נפיחות קלה בכף יד ימין

התובע נפגע במהלך עבודתו ביום 06.12.10 הנתבע הכיר בתאונה כתאונת עבודה, ואישר לתובע אי כושר מיום 07.12.10 ועד ליום 27.01.11. בקשת התובע להכיר באי כושר בתקופה שמיום - 01.02.11 ועד ליום 19.02.11 (להלן: "התקופה הנוספת") נדחתה, על בסיס גישת הנתבע בדבר העדר קשר סיבתי בין התאונה לבין אי הכושר בתקופה הנוספת. מכאן התביעה שבפנינו. 2. הצדדים הסכימו כי בית הדין ימנה מומחה רפואי לעניין שאלת הקשר הסיבתי הרפואי בין התאונה לבין תקופת אי הכושר בתקופה הנוספת. 3. להלן העובדות הרלוונטיות שהונחו בפני המומחה הרפואי - א. התובע יליד שנת 1981. ב. בתקופה הרלוונטית לתביעה, התובע עבד כעצמאי בתחום השליחויות. ג. ביום 06.12.10, במהלך עבודתו, התובע החליק יחד עם הקטנוע עליו רכב וכתוצאה מכך נפגע בידו הימנית ובברכו הימנית. ד. התובע שב לעבודתו ביום 28.01.11 ועד ליום 31.01.11 והמציא תיעוד אשר בו נקבע אי כושר בגין התקופה הנוספת. 4. ביום 08.05.13 ניתנה החלטה בה מונה דר' עידו ציון כמומחה רפואי מטעם בית הדין, אשר נדרש להשיב על השאלות הבאות - א. מהי המחלה או מהו הליקוי אשר ממנו סבל התובע החל ממועד התאונה? מהו, לדעתך, משכו של אי הכושר ממנו סבל התובע בעקבות התאונה ובעטיה? ב. האם קיימים בתובע נתונים קליניים מוכחים המראים על סיכון מיוחד שהיה בו להיות באי כושר גם במהלך התקופה הנוספת כהגדרתה לעיל? אם כן, יש לפרט הנתונים הקליניים המוכחים במסמכים הרפואיים עליהם מבסס המומחה תשובתו. ג. האם יש קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של התובע בתקופה הנוספת לבין התאונה, ובאיזו מידה? אם לא, מה לדעת המומחה גרם לתקופת אי הכושר בתקופה הנוספת, זאת על פי המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו? 5. דר' ציון בחוות דעתו, השיב בשלילה לשאלה הנוגעת לצידוק מתן אי כושר בתקופה הנוספת, תוך שהשיב על השאלות כדלקמן - "1. חבלה כהה כף יד ימין וברך ימין, ללא ממצא גרמי. לציין כי על פי התיק הרפואי, הבדיקה הגופנית המפורטת היחידה הינה של ד"ר גוברמן כירורג/טראומטולוג למחרת התאונה. על פי ממצאי הבדיקה נמצא נפיחות קלה בכף יד ימין עם רגישות קלה, נפיחות קלה באמה ימין ללא הגבלת טווח ביד ימין וללא ממצא חבלתי בברך ימין. ניתנה תעודה רפואית ראשונה לנפגע עבודה לתקופה 7-11.12.10. כל יתר הביקורים הרפואיים האחרים הינם אצל רופא ראשוני ואין בהם כל פירוט לממצאי בדיקה גופנית למעט בתאריך 7.12.10 (מתקשה לקפל אגודל ימין) עת הופנה לכירורג. בכל התקופה 12.12.10 ועד 21.2.11, הרופאים ובראשם ד"ר זליקסון, אך גם ד"ר חמידי וד"ר דולב, ניפקו תעודה נוספת לנפגע עבודה תחת תלונת כאב וללא על ממצא בדיקה גופנית. לפיכך, אי הכושר הסביר תחת תיאור החבלה, ממצאי הבדיקה הקלינית והדימות, מתאימים לאי כושר לתקופה שאינה עולה על 10 ימים ממועד החבלה. לא סביר כי תקופה ממושכת יותר תינתן ללא בדיקה גופנית, הפניה דחופה לאורתופד או לחדר מיון באם סבור הרופא כי קיימת עדיין פגיעה חבלתית המונעת חזרה לתפקוד. 2. אין כל מחלת רקע, נתון קליני או עדות ברשומה לגורם סיכון שהצריך תקופת אי כושר בתקופה הנוספת. מעבר לכך, כמפורט בסעיף 1, בספק אם יש הצדקה רפואית לאי הכושר הממושך בתקופה שהוכרה. 3. האם יש קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של התובע בתקופה הנוספת לבין התאונה, ובאיזו מידה? אם לא, מה לדעת המומחה גרם לתקופת אי הכושר בתקופה הנוספת, זאת על פי המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו? אי הכושר לתקופה הנוספת 1-19.2.11 עקב התאונה 6.12.10, ניתן על ידי ד"ר דולב (1-16.2.11) וד"ר זליקסון (17-19.2.11) אין כל תיעוד בתיק הרפואי המסביר וקושר תחת אבחנה רפואית או ממצא בבדיקה גופנית, אי כושר זה. קיים מכתב ד"ר זליקסון 25.8.11 (כחצי שנה לאחר מכן) המנמק תקופת אי הכושר בסיבות מנהלתיות ועיקרן העדר תור לבדיקת אורתופד. כמפורט בתשובה לסעיף 1, אין בנימוק זה בכדי למנוע לבדיקה דחופה בחדר מיון או פנייה דחופה לאורתופד באם המצב הרפואי אכן הצריך חופשת מחלה/אי כושר כה ממושך". 6. נוכח קביעת המומחה האמורה, הודיעה ב"כ התובע את עמדתה, לפיה משאיר התובע את ההכרעה בתביעה לשיקול דעתו של בית הדין. דיון והכרעה - 7. על פי ההלכה הנוהגת, קביעת קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה לבין הפגיעה הנטענת בעבודה או שלילת קיומו של קשר כאמור, הינה קביעה משפטית המושתתת על חומר הראיות. יחד עם זאת, בית הדין מייחד משקל מיוחד לחוות דעת שמוגש על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים והוא נוהג לייחס משקל רב לחוות הדעת של מומחה מטעם בית הדין וזאת מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין. (דב"ע תשן/0-48 המוסד לביטוח לאומי נגד עמירם פיאלקוב, פד"ע כב', 321; דב"ע לו/0-8 סימון דוידוביץ נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז', 374; עבל 411/97 דחבור בוטרוס נגד המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי לב [1], 322). במקום אחר נפסק כי, בית הדין יסמוך את ידו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן (דב"ע נו/0-244 המוסד לביטוח לאומי נגד יצחק פרבר, לא פורסם). לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. בחינת חוות הדעת, אותה אנו מאמצים, מובילה למסקנה חד משמעית, לפיה אין קשר סיבתי בין התאונה שארעה לתובע במועד הנ"ל, לתקופה הנוספת ולליקויים מהם סבל בכף יד ימין וברך ימין. להערכת המומחה, "אי הכושר הסביר תחת תיאור החבלה, ממצאי הבדיקה הקלינית והדימות, מתאימים לאי כושר לתקופה שאינה עולה על 10 ימים ממועד החבלה". כאמור, הנתבע הכיר בתובע כמי שסבל מאי כושר ממועד התאונה ועד ליום 27.01.11, היינו לתקופת שהינה אף ארוכה מזו שהומלצה על ידי המומחה. 8. נוכח האמור לעיל, לא נותר אלא לקבוע שלא טעה הנתבע בהחליטו שהתובע אינו זכאי לדמי פגיעה בגין התקופה הנוספת, ולדחות את התביעה שבפנינו. 3 בהתחשב בעובדה שמדובר בתובענה למימוש זכות מתחום הביטחון הסוציאלי - לא יינתן צו להוצאות. 9. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלתו. כף הידידיים