ערעור כי המערער לא איבד מכושרו להשתכר 2. לטענת המערער, הוועדה התייחסה באופן שטחי לחוות דעתו של ד"ר נוה מומחה לרפואה פנימית שקבעה כי לנוכח הליקויים מהם סובל המערער יש לראות בו כמי שאיבד מכושרו לעבוד. 3. לטענת המשיב, יש לדחות את הערעור מחמת התיישנות וזאת לנוכח העובדה שהערעור הוגש ביום 8/11/12 בחלוף למעלה מ - 60 ימים מהמועד שבו נמסרה ההחלטה למערער. לגוף הערעור, נטען כי ד"ר נוה הינו מומחה ריאות ולא מומחה לרפואה תעסוקתית ועל כן הוא אינו בעל מומחיות לקביעת דרגת אי הכושר של המערער. עוד נטען כי קביעתו של ד"ר נוה לפי המערער סובל מקוצר נשימה בעת מאמץ ולכן אינו מסוגל אפילו לעבודות חרושת קלה, אינה עולה בקנה אחד עם קביעת הוועדה הרפואית לעררים שקבעה למערער נכות לפי סעיף 9(1)(ג)(II) (דרגה תפקודית ראשונה), נכות שאינה כוללת נשמת לאחר מאמץ. ועדת אי כושר כבולה להחלטת הוועדה הרפואית לעררים לענין נכות הרפואית ושיעור הנכות. עוד נטען כי ד"ר נוה לא קבע בחוות דעתו כי המערער איבד לפחות 50% מכושרו להשתכר, אלא קבע קביעה כללית לפיה המערער איבד מכושרו להשתכר. הוועדה נתנה דעתה לתלונות המערער, למכלול הליקויים הרפואיים שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית והשפעתם על יכולתו לעבוד בהתחשב ברקע התעסוקתי שלו. החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת ובכל מקרה אין להתערב בהחלטת הוועדה מאחר שהיא אינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני. דיון והכרעה 4. ראשית, עלינו להכריע בטענת המשיב בדבר התיישנות המועד להגשת הערעור. החלטת הוועדה נשוא הערעור הינה מיום 5.6.2012, בעוד שהערעור הוגש רק ביום 8.11.2012 דהיינו בחלוף למעלה מחמישה חודשים. במסגרת הדיון שבפנינו, טען ב"כ המערער כי קיים אצל המשיב נוהל לפיו פניה ללשכה לסיוע משפטי עוצרת את מירוץ ההתיישנות. עוד נטען כי המשיב שהינו גוף ממשלתי אינו טוען, בנסיבות כאלו, טענת התיישנות. המערער פנה לסיוע המשפטי כחודש בלבד לאחר שקיבל את ההחלטה. עוד נטען כי המערער לא היה מודע לכך, ייתכן בשל מצבו הרפואי, שהוא צריך להגיש ערעור בתוך 60 ימים ממועד קבלת החלטת המל"ל. ב"כ המשיב טענה שהיא אינה מכירה נוהל העוצר את מירוץ ההתיישנות. ב"כ הצדדים הגישו התייחסות בכתב בנוגע לטענת ההתיישנות. לטענת המשיב, ביום 14.6.2012 נשלח למערער מכתב המודיע לו על החלטת הוועדה (עותק מהמכתב ומאישור על משלוח דואר רשום ביום 17.6.2012 צורף להודעת המשיב). ביום 27.6.2012 פנה המערער למשיב וביקש לקבל לידיו את פרוטוקול ועדת הערר מיום 5.6.2012 וביום 4.7.2012 נשלח למערער פרוטוקול הוועדה כמבוקש (עותק מהמכתבים צורפו להודעת המשיב). יצוין כי במכתב המערער מיום 27.6.2012 צוין כי "קיבלתי את החלטתכם לפיה לא איבדתי 50% מכושר השתכרותי". רק ביום 26.8.2012 פנה המערער ללשכה לסיוע משפטי וזאת כחודשיים וחצי לאחר משלוח מכתב הדחייה אליו ובחלוף 60 הימים שעמדו לרשותו לצורך הגשת הערעור (הפניה צורפה להודעת המשיב). רק ביום 8.11.2012 הגיש המערער את הערעור בעצמו וללא ייצוג משפטי. עוד נטען כי בעבר היה קיים נוהל לפיו פניה ללשכה לסיוע משפטי יכולה בתנאים מסוימים לעצור את מירוץ ההתיישנות ואולם נוהל זה אינו חל אצל המשיב מאז שתוקנה תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז - 1977 והאריכה את המועד להגשת ערעור על החלטת וועדה רפואית לעררים משלושים ימים לששים ימים ומאז שתוקן סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה- 1995. לטענת המערער, יש לראות בפניה ללשכה לסיוע משפטי ביום 26.8.2012 כפניה בתוך 60 הימים הנתונים בתקנות היות ומכתב הדחיה הודפס רק ביום 14.6.2012 ויש לזקוף כל ספק לטובת המבוטח. עוד נטען כי על פי הפסיקה בעב"ל 196-09 מוחמד סולימאני נ' המל"ל (ניתן ביום 12.7.2010) (להלן - פרשת סולימאני) מפי כב' השופט רבינוביץ, המועד לתחילת מניין תקופת ההתיישנות מתחיל מהמועד שבו הומצא למערער פרוטוקול הועדה, דהיינו מיום 4.7.2012. מכאן, שהמערער פנה ללשכה לסיוע משפטי בתוך 60 ימים. בהתאם לפסיקה (צורפו אסמכתאות של פסיקת בתי הדין האזוריים) במקרה שמבוטח פנה ללשכה לסיוע משפטי, בטרם חלפה תקופת ההתיישנות והעיכוב בהגשת הערעור נבע מעיכוב בטיפול בעניינו של המערער בלשכה לסיוע משפטי, טענת ההתיישנות נדחתה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שבתיק, מצאתי טעם בטענת המשיב לפיה הערעור הוגש בחלוף המועד הקבוע בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז - 1977 (להלן - התקנות). על פי סעיף 2 לתקנות, המועד להגשת ערעור לבית הדין לעבודה על החלטת ועדה רפואית לעררים, הוא 60 ימים מהמועד שבו נמסרה ההחלטה למערער. על פי הפסיקה, לבית הדין אין סמכות להאריך את המועדים שנקבעו בתקנות ביחס להגשת תובענות וערעורים זאת מהטעם שאין מדובר בפעולה משפטית במהלך המשפט עצמו, ביחס אליה רשאי בית הדין להאריך את המועדים כאמור בתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, אלא מדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין [ראה דב"ע לו/0-11 חיים בר אילן נ' המל"ל, פד"ע ז 340; דב"ע מח/0-104 סבאג נסים נ' המל"ל פד"ע כ 127; דב"ע מט/0-170 אוריאל פרת נ' המל"ל, פד"ע כא 132; עב"ל 1281/00 אחמד אבו גאמע נ' המל"ל פד"ע לח 853]. ההחלטה מושא הערעור ניתנה ביום 5.6.2012 והתקבלה אצל המערער ביום 14.6.2012. יתרה מזאת, אין חולק שהמערער קיבל את פרוטוקול הועדה ביום 4.7.2012 בעוד שהערעור הוגש רק ביום 8.11.2012. כפי שהובהר על ידי ב"כ המשיב, הנוהל לפיו פניה ללשכה לסיוע המשפטי יכולה, בתנאים מסוימים, לעצור את מירוץ ההתיישנות, אינו חל מאז תיקון התקנות והארכת המועד להגשת ערעור ל - 60 ימים. זאת ועוד, חרף פניית המערער ללשכה לסיוע משפטי ביום 26.8.2012, הערעור הוגש בתחילה באופן פורמלי על ידי המערער עצמו, כאשר נימוקי הערעור הוגשו רק ביום 14.3.2012 על ידי עו"ד שפוני מטעם הלשכה לסיוע משפטי. בפני המערער, לא עמדה כל מניעה לפעול באותה הדרך בתוך המועד הקבוע בתקנות. בענין זה יפים הדברים שנקבעו על ידי כב' השופט פליטמן (כתוארו אז) בדעת הרוב בפרשת סולימאני הנזכרת לעיל: "יצוין כי בידי המערער וב"כ דאז עמדה האפשרות להגיש ערעור פורמלי במועד הקבוע בתקנות ולבקש מבית הדין האזורי להגיש את נימוקי הערעור לאחר קבלת פרוטוקול הוועדה." 5. מכל מקום, גם לגופו של הערעור - לא מצאתי כי המערער הצביע על קיומו של פגם משפטי בהחלטת הועדה כמפורט להלן. ביום 5.06.2012 ערכה הוועדה דיון בעניינו של המערער ושמעה את תלונותיו: "יצאתי לפנסיה מוקדמת מתע"ש. עד הניתוח ב2009 הייתי פעיל ומאז הניתוח כל פעילות מעל חמש דקות גורמת לי לחץ בחזה, קושי בידיים. אין לי סבלנות, מתרגז מהר, פחות מרוכז מאז שהיתי פעם. במהלך היום יושב קורא עיתונים. יש לי קושי לעלות במדרגות, מרגיש לחץ בחזה. בזמן אחרון סגור, לא נוח לי להיות ליד האנשים. מאז שפרשתי ב 2005 לפנסיה לא חיפשתי עבודה ". הוועדה התייחסה לנתוניו האישיים של המערער ולחומר הרפואי בעניינו, וכך פירטה: "לנ"ל נקבעו 40% נכות רפואית בגין הפסקות נשימה בשינה, יתר לחץ דם, דלקת קיבה מ/א ניתוח מעקפים. בהופעתו בפני הועדה התובע מוסר כי מאז שפרש לפנסיה מוקדמת מעבודתו בתע"ש לא פנה בחיפוש עבודה כלשהי. נכון להיום הוא אינו רואה את עצמו מסוגל לעבוד בכל עבודה. מדובר בתובע בעל עבר תעסוקתי ארוך ויציב בתחום עבודות הטכניקות, נסיונו תעסוקתי אמור לאפשר לו להשתלב בעבודה חרושתית קלה בטווח שבין העבודות החרושתיות הבלתי מקצועיות המקצועיות למחצה ואף לעבודות מקצועיות ובלבד שלא ידרש למאמצים גופניים ולא ליד מכונות נעות. במגבלות אלה ועדה רואה בתובע כבעל כושר עבודה והשתכרות בתחומים שפורטו לעיל. לאור האמור לעיל הועדה דוחה את הערר. הועדה מבקשת לציין כי היא אינה מקבלת את קביעתו של ד"ר נוה מיום 4.3.12. לאור העובדה כי חוו"ד האחרות שנמצאות בתיק רואות בתובע כמי שמסוגל לעבודה מלאה וקלה שלא דורשת מאמצים." לאור האמור לעיל, הוועדה קבעה כי המערער לא איבד 50% ויותר מכושרו להשתכר ודחתה את הערעור. 6. הלכה היא כי הקביעה האם אדם כשיר לעבוד או לא ובאיזו מידה מסורה לוועדה המיומנת לכך, ואין בית-הדין מחליף שיקול דעתו בשיקול דעתה, אלא אם נפלה בהחלטתה חוסר סבירות קיצונית או טעות משפטית כלשהי [דיון (ארצי) שם/1318-01 עטיה - המל"ל, פד"ע טו(60) (1983)]. לטעמנו נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה. 7. עוד נפסק כי על הוועדה לבחון: "ראשית את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואה או בחלקה, ככל שעבד בעבר; שנית - את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו. נקודת המוצא לצורך קביעת דרגת אי הכושר צריך שתהיה כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על-ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על-פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על-פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת" [בר"ע (ארצי) 6004-06-12 זהבי - המל"ל (8.08.2012); עב"ל מוהרה -המל"ל (לא פורסם - ניתן ביום 15.04.2004)] 8. בענייננו, הוועדה נתנה דעתה לתלונות המערער, למכלול הליקויים הרפואיים שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית והשפעתם על יכולתו לעבוד בהתחשב ברקע התעסוקתי שלו. הועדה קבעה כי היא אינה מקבלת את קביעתו של ד"ר נוה מיום 4.3.12 לאור העובדה שחוות הדעת האחרות בתיק רואות במערער כמי שמסוגל לעבודה מלאה וקלה שלא דורשת מאמצים. אמנם, הועדה לא מפרטת לאיזה חוות דעת היא מתכוונת ואולם מקובלת עלינו טענת ב"כ המשיב כי קביעתו של ד"ר נוה ולפיה בעת מאמץ המערער סובל מקוצר נשימה אינה עולה בקנה אחד עם הנכות שנקבעה למערער על ידי הועדה הרפואית לעררים לפי פריט ליקוי 9(1)(ג)(II) שהינו נכות בדרגה תפקודית ראשונה לפיה המערער מסוגל לעבודה שאינה דורשת מאמץ גופני מיוחד. בהקשר זה נוסיף כי בחוות דעתו הראשונה של ד"ר נוה מיום 1.5.2011 (שצורפה לנימוקי הערעור) צוין כי עקב קוצר נשימה ולחצים בחזה בעת מאמץ, המערער אינו מסוגל לעבודות הדורשות מאמץ פיזי או עבודות הכרוכות בלחץ. קביעה זו מתיישבת עם קביעת הועדה לפיה המערער מסוגל לעבודה מלאה וקלה שאינה דורשת מאמצים. כפי שציינה ב"כ המשיב, ועדת אי כושר כבולה להחלטת הועדה הרפואית לעררים לענין נכותו הרפואית של המערער. כך גם, מחוות הדעת מיום 4.3.2012 עולה כי היא מנוגדת לדו"ח פקיד השיקום לפיו אין מניעה כי התובע יעבוד בעבודות חרושתיות קלות, עבודות מיון ואריזה ובנוסף יכול לעבוד בתחום עבודות משרדיות כלליות וכנציג שירות לקוחות בקביעת תורים וכיוצ"ב. בחוות דעתו קובע ד"ר נוה כי המערער אינו מסוגל לעבודות משרדיות מאחר שהמערער סובל מתסמונת דום שינה בנשימה הגורמת לו לעייפות רבה במהלך היום. זאת, בעוד שהמערער לא התלונן בפני הועדה על עייפות או הירדמות ואף ציין כי במהלך היום הוא יושב וקורא עיתונים. 9. לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה, ללא צו להוצאות, כמקובל. 10. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מהיום בו יומצא פסק הדין לצדדים. אובדן כושר השתכרותערעור