שמיעתו של המשיב נפגעה במסגרת עבודתו בה נחשף לרעש מזיק בתקופה 1996 עד 2001. פגיעה זו הוכרה כפגיעה בעבודה במסגרת תיק בל (חיפה) 2434/06. בהתייחס למועד הפגיעה, וכפי שנקבע בהסכמה בין הצדדים במסגרת עב"ל 15409-05-11 מיום 1.12.11 (במסגרת ערעור על פסק-הדין בתיק ההכרה) - בעניינו של המשיב לא חלות הוראות סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, אלא הדין הקודם לעניין בחינת תלונת הטנטון. 3. הוועדה מדרג ראשון קבעה כי המשיב סובל מטנטון תמידי המזכה אותו ב- 10% לפי פריט ליקוי 72(1)(א) (1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן - תקנות הנכות), ו- 0% נכות בגין ליקוי השמיעה. מועד תחולת הנכויות מיום 16.1.01. 4. על החלטה זו הגישו, הן המשיב והן המוסד, ערר. בנימוקי הערר ציין המוסד כי אין מקום לקשור בין הטנטון לחשיפה לרעש, שכן בעוד החשיפה לרעש היתה בין השנים 1996 עד 2001, הרי שהתלונה הראשונה בדבר טנטון נרשמה רק בחודש 3/04. 5. הוועדה שבמוקד הערעור כאן קבעה אף היא כי המשיב זכאי ל- 10% לפי פריט ליקוי 72(1)(א) (1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן - תקנות הנכות) בגין טנטון תמידי, ו- 0% נכות בגין ליקוי השמיעה. מועד תחולת הנכויות מיום 16.1.01. מכאן הערעור שלפני. 6. טענות המערער: א. הוועדה לא התייחסה לטענות המוסד בעררו, לפיה לא קיים קשר סיבתי בין תום החשיפה לרעש מזיק לבין תלונת הטנטון. ב. הועדה חרגה מסמכותה בכך שבדקה מחדש נתונים עובדתיים בעניין החשיפה לרעש. 7. מנגד טען המשיב כי הוועדה כלל אינה מוסמכת לדון בשאלת הקשר הסיבתי בשאלת הטנטון משזה נקבע על-ידי בית הדין, ומשכך החלטת הוועדה בעניין קיומו של טנטון ניתנה כדין ויש לכן לדחות את הערעור. 8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש לקבל את הערעור, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. 9. כאמור, על תביעתו של המשיב להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה חל סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, ולא סעיף 84א לחוק זה. משכך, עצם ההכרה הינה לעניין החשיפה לרעש מזיק וקיומו של ליקוי שמיעה, ובית הדין בהליך ההכרה כלל לא נדרש לשאלה האם יש מקום להכיר בטנטון כפגיעה בעבודה בהתאם לתנאים שנקבעו בסעיף 84א(ב) לחוק. במקרים כגון אלה קונות הוועדות הרפואיות סמכות לדון האם בעקבות אותה חשיפה לרעש מזיק סובל המשיב מליקוי שמיעה המזכה באחוזים ומטנטון כאמור. לא מצאתי בהוראות פסק הדין בתיק ההכרה משום קביעה פוזיטיבית בדבר ההכרה בתלונת הטנטון בהתייחס לתקופת החשיפה שהוכרה. לפיכך, אין בסיס לטענת המשיב כי משהכיר המוסד בליקוי השמיעה - אין סמכות לועדה לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין החשיפה לרעש מזיק לבין תלונת הטנטון. 10. יצוין כי זו היתה גם עמדתו של המשיב במסגרת טיעוני הערעור שהוגשו מטעמו על פסק-הדין בתיק ההכרה. שם טען המשיב (סעיף 11 להודעת הערעור) כי על הועדות הרפואיות לבחון את נושא הטנטון ולקבוע קיומו או העדרו, וזאת במסגרת תביעות המתבררות עפ"י סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, ואין מקום להגבילן בהתאם לאמור בפסק-הדין של בית הדין האזורי בתיק ההכרה. 11. אכן, כטענת המוסד, קיימת אי בהירות בהחלטת הוועדה. בישיבתה הראשונה (מיום 17.6.12) קבעה זו באשר לטנטון כי: "בדיקת מאפייני הטנטון עשויים להתאים לטנטון ממקור חשיפה לרעש. בהתאם לבדיקות נמצא כי הנבדק לא נחשף לרעש מאז שנת 2001 ועד תקופה זו, עד שנת 2001 לא התלונן על טנטון וזאת אם נוסיף את העובדה שלא מקובל לייחס המשך נזק אקוסטי אחר הפסקת החשיפה לרעש, הרי שאין לקבל את תלונת הטנטון כקשורה לחשיפה לרעש בעבודתו". בטרם סיכמה את דיוניה הוסיפה הוועדה וקבעה כי לאור טענת המשיב לפיה נפלו פגמים בבדיקות הרעש שבוצעו במקום העבודה לאחר 2004, הרי שיש מקום לחזור ולבדוק את תנאי הרעש. בישיבתה המסכמת (מיום 23.9.12) ציינה הועדה כי עיינה בבדיקות מהשנים 2004 ו- 2005 ומצאה כי מפלסי הרעש שנמצאו אינם בגדר אלה הגורמים לנזק אקוסטי. באותה ישיבה (סעיף 30) קבעה הוועדה כי המערער זכאי כאמור ל- 10% נכות בגין טנטון. קביעה זו אינה עולה, לכאורה, בקנה אחד עם גוף הפרוטוקול, כמצוטט לעיל. 12. זאת ועוד, בעוד בסיכום החלטתה ציינה הוועדה כי היא דוחה את עררו של המשיב, לא ניתנה כל החלטה מפורשת בעניין עררו של המוסד. גם פגם זה מצדיק את התערבותו של בית הדין. 13. טענת המוסד לפיה הוועדה חרגה מסמכותה משביקשה כי יוצגו בפניה בדיקות מפלסי רעש - דינה להידחות. סמכות הועדה לעשות כן מעוגנת בהוראות תקנה 3 לתקנות נכות מעבודה, הקובעת כי הוועדה רשאית לעיין בבדיקות ומסמכים "רפואיים או אחרים". 14. לאור האמור, יש מקום לקבל את הערעור, ולהורות על השבת עניינו של המשיב לועדה הרפואית לעררים באותו הרכב, על מנת שתדון בערר המוסד מיום 12.2.12. הוועדה תזמן את המשיב לדיון ותאפשר לו לטעון בפניה. 15. אין צו להוצאות. 16. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי בירושלים רשות לערער על פסק הדין. חשיפה לרעששמיעהמטרד רעש