תביעה לביטול חוב לנתבע על סך 7,044 ₪ בגין קבלת דמי אבטלה להלן עובדות המקרה: 1. התובעת עבדה כשכירה במשרה חלקית בחנות לבגדים בשם "בייג'ה פלור", הנמצאת במרכז המסחרי בקרית טבעון (להלן: "החנות"), מיום 1/9/06 ועד ליום 30/6/09, מועד בו פוטרה מעבודתה. 2. התובעת הגישה תביעה לנתבע, לקבלת דמי אבטלה, ביום 16/8/09, כאשר התאריך הקובע הינו 1/8/09. 3. תביעת התובעת אושרה על ידי הנתבע והנתבע שילם לתובעת דמי אבטלה לתקופה מחודש 8/09 ועד 3/10, בגין 175 ימי זכאות לדמי אבטלה. 4. דמי האבטלה ששולמו לתובעת היו בהסתמך על הכנסתה כעובדת שכירה בחנות בלבד, לפי שכר יומי של 105.3 ₪, ממנו חושבו דמי האבטלה בסך 84.24 ₪ ליום. 5. השכר ברוטו של התובעת בחודש 6/09 היה בסך 2,245 ₪, בחודש 5/09 בסך של 1,760 ₪ ובחודש 4/09 בסך 2,006 ₪. 6. עובר לפיטוריה עבדה התובעת, הן כעובדת שכירה והן כעובדת עצמאית בהילינג, אך בעת הגשת התביעה לדמי אבטלה לא היו לתובעת הכנסות מעבודתה בהילינג. 7. בשנת 2011 התקבלו אצל הנתבע שומות סופיות הנוגעות להכנסות התובעת לשנים 2009 ו-2010. 8. עם קבלת העדכון אודות ההכנסות של התובעת מעבודתה בהילינג בתקופות האבטלה מתברר, כי בשנת 2009 הכנסות התובעת היו בסך של 28,652 ₪ מעבודתה הנ"ל ובשנת 2010 הגיעו לסך של 54,779 ₪ (ראה מסמך נ/2). 9. על כן הודיע הנתבע לתובעת ביום 8/11/11, כי בגין קבלת דמי אבטלה בשנת 2009 נוצר לה חוב בסך של 2,3877.66 ₪ ובגין שנת 2010 נוצר חוב בסך של 4,411 ₪, סך הכל החוב עומד על סך של 7,132 ₪. מכאן התביעה לבית הדין. לאור האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן: 10. רק עובד שכיר אשר מעבידו משלם עבורו דמי ביטוח לנתבע זכאי לדמי אבטלה מהנתבע, כי הוא מבוטח בביטוח אבטלה לפי פרק ז' סעיף 158(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"). 11. עובד עצמאי העוסק במשלח ידו אינו מבוטח כלל בביטוח אבטלה ואינו זכאי לדמי אבטלה. 12. בחישוב דמי האבטלה ליום לעובד שכיר שהפך להיות מובטל, עורך הנתבע חישוב לפי השכר היומי הממוצע של 75 הימים האחרונים בהם עבד המבוטח לפני שהפך למובטל ושבעדם שולמו עבורו דמי ביטוח אבטלה לנתבע לפני התאריך הקובע וזאת על פי סעיף 170(א) לחוק. 13. במקרה הנוכחי, הנתבע חישב את זכאות התובעת לדמי אבטלה לפי הכנסתה של התובעת כשכירה ב-75 הימים עובר לתאריך 1/8/09. לכן נקבע, כי השכר הממוצע של התובעת הינו 105.3 ₪ ליום שממנו חושבו דמי אבטלה בסך 84.24 ₪, וזאת בהתאם להוראות סעיפים 167 ו-170(א) לחוק. 14. לאחר שהתברר לנתבע, כי לתובעת היתה הכנסה ממשלח ידה מעבודתה כעובדת עצמאית בהילינג בתקופת האבטלה, הוא פעל על פי סעיף 176(א) לחוק וניכה מדמי האבטלה שחושבו לתובעת מעבודתה כשכירה בתקופת האבטלה. הנתבע ניכה את ההכנסה הממוצעת היומית מעיסוקה כעובדת עצמאית והדבר יצר חוב לתובעת, שהיא חייבת להחזירו לנתבע, בגין קבלת גמלת יתר בעבור אותה תקופה. 15. התובעת טוענת, כי חישוב דמי האבטלה ששולמו לה נעשה רק על בסיס ההכנסה שהיתה לה כשכירה בלבד ולא נלקחה בחשבון ההכנסה שהיתה לה כעצמאית. 16. הנתבע טוען לעומתה, כי בדין פעל בהתאם להוראת סעיף 176(א) לחוק, בניכוי הכנסותיה של התובעת כעצמאית מדמי האבטלה ששולמו לה, ולכן נוצר לתובעת חוב לנתבע. לטענת הנתבע, על התובעת לשלם לנתבע את החוב בסך של 7,132 ₪ הכולל בתוכו הצמדה של התובעת נכון ליום 13/3/13. 17. לטענת ב"כ התובעת, הפרשנות הנ"ל של סעיף 176 לחוק יוצרת חוסר איזון ואפליה פסולה בין שכיר הזכאי לדמי אבטלה, שהיה עובד שכיר בשני מקומות עבודה, פוטר רק מאחד מהם וממשיך לעבוד במקום העבודה השני, ואז דמי האבטלה מחושבים לפי ההכנסה שהיתה לו משני מקומות העבודה ומהם מנוכה ההכנסה שהוא ממשיך לקבל ממקום העבודה שממנו הוא לא פוטר, לבין אדם הזכאי לדמי אבטלה אשר עבד, עובר לפיטוריו, הן כשכיר והן כעצמאי ואז חישוב דמי האבטלה מבוצע רק על סמך ההכנסה שהיתה לו כשכיר ומדמי האבטלה מנוכה ההכנסה שלו מעבודתו כעצמאי. 18. חישוב דמי האבטלה על ידי הנתבע מבוצע בהתאם לסעיף 170 לחוק הביטוח הלאומי, אשר קובע כי "השכר היומי הממוצע...יחושב לפי ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח אבטלה". הניכוי שהנתבע ביצע מדמי האבטלה התבסס על סעיף 176 לחוק הביטוח הלאומי אשר קובע כי "הזכאי לדמי אבטלה...ובעד אותו זמן יש לו הכנסה מעבודה או ממשלח יד, תנוכה ההכנסה הממוצעת היומית מהעבודה או ממשלח היד מדמי האבטלה המגיעים לו ליום". 19. בהסתמך על סעיף 176 הנ"ל, הנתבע נוהג כאמור לנכות מדמי האבטלה המגיעים לעובד שהיה גם שכיר וגם עצמאי, עובר לפיטוריו, את ההכנסה שיש לו מעסוק כעצמאי בזמן הזכאות לדמי אבטלה. 20. אין כאן חוסר איזון או אפליה פסולה בין עובד שכיר העובד בשני מקומות עבודה, שאם פוטר משניהם יקבל דמי אבטלה בגין שני העבודות, לבין עובד עצמאי שעובד בו זמנית גם כעובד שכיר. עובד שכיר מבוטח כאמור באמצעות מעבידו, המשלם עבורו דמי ביטוח לנתבע גם בגין ענף דמי אבטלה, בעוד שעובד עצמאי אינו מבוטח כלל בענף האבטלה ולא משלם דמי ביטוח בגין הענף הנ"ל. על כן אין העובד העצמאי זכאי לדמי אבטלה. 21. התכלית לתשלום דמי האבטלה הינה, כי עובד שכיר המפוטר מעבודתו בזמן היותו מובטל יהיה זכאי לדמי אבטלה באמצעות תשלום דמי אבטלה מופחתים מהשכר שהרוויח עד למועד פיטוריו, כשהמטרה היא להבטיח לו אמצעי קיום לתקופת המעבר עד שימצא מקום עבודה חדש ויתחיל שוב לעבוד ולהשתכר. דמי אבטלה הם מסוג גמלאות הביטוח הלאומי הבאות להחליף הכנסה של מבוטח שפסקה (ראה את פסה"ד דב"ע נד/02-197 המוסד לביטוח לאומי נ' עליזה פניאן, פד"ע כח 147, ואת דב"ע נו/3-345 מרים כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג 66). 22. מותר למחוקק לאבחן בין קבוצות שונות של עובדים ביחס לזכויות שהם זכאים לקבל על פי החוק, כפי שהמחוקק קבע למשל את התנאים לזכאים לגמלת הבטחת הכנסה, או לקצבת נכות כללית, או קצבת תלויים, או לנפגעי עבודה. 23. כך גם נהג המחוקק ביחס לדמי האבטלה. העובד השכיר תלוי בהחלטת מעבידו המחליט לפטרו ואז הוא נזרק מחוץ למעגל העבודה וצריך לחפש ולמצוא מקום עבודה חליפי. בתקופת ביניים זו הוא מקבל דמי אבטלה ואם הוא עובד כשכיר בתקופת האבטלה סכום הכסף שהוא מרוויח מעבודתו כעובד שכיר מנוכה מדמי האבטלה שהוא מקבל. לעומת זאת, העובד העצמאי קובע את עתידו הכלכלי במו ידיו והישגיו או הפסדיו הם תוצאה ישירה למעשיו והחלטותיו האישיות. 24. לאור כל האמור לעיל - הנתבע פעל כדין על פי הוראות סעיף 176(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, והתובעת חייבת לשלם לנתבע את חובה בגין קבלת דמי אבטלה בהיתר מהנתבע. 25. בנסיבות אלה התביעה נדחית בזאת. 26. אין צו להוצאות. חובדמי אבטלה