ערעור על דרגת נכות בשיעור 40% לצמיתות

ערעור על דרגת נכות בשיעור 40% לצמיתות החל מיום 2.2.11 לטענת המערערת בערעורה, מן הדין היה לקבוע למערערת את דרגת הנכות מיום 31.8.98, או למצער משנת 2006. הרקע העובדתי המערערת נפגעה בתאונת עבודה ביום 2.5.1998. ביום 4.5.03 נקבעה למערערת דרגת נכות בשיעור 24% לצמיתות (15% אורטופדי ו-10% נפשי). המערערת הגישה בקשה לקביעת החמרה בנכותה לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"), בשנת 2006. בהחלטת ועדה רפואית לעררים מיום 5.4.06 נדחתה בקשתה. בקשה נוספת לקביעת החמרה בנכותה של המערערת הוגשה על ידה בשנת 2008, וזו נדחתה בהחלטת ועדה רפואית מיום 12.5.08. המערערת הגישה בקשה נוספת לקביעת החמרה בנכותה בשנת 2011. הבקשה נדחתה בהחלטת ועדה רפואית לעררים מיום 22.8.11. הוועדה הרפואית לעררים הסתמכה על חוות דעת של הראומטולוג פרופ' גדעון נשר, שקבע כי על פי מסמכים מ-1998 ו-2001, המערערת סבלה מכאבים בעיקר בגב, אותם יש לייחס לשינויים גרמיים בחוליות, וכי המצב המתואר במסמכים אלה אינו מצביע על פיברומיאלגיה בתקופה הסמוכה לתאונה. עוד קבע פרופ' נשר כי המערערת החלה לסבול מפיברומיאלגיה רק בשנים מאוחרות יותר לתאונת העבודה ועל כן אינה קשורה לתאונה. המערערת הגישה ערעור לבית דין זה על החלטת הועדה הרפואית לעררים, בתיק בל 34542-10-11, ובפסק דין מיום 9.1.12, שניתן על פי הסכמת הצדדים, הוחזר עניינה של המערערת לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתפנה בשנית לקבלת חוות דעתו של הריאומטולוג, פרופ' נשר, אשר יתייחס למסמכים שפורטו בפסק הדין, ותשקול מתן נכות למערערת בגין פיברומיאלגיה. בעקבות פסק הדין נבדקה המערערת על ידי פרופ' נשר, וזה קבע ביום 13.3.12 כי לאחר שהובא בפניו מסמך שלא הוצג לו בוועדה הקודמת, בו מצוין כי בנוסף לכאבי הגב הקשים שבעקבות התאונה המערערת התלוננה גם על כאבים מפוזרים בחלקי גוף שונים ועל חולשה והתעייפות, ניתן להניח כי סימפטומים אלו אכן היוו ביטוי לפיברומיאלגיה ב-3 חודשים לאחר התאונה. פרופ' נשר קבע כי אין וודאות כי הפיברומיאלגיה התפתחה כתוצאה מהתאונה אולם קיים קשר סיבתי על פי סמיכות הזמנים ומחמת הספק ניתן להכיר בפיברומיאלגיה כנובעת מן התאונה. פרופ' נשר קבע כי "תקבל 20% עפ"י סעיף 35(1)(ג) מתאריך 31.8.98 - על פי האישור הרפואי הראשון שמתאר תסמונת זו". הועדה הרפואית לעררים עיינה בחוות דעתו של פרופ' נשר ובהחלטתה מיום 15.4.12, אימצה את חוות דעתו של פרופ' נשר מיום 13.3.12 וקבעה למערערת נכות צמיתה בשיעור 40% מיום 2.2.11. המערערת הגישה ערעור זה לבית הדין ביום 19.11.12. דחייה על הסף המשיב טוען כטענת סף כי דין הערעור להידחות על הסף בשל התיישנות, לאור האיחור בהגשתו. טענות המערערת טענתה העיקרית של המערערת בערעור היא כי היה על הוועדה הרפואית לעררים לקבוע את נכותה של המערערת החל מ-31.8.98, או למצער משנת 2006, המועד בו הגישה את בקשתה הראשונה לקביעת החמרה בנכותה, ולא מיום 2.2.11. המערערת טוענת כי פרופ' נשר המליץ לקבוע את נכותה הצמיתה של המערערת החל מ-1998, ובנסיבות העניין, לאור הייחוד של תסמונת הפיברומיאלגיה והטעויות של המשיב וועדותיו כפי שהתבררו בדיעבד לאור חוות דעתו המתוקנת של פרופ' נשר, לא היה מקום לקבוע את מועד תחולת ההחמרה על פי הוראות תקנה 37 לתקנות, אשר קובעת כי מועד תחולת החמרה בנכות שנקבעת לפי תקנה 36 לתקנות, לא יהיה קודם לשנה אחת לפני מועד הגשת הבקשה לקביעת החמרה בנכות. לעניין זה טוענת המערערת כי תסמונת הפיברומיאלגיה היא ייחודית בכך שהיא כוללת סימפטומים אורטופדיים מפושטים וסימפטומים נפשיים. בשל ריבוי התסמינים היא מאובחנת ומטופלת על ידי ראומטולוגים, ובשנת 1998 האבחנה של המחלה "הייתה בחיתוליה". בדיעבד ניתן לומר שחוות דעתו של פרופ' נשר מ-13.3.12 אישרה את טענות המערערת בבקשותיה להחמרת הנכות מהשנים 2006 ו-2008, ועל כן יישום דווקני של תקנה 37 בעניינה מהווה הנצחה של עוול שנעשה למערערת לאורך השנים, בשל האבחון השגוי של נכותה על ידי וועדות המשיב. לעניין טענת ההתיישנות שהעלה המשיב, המערערת טוענת כי אין להיזקק לה, בשל כך שלא נטענה בהזדמנות הראשונה. המערערת טוענת כי בהחלטת בית הדין מיום 21.11.12, בה הוזמנו הצדדים לדיון הערכה מוקדמת בפני רשמת, הצטווה המשיב להגיש חומר רלוונטי בעניין הערעור, לרבות פרוטוקולים של ועדות רפואיות. הגשת החומר על פי החלטה זו הייתה ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות. המשיב מילא אחר החלטה זו בכך שביום 4.12.12 הגיש פרוטוקולים של הוועדות בפניהן עמדה המערערת, ולא צירפה לכך כל הודעה בדבר עמידתה על טענת ההתיישנות. דיון והכרעה דין ערעורה של המערערת להידחות על הסף בשל התיישנות. תקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977, קובעות כי המועד להגשת ערעור על החלטה של ועדה רפואית לעררים בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי, תוך שישים ימים מהיום בו נמסרה ההחלטה למערער. אין חולק כי החלטת הוועדה הרפואית לעררים מושא ערעור זה נמסר למערערת סמוך לאחר נתינתו ב-15.4.12, במצורף למכתבו של המשיב למערערת מיום 17.4.12. ערעור זה הוגש ביום 19.11.12, כשבעה חודשים לאחר מכן. המשיב העלה את טענת ההתיישנות בדיון ההערכה המוקדמת בפני הרשמת מיום 4.3.13. זו הייתה ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות ואין בסיס לטענת המערערת כי הגשת חומר לפי הזימון לדיון מיום 21.11.12 הייתה ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות על ידי המשיב. בניגוד לנטען על ידי המערערת, לא נשלחה לצדדים "החלטה" ביום 21.11.12, אלא "זימון לדיון". במסגרת זימון זה, המשיב לא חויב להגיש כל טיעון בדבר עמדתו בערעור, אלא אך חומר רלוונטי, כמו פרוטוקולים של וועדות. בנסיבות אלה, אינני מקבל את טענת המערערת כי הגשת חומר על פי הודעת הזימון לדיון ההערכה המוקדמת, היוותה הזדמנות ראשונה להעלות את טענת ההתיישנות. אשר על כן, דין הערעור להידחות על הסף. מעבר לצריך אוסיף כי לדעתי מועד קביעת ההחמרה בנכותה של המערערת עולה בקנה אחד עם תקנה 37 לתקנות, ואין ממש בטיעונה של המערערת לביסוס סטייה מן המתחייב מתקנה 37 לתקנות בעניינה. סוף דבר הערעור נדחה, ללא צו להוצאות. ערעור ברשות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. ערעורנכות