ערעור כי הסכם הפרישה שנחתם בין הצדדים ביום 23.5.2008 בטל, והמערער אינו זכאי לפיצויי פיטורים או לפיצויי פרישה. מאידך דחה בית הדין האזורי את התביעה להורות כי המערער אינו זכאי גם לזכויות סוציאליות. הרקע העובדתי כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי המערער החל לעבוד במשיבה בשנת 1996 (להלן - המשיבה או בית החולים). בשנת 1998 או 1999 החל לעבוד בתפקיד של מנהל חשבונות, וסיים את עבודתו, לפי בקשתו, ביום 31.8.2008. בין הצדדים נחתם הסכם פרישה ביום 23.5.2008, במסגרתו הסכימה המשיבה שהמערער יקבל את זכויותיו כמי שפוטר (להלן - הסכם הפרישה). לאחר סיום עבודתו של המערער, גילתה המשיבה, לטענתה, אי התאמות בין משיכות כספים מקופת בית החולים לבין ההפקדות בחשבונות הבנק של בית החולים. בעקבות גילוי זה נערכה בדיקה מקיפה על ידי הגורמים הבאים: הממונה על המערער - מר עבדו, מנהל הכספים של בית החולים - מר בשארה חאיק, רואה החשבון מר סמיר אבו נסאר ובנו רואה חשבון מר יוסף אבו נסאר. ביום 21.9.2008 הגיש מר בשארה חאיק תלונה למשטרת ישראל כנגד המערער בגין גניבה בידי עובד ממעבידו. התלונה לא זכתה להמשך טיפול, כפי הנראה בשל עזיבתו של המערער את הארץ. ביום 2.4.2009 הגישה המשיבה תביעה כנגד המערער, במסגרתה ביקשה לחייבו בהחזר של 860,459 ₪, אשר לטענתה גנב מבית החולים במסגרת תפקידו, תוך מעילה באמון, כאשר סכומים, שהיו אמורים להיות מופקדים בחשבון הבנק של בית החולים, לא הופקדו, אלא המערער שלשל אותם לכיסו. כמו כן ביקשה המשיבה כי בית הדין יצהיר שהסכם הפרישה בטל, ושהמערער אינו זכאי לפיצויי פיטורים, וגם לא לכל תשלום אחר בגין זכויות סוציאליות. ביום 23.8.2009 הגישה המשיבה כתב תביעה מתוקן, אשר לא כלל סעד כספי, אלא ביקשה להורות כי הסכם הפרישה בטל או מבוטל, וכי המערער אינו זכאי לפיצויי פיטורים, או לכל תשלום אחר, לרבות זכויות סוציאליות. המשיבה טענה עוד בכתב התביעה המתוקן, כי לאחר בדיקות מקיפות התברר, כי המערער גנב מהמשיבה במשך תקופת עבודתו סכום העולה על 2,500,000 ₪, כאשר הוא נוקט בפעולות כדי להסתיר את החסרים. מטעם בית החולים העידו מר איליא עבדו, מנכ"ל בית החולים, אשר לפני כן היה מנהל הכספים של בית החולים, ומתוקף כך היה הממונה הישיר של המערער (במהלך שמיעת העדויות התברר כי מר עבדו פוטר כשבוע לפני הדיון), ומר אמיר ג'רוס, מחליפו של המערער. מטעם המערער, אשר מתגורר בחו"ל עם משפחתו, לא העידו עדים, ולא הובאו ראיות. ההליך בבית הדין האזורי בית הדין האזורי קיבל את תביעת בית החולים וקבע, כי התמונה אשר עולה מן הראיות שנשמעו היא, כי המערער ניצל את סמכויותיו כמנהל החשבונות של בית החולים, על מנת להוציא כספים מבית החולים ולשלשלם לכיסו שלא כדין. מדובר בסכומים משמעותיים ביותר של מאות אלפי שקלים חדשים.בית הדין ציין, כי מאחר שלא נתבע סעד כספי, אין צורך להכריע באשר לסכום המדויק של הגניבה או המעילה באמון. עוד קבע בית הדין האזורי כי ב"כ המערער לא הצליח לערער את אמינותם של העדים מטעם בית החולים. המערער, אשר גר בחו"ל עם משפחתו, היה יכול להפריך את ראיות בית החולים, אך בחר שלא לעשות כן. הוא לא הגיש תצהיר, לא העיד, ולא הגיש כל ראיה מטעמו. בנסיבות אלה, ראשית הראיה אשר עולה מעדויות בית החולים לא נסתרה. על פי חומר הראיות שהיה בפניו קבע בית הדין האזורי, כי הוכח שהמערער עשה מעשים שלא כדין, ומעל באמון בית החולים במסגרת תפקידו כמנהל חשבונות תקופה ארוכה, וגרם לבית החולים נזק במאות אלפי שקלים חדשים. במצב דברים זה מתברר כי הסכם הפרישה מבוסס על טעות או הטעייה, שכן אילו בעת כריתת הסכם הפרישה, בית החולים היה יודע על מעשי המערער, לא היה נחתם עימו הסכם הפרישה. התוצאה המתבקשת בנסיבות אלה היא, כי הסכם הפרישה בטל, והמערער אינו זכאי לפיצויי פיטורים או פיצויי פרישה. כאמור, נדחתה התביעה להורות כי המערער אינו זכאי לזכויות סוציאליות, אשר לא פורטו. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי לערכאת הערעור אין היתרון הנתון לערכאה הדיונית של התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות והראיות שהובאו לפנייה, וכי ככלל ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים ובהתרשמות ממהימנות עדים אלא בנסיבות חריגות. במקרה הנוכחי יכולה הייתה הערכאה הדיונית להתרשם רק מעדי המשיבה, משום שהמערער לא הביא כל ראיות. בית הדין האזורי לא מצא רבב בראיות המשיבה. בנסיבות אלה פסק הדין של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק את התערבותנו בו. אי לכך הרינו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. על האמור נוסיף הערות אחדות כמפורט להלן. עיקר הטענות בערעור הן כי בית החולים לא עמד בנטל ההוכחה המוגבר שחל עליו, להוכיח כי המערער מעל בכספי בית החולים, וזאת בעיקר מאחר שהראיות והעדויות שהובאו בפני בית הדין לא היו קבילות. נציין כי טענות אלה יש לדחות מכמה טעמים: סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כי בית הדין לעבודה אינו קשור, בדרך כלל, בדיני הראיות (ראו דב"ע לא/ 0 - 8 פרלה נגד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 93). אך, על בית הדין להדריך את עצמו "בהתאם ל"עקרונות הכלליים של פקודת הראיות ו...הכללים הראיתיים המקובלים במערכת בתי המשפט", תוך התאמתם לאופיים המיוחד של בתי הדין לעבודה וההליכים המתנהלים בהם (ע"ע 148/08 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ - קסקין פרהאט, מיום 8.12.08)." (ע"ע 36076-06-10 י.קל- לי תעשיות בע"מ - דמיטרי מלי, 9.12.2010. ראו גם ע"ע 36731-09-12 סעיד כנעאן - מפעל מתכת חניתה בע"מ, 17.1.2013). בנסיבות המקרה הנדון אנו סבורים כי בית הדין האזורי נתן משקל נכון לעקרונות של דיני הראיות, כמפורט להלן. בכתבי התביעה המקורי והמתוקן וכן בתצהירו של מר עבדו נכתב, כי המערער היה האחראי לבצע התאמות בנק והתאמות כרטיסי לקוחות וחייבים; הוא היה, האחראי על הקופה, כך שכל הכספים שנגבו מדי יום הועברו לידיו; הוא היה האחראי על הפקדת המזומנים והשיקים שהיו בידיו; הוא הכין את ההפקדות של המזומנים והשיקים ומסר אותם לשליח, שהיה מפקיד אותם בפועל בחשבונות הבנקים של בית החולים. מעדותו של מר עבדו עולה כי בבית החולים יש מנהל חשבונות ראשי אחד, וכן פקידות בהנהלת חשבונות. כאשר נשאל מר ג'רוס בעדותו בחקירה הנגדית, האם אחת הפקידות עושה התאמות בנק, הוא השיב כי "אני מלמד אותם עכשיו" (ע' 46, ש' 1). מכאן עולה כי בתקופת עבודתו של המערער, עובדים אחרים לא ידעו לבצע את הפעולות האמורות שביצע המערער. כמו כן, כאשר נשאל מר ג'רוס, האם לפקידה בשם מתילדה היה מפתח של הכספת, הוא השיב כי הוא אינו יודע (ע' 46, ש' 24-23). דברים אלה סותרים את טענת ב"כ המערער, לפיה בתקופת עבודתו של המערער, היה לפקידה נוספת במשרד מפתח לכספת. לאור נתונים אלה, אין לקבל את טענת ב"כ המערער כי אף אם הייתה מעילה, אין ראיות הקושרות את המערער למעילה. בית הדין האזורי קבע כי ב"כ המערער לא הצליח לערער את אמינותם של העדים מטעם בית החולים. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשאלות בענייני מהימנות עדים, לא מצאנו כי במקרה זה יש מקום לסטות מכלל זה ולהתערב בקביעת בית הדין האזורי, הנסמכת על התרשמותו הישירה מן העדויות. נוסיף, כי בית הדין האזורי קבע, בין היתר, כי העדויות מטעם עדי בית החולים לא נסתרו מאחר שהמערער לא הגיש תצהיר מטעמו, לא העיד, ולא הגיש כל ראייה מטעמו. אמנם, לא כל הימנעות של בעל דין מהבאת ראיות, די בה כדי לערער את גרסתו של בעל הדין, ויש לבחון כל מקרה לגופו. ברם, בנסיבות המקרה, כאשר המערער בחר לא להעיד ללא כל הסבר, יחול הכלל לפיו הימנעות צד מהבאת ראייה פועלת לחובתו (ראו יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד-2003, עמ' 1652; ראו גם ע"ע 380/09 סוזי וסילבסקי - ריביירה ייצור ושיווק רהיטים בע"מ, 17.10.2010). בית הדין רשאי להעניק לשתיקתו של בעל דין משקל ראייתי לחובתו, שכן מטבע הדברים בעל דין מוחזק בדרך כלל כ"עד המרכזי" (ראו יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד-2003, עמ' 1665). בנסיבות העניין, הימנעות המערער מלהעיד יש בה כדי לתמוך בגרסת בית החולים. טענת המערער, לפיה המסמכים שצורפו לתצהיר מר ג'רוס הם פלטי מחשב, שאינם קבילים לפי תנאי הוראות סעיפים 36-35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, דינה להידחות. בית הדין האזורי קבע עובדתית לגופו של עניין כי בנסיבות המקרה הנדון המסמכים "הפקדה-מזומן" ו"התאמת בנק ידנית" אינם בגדר "רשומה מוסדית" כהגדרתה בפקודת הראיות. עוד נקבע כי מדובר במסמכים של בית החולים, והתקבלה עדותו של מר ג'רוס, אשר הצהיר לאמיתות תוכנם של המסמכים הללו, ועל כך שמדובר במסמכים שנמצאו במחלקת הנהלת חשבונות של בית החולים ומשקפים את התנועות הכספיות. לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי, אשר בחן את המסמכים על רקע הוראות הדין, התייחס לכלל טענות המערער, והסיק מסקנותיו לגבי אמיתות המסמכים בהתייחס לנסיבות המקרה הנדון תוך התרשמות מן העדים והראיות. נציין, כי איננו סבורים, שיש מקום להתערב גם בקביעת בית הדין האזורי באשר ל"דפי חשבון בנק" שצורפו לתצהירו של מר ג'רוס. מכל מקום, נראה כי המערער לא ערער על קביעת בית הדין האזורי ביחס לדפי חשבון הבנק, ובכל מקרה במסגרת סיכומיו צמצם את טיעוניו רק למסמכים מסוג הפקדת בנק והתאמת בנק (סעיף 50). סוף דבר - הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין למערער, ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק. חוזהערעורהסכם פרישהפרישה