "ניתן לדבר" על נזק שורשי. ד. אם הועדה תעמוד על דעתה (בין אם לאחר ביצוע בדיקת מחט ובין אם לאו), שאצל המערער אין נזק בשורשי העצבים, אלא הפגימות הנוירולוגיות הן על רקע פולינוירופתיה, יהיה עליה להסביר באופן שיהיה יכול להיות מובן גם למי שאינו רופא, מדוע נכון לשלול קשר סיבתי אפשרי בין התאונה מיום 16/10/98 לבין אותה פולינוירופתיה. ה. הועדה תשלים את התייחסותה לעמדתה של ד"ר אירינה בלוך, באופן הבא: (1) הועדה תשקול אם נכון לערוך למערער בדיקות כפי שנעשו על ידי ד"ר בלוך ולא נעשו על ידי הועדה. (2) לגבי כל בדיקה כזו שנעשתה על ידי ד"ר בלוך ולא נעשתה על ידי הועדה, אם הועדה תמצא לנכון שלא לערוך אותה - יהיה עליה להסביר מדוע אין בה צורך. (3) אם הועדה תערוך את אותן בדיקות, יהיה עליה לפרט את ממצאיה באותם פרמטרים שבהם הם נכתבו על ידי ד"ר בלוך. (4) הועדה תתן את דעתה על כך שהציטוט מראש עמ' 4 למכתבה של ד"ר בלוך בענין העדר עדות ללחץ על אלמנטים עצביים, מתייחס למצב כפי שנמצא באוגוסט 2008, כלומר - למצב שהיה בחודש שביחס אליו טוען המערער כי חלה החמרה במצבו. (5) לאחר ביצוע כל האמור לעיל, תשקול הועדה מחדש אם נכון לדחות את מסקנתה של ד"ר בלוך. ו. הועדה תתייחס במפורש לטיעונים הבאים מבין אלה שהועלו בערר (מכתבו של ב"כ המערער מיום 7/5/12): - הטיעונים בענין קרעים רדיאליים של האנולוס, שהועלו בסעיפים 7-9 לערר. - הטיעונים בענין מגבלת ההליכה, שהועלו בסעיף 14 לערר. - הטיעונים על הקושי בעמידה על קצות האצבעות והעקבים, (סעיף 15 לערר). - הטיעונים בענין החמרה ברמת הכאב, שהועלו בסעיפים 17-21 לערר. 33. אני מחייב את המשיב לשלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 4,720 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/3/14, אם הוא לא ישולם לפני כן. 34. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. הרמת משקלתאונת עבודהביטוח לאומי