המחלוקת העיקרית בתביעה זו נוגעת לשאלה מה אורכה של תקופת העבודה - האם בין התאריכים 15.5.12 עד 8.7.12 כטענת התובע, או 13 ימי עבודה בלבד במהלך חודש 5/12 כטענת הנתבע. 2. מטעמו של התובע העידו התובע עצמו ואחיו, שעבד אף הוא בשירות הנתבע. הנתבע העיד לעצמו. 3. באשר לשכר המוסכם נטען בכתב התביעה כי זה עמד על 310 ₪ ליום. בסעיף 9 לכתב ההגנה צוין כי הנתבע מסכים עם טענה זו, וצורף לו תלוש שכר לחודש 5/12 שבו חושב השכר היומי עבור 13 ימי עבודה לפי 309.88 ₪ ליום. לאור עמדת הנתבע בכתב ההגנה יש לקבוע כי השכר היומי המוסכם עמד על 310 ₪. 4. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי על חשבון השכר שולם לתובע סך של 925 ₪ בלבד (סעיף 8 לכתב התביעה ונספחי כתב התביעה, ודברי הנתבע בפרו: 1; ש: 10). סכום זה אין בו אף כדי לכסות את שכר העבודה עבור תקופת העבודה לפי גרסת הנתבע. הנתבע הודה כי השכר עבור חודש 5/12 (התקופה שלגביה לא היתה מחלוקת) לא שולם במלואו. לפיכך מתוך הסכום הנתבע, הרי שהסך של 2,900 ₪ כלל אינו שנוי במחלוקת. למרות דברי הנתבע בדיון המוקדם שהתקיים ביום 28.2.13 לפיהם יפקיד את הסכום האמור בחשבון הבנק של הנתבע, הרי שבמועד שנקבע לדיון הוכחות הוברר כי הסכום האמור לא הופקד. 5. לאחר שקילת גירסאות הצדדים בשאלת תקופת העבודה, מצאתי לקבל את עמדת התובע, שגירסתו בעניין זה נמצאה מבוססת ומשכנעת יותר. 6. התובע העיד כי עבד עבור הנתבע במספר פרויקטים: 13 ימים בחודש 5/12, 22-23 ימים בחודש 6/12 ו- 6 ימים בחודש 7/12. התובע תאר את העבודות שביצע וכן את מקום ביצועם ועדותו לא נסתרה. אחיו של התובע, שעבד עמו, העיד אף הוא וחיזק את גרסת התובע באשר לתקופת העבודה, כמו גם באשר לסוג העבודות ומקום ביצוען. 7. הנתבע ניסה לערער את גרסת התובע ואחיו בתיאור של הזמן שנדרש לביצוע העבודות מהסוג שתיארו התובע ואחיו, תוך ניסיון לבסס את עמדתו כי מדובר בעבודות שארכו תקופה קצרה מזו המתוארת על-ידי התובע. בעניין זה לא מצאתי לקבל את גרסת הנתבע, המבוססת על טענתו כי התובע ואחיו ביצעו אך ורק עבודות גבס ולא הסכימו לבצע עבודות מסוג אחר. טענה זו של הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם עדותו לפיה התובע יבצע עבודות נוספות מלבד עבודות גבס, לרבות עזרה בהנחת קרמיקה ועבודת "פינישים" (פרו: 7; ש: 30-32). 8. סתירה נוספת בעדותו של הנתבע נתגבלתה בתיאור המפגשים שהיו בין התובע לבינו במהלך חודש 6/12. כאמור, הנתבע טען כי יום העבודה האחרון הוא יום 31.5.12, אלא שבעדותו טען כי התובע ואחיו התייצבו במשרדו בתאריכים 1.6.12 או 2.6.12 וכן ביום 5.6.12, וזאת כדי "לקחת ממני כסף לדלק" (פרו: 8; ש: 20). אם אכן התובע אינו מועסק במועדים אלה כגרסת הנתבע - לא מובן מדוע על הנתבע לתת לתובע ולאחיו כסף לצורך מימון הדלק לצורך הגעתם למקומות בהם בוצעה העבודה. הדבר אמור גם באשר לעדות הנתבע לפיה ביום 5.6.12 נתן לתובע ולאחיו סכומי כסף שיאפשרו להם לתקן את הרכב עמו הגיעו לעבודה. מועד הסיוע הכספי לצורך תיקון הרכב אינו מתיישב עם גרסת הנתבע לפיה התובע סיים את עבודתו כבר ביום 31.5.12. 9. הנתבע נמנע מלהביא מסמכים שיכולים היו לתמוך בטענתו בדבר תקופת העבודה: א. הנתבע לא הציג טופס 106 שבו יצוינו מספר חודשי העבודה של התובע במהלך שנת העבודה; ב. לא הוצג מכתב הפיטורים, שיכול היה לתמוך בגרסת הנתבע בדבר תקופת העבודה ומועד סיומה, וזאת על אף שהנתבע העיד כי למיטב זכרונו הוכן עבור התובעים מכתב פיטורים (פרו: 9; ש: 31-32). ג. הנתבע ציין במהלך הדיון המוקדם (פרו: 1; ש: 25) כי הוא מנהל דו"ח נוכחות. דו"ח כאמור לא צורף לכתב ההגנה ולא הוצג במסגרת ראיות הנתבע. ד. לא הוצגו כל רישומים בדבר מועדי ביצוע העבודות שהוזכרו בעדויות התובע ואחיו, על אף שניתן להניח כי הנתבע המנהל עסק לביצוע עבודות שיפוץ, מנהל רישום כלשהו באשר לעבודות המבוצעות, מועדיהם וחיוב הלקוח בגינם. הימנעות הנתבע מהבאת מסמכים האמורים להיות בשליטת ובחזקת הנתבע - ראוי שתפעל לחובתו. 10. הימנעותו של הנתבע מתשלום שכר העבודה המלא עבור חודש 5/12, על אף שכאמור לא היתה מחלוקת כי זה לא שולם במלואו, יש בה כדי לחזק את גרסת התובע לפיה השכר עבור ימי העבודה בחודשים 6-7/12 לא שולם אך ורק בשל חסרון כיס של הנתבע או מסיבה אחרת הקשורה בו עצמו ובהתנהלותו, ולא משום שלא בוצעה עבודה על-ידי התובע בתקופה זו. 11. לאור האמור, אני קובעת כגרסת התובע כי תקופת העבודה נמשכה מיום 15.5.13 ועד ליום 6.7.13 וכי במהלכה עבד התובע 43 ימים. מכאן, ששכר העבודה לו זכאי התובע עבור כל תקופת העבודה עומד על 13,310 ₪, מתוכם שולם הסך של 925 ₪ בלבד. לפיכך, היתרה לתשלום בגין שכר עבודה עומדת על הסך של 12,385 ₪. 13. התובע עתר כי הנתבע יחויב בפיצויי הלנת שכר. אכן, הוראות חוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 מחייבות כי השכר ישולם לעובד במועד שנקבע, ועל סכום שלא שולם במועדו יש, לכאורה, להוסיף פיצויי הלנה בשיעורים שנקבעו בחוק (סעיף 17 לחוק הגנת השכר). הסנקציה המוטלת על המעביד בגין הלנת שכרו של העובד, היא סנקציה חמורה אשר נועדה לשרש את תופעת השכר המולן. יחד עם זאת, בית הדין רשאי להפעיל את שיקול דעתו ולהורות על הפחתת פיצויי ההלנה בשים לב לנסיבות המקרה הנדון. בהתחשב בכך שמדובר במעסיק פרטי שהנזק מחיובו בפיצויי הלנת שכר מלאים עלול להיות קשה מנשוא, כמו גם בהתחשב בזמן שחלף ממועד ההלנה - יש למנוע מצב בו פיצויי ההלנה לא יעמדו ביחס סביר לסקנציה המבוקשת ולתכליתה. בנסיבות המקרה דנן, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, ובשים לב להלכה הפסוקה ולתכליתו של חוק הגנת השכר, אני בדעה כי המקרה דנן מצדיק פסיקת פיצויי הלנה בשיעור מופחת, המגשים את תכלית החוק באופן מידתי, ובסך כולל של 3,100 ₪, שהם כ- 25% מהשכר שהולן. 14. בהתייחס למספר ימי העבודה הכולל (43 ימים), ובהתייחס להוראות סעיף 3(ג)(2) לחוק חופשה שנתית, התש"א - 1951, הרי שעל הנתבע לשלם לתובע פדיון חופשה עבור יום חופשה אחד, בסך 310 ₪. 15. סוף דבר - הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים: 1. סך של 12,385 ₪ בגין שכר עבודה. 2. סך של 3,100 ₪ כפיצוי בגין הלנת השכר. 3. סך של 310 ₪ בגין פדיון חופשה. בנוסף, ישא הנתבע בהוצאות ושכ"ט ב"כ התובע בסך כולל של 2,500 ₪. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו לתובע תוך 30 ימים מעת שיומצא לנתבע פסק דין זה, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. 23. לצדדים מוקנית, תוך 15 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק-הדין. שאלות משפטיות