תביעת התובע לדמי פגיעה לפי חוק הביטוח הלאומי - נוסח משולב, התשנ"ה-1995. יצוין, כי לתובע ארעה תאונה בעבודה ביום 28.2.2011 אשר הוכרה כפגיעה בעבודה ואף נקבעו לו אחוזי נכות בגין פגיעה זו. עם זאת, הנתבע לא אישר לתובע תשלום דמי פגיעה בגין הפגיעה - בשל כך שהתובע עבד בתקופת אי הכושר. התובע פנה לוועדה הרפואית לקבוע לו אחוזי נכות והוועדה קבעה לו 15% נכות החל מיום 1.3.2011 (יום למחרת הפגיעה). בתביעתו, נשוא פסק דין זה, מבקש התובע לקבל דמי פגיעה בגין התקופה שמיום 1.3.2011 ועד 14.5.2011 (תקופה שבגינה נקבעו לו אחוזי נכות). לגרסת הנתבע - לא ניתן לשלם לתובע דמי פגיעה בגין תקופה זו, שכן הוא קיבל אחוזי נכות יציבים בגין אותה תקופה לאחר שפנה לוועדה רפואית. מכאן, התביעה שלפנינו. ביום 1.7.2013 התקיים דיון בתיק. במסגרת הדיון הוחלט כי יש לדון קודם בטענה המקדמית של הנתבע והיא - האם ניתן להגיש תביעה לדמי פגיעה לאחר שפונים במסלול של וועדה רפואית, ולאחר שהוועדה כבר התכנסה וקבעה נכות יציבה בגין אותה תקופה. אלה העובדות המוסכמות: התובע עצמאי ויש לו עסק המונה כ-12-13 עובדים. התובע הוא מכונאי והוא נותן שירותי אחזקה למפעל טכנולוגיית להבים, כקבלן בית. ביום 28.2.2011 התובע נפל במסגרת עבודתו והנתבע הכיר בנפילה כתאונה בעבודה. עם זאת, המל"ל דחה את תביעת התובע לדמי פגיעה במכתבו מיום 8.11.2011 בו נרשם כדלקמן: "את בקשתך לתשלום דמי פגיעה לתקופה 1.3.2011 ועד 14.5.2011 - הנני נאלץ לדחות בהסתמך על הוראות סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי ומהנימוק הבא: אחד התנאים המזכים בתשלום דמי פגיעה כנדרש על פי סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי הוא, שהמבוטח לא עסק למעשה בכל עבודה בתקופת אי הכושר לעבודה. הואיל ולאחר בירור עם טכנולוגיית להבים נמצא כי עבדת בתקופת אי הכושר הנ"ל, לא נוצרה עילה לתשלום דמי פגיעה". לאחר קבלת תשובת הנתבע, ביום 21.12.2011 פנה התובע לוועדה הרפואית על מנת שתקבע את דרגת נכותו בעבודה כתוצאה מהנפילה. הוועדה הרפואית התכנסה ביום 23.2.2012 וקבעה לתובע נכות יציבה מעבודה בשיעור של 15% החל מיום 1.3.2011. תביעתו של התובע נשוא פסק דין זה הוגשה לבית הדין ביום 25.10.2012. למען התמונה השלמה נציין, כי המחלוקת העובדתית (בשונה מהשאלה המשפטית נשוא פסק דין זה) העולה מתביעתו של התובע הינה, האם התובע עבד בתקופת אי הכושר אם לאו, והאם דחיית תביעתו לדמי פגיעה היתה מוצדקת. לגרסת התובע - בתקופת אי הכושר הוא שהה בביתו ולא הייתה לו יכולת לעבוד, כאשר הוא ביקר במפעל פעמים ספורות לצרכים דחופים של ייעוץ על פי בקשת המפעל ולצורך קבלת ו/או מסירת דו"חות עבודה לעובדים מטעמו שעבדו במפעל. התובע טוען, כי עבודתו הרגילה היא במהותה פיזית ודורשת מאמץ גופני כביר והפעלת כח וכי הוא לא ביצע עבודה פיזית כאמור בעת הביקורים במפעל. סיכומים בשאלה המקדמית: בסיכומי התובע נרשם כי אמנם לפי ההלכה - משפנה התובע לוועדה רפואית לשם קביעת דרגת נכותו הוא מנוע מלחזור אחורה ולהגיש ערר או תביעה על החלטת פקיד התביעות לעניין תשלום דמי פגיעה ואולם, הרציונל של פסקי הדין בהם נקבעה הלכה זו, אינו חל במקרה דנן. ב"כ התובע מפנה לפסק דין זכי מזרחי ומפרט כי הרציונל של פסק דין זה הוא שלא ניתן לפנות גם לוועדה וגם לפקיד תביעות כדי למנוע כפילות בהליכים, מה שלא מתקיים בענייננו. בענייננו - תביעת התובע לדמי פגיעה אושרה כאשר אי תשלום דמי הפגיעה נבע מטענת המל"ל כי התובע עבד בתקופת אי הכושר. אין כאן מחלוקת בשאלה של קשר סיבתי. שאלת עבודת התובע בתקופה זו אינה עומדת בפני הוועדה והיא אף לא בדקה האם התובע עבד או לא באותה תקופה, ועל כן - הלכת זכי מזרחי אינה רלוונטית. קביעת שיעור הנכות הצמיתה לגבי התקופה שמיום הפגיעה אין בה כדי לשלול אפשרות, כי הפגיעה גרמה לכך שהתובע לא היה מסוגל לעבוד בתקופת אי הכושר - ועל כן אין חפיפה בין אי כושרו של התובע לעבוד בתקופה הרלוונטית לבין דרגת הנכות הצמיתה שנקבעה לו. לחילופין - יש לבדוק האם פניית התובע לוועדה הרפואית מבוססת על אי ידיעתו לגבי האפשרויות לתקוף את החלטת פקיד התביעות לעניין שלילת זכאותו לדמי פגיעה. במקרה דנן התובע לא היה מיוצג ולא ידע כי קיימת אפשרות לתקוף את החלטת פקיד התביעות. בסיכומי הנתבע נרשם, כי התובע הגיש תביעה לוועדה הרפואית לקבוע דרגת נכותו מהעבודה ביום 21.12.2011, כאשר הוועדה קבעה לו נכות ביום 23.2.2012. רק ביום 25.10.2012, לאחר קבלת החלטת הוועדה, הגיש התובע תביעתו לבית הדין כנגד החלטת פקיד התביעות ובה עתר לתשלום דמי פגיעה. לגרסת הנתבע - התובע לא יכול לפעול בשני מסלולים משפטיים שונים ומשפנה לוועדה רפואית קנתה זו את הסמכות לדון בעניינו. ב"כ הנתבע מפנה לפסיקה התומכת בגרסה זו. המקרה שלנו מתאים להלכת זכי מזרחי. בכל מקרה, אילו הוועדה היתה סוברת שהתובע היה באי כושר מוחלט בתקופה שמיום 1.3.2011 ועד 14.5.2011 - הרי שהיא היתה פוסקת לו 100% נכות זמנית ולא 15% נכות יציבה, כפי שפסקה. מבלי לגרוע מהאמור ועל אף שתיק זה עדיין לא הגיע לשלב שבו על בית הדין לפסוק בסוגיה העובדתית - הרי שמפלט הכניסות של המפעל עולה שהתובע עבד בתקופה הנטענת. דיון והכרעה בענין זכי מזרחי אליו התייחסו שני הצדדים נקבע כדלקמן:- "בית-דין זה דן, בשעתה, בשאלה אם מוסמך פקיד התביעות להתייחס לתביעה לדמי פגיעה, אחרי שוועדה רפואית קבעה למבוטח דרגת נכות וקבע, כי משנקבעה דרגת נכות צמיתה, "תקופת דמי הפגיעה נסתיימה לבלי שוב" (דב"ע מח/101- 0[1], בע' 243). בערעור זה נזקקים אנו לשאלה, האם מוסמך בית-הדין לדון בערעור על החלטת פקיד תביעות, שעה שהמבוטח פנה לוועדה רפואית וביקש לקבוע דרגת נכות בגין האירוע המוחי, וזאת נזקקה לנושא. במאמר מוסגר נציין כי הוועדה היתה חייבת לדון בקשר הסיבתי הנטען בין האירוע המוחי לבין התאונה, חרף קביעת פקיד התביעות של המוסד, מאחר שמצוות המחוקק היא ששומה על הוועדה לקבוע "אם הנכות נובעת מפגיעה בעבודה ובאיזו מידה היא נובעת כך" (סעיף 61(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968), ואין הוועדה רשאית לדחות על הסף אפשרות של קשר סיבתי כאמור מהטעם שהפגיעה לא קיבלה את אישורו של פקיד התביעות (דב"ע נא/560- 01[2], בע' 116). .8ערים אנו לשוני העובדתי בין העובדות בהליך זה לבין אלה שנדונו בדב"ע מח/101- 0[1], אך אין בכך כדי לשנות מהתוצאה, הן מהטעם שאוזכר באותו פסק-דין, והן מטעמים ענייניים נוספים. הערעור בדב"ע מח/101- 0, נדחה מכמה טעמים, ואחד מהם: "המערער נבדק ביום 11.11.1983 - בעיצומה של התקופה נשוא המשפט על ידי ועדה רפואית לעררים (...), שקבעה כי לא נשארה כל נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה". לעצם העניין - אין להבחין, משפטית, בין מצב שבו פונה מבוטח לוועדה רפואית כדי לקבוע קשר סיבתי בין פגימה לתאונה, וסמוך לאחר מכן פונה לבית-הדין באותו נושא, לבין מצב שבו הפניה לבית-הדין באה לאחר החלטתה של וועדה רפואית הקובעת אחוזי נכות. ממסכת העובדות (סעיף 2) עולה, כי פניתו של המערער לבית-הדין נעשתה שבועיים לאחר הפניה לוועדה הרפואית. הטעם הוא שאין מבוטח רשאי לפעול בשני מסלולים משפטיים שונים, ועליו לבחור את הדרך בה יילך. אם תאמר כי למבוטח היו ספקות משפטיים בדבר הדרך הנכונה בה ילך, היה עליו לחזור בו מהדרך האחת - פניה לבית-הדין, שעה שהמסלול האחר, הוועדה הרפואית, נזקקה לתביעתו, מה עוד שלא היסס לערער על מסקנות הוועדה הרפואיות מדרג ראשון בפני הוועדה הרפואית לעררים, וממנה לבית-הדין. .9משהכיר פקיד התביעות באירוע כ"תאונה בעבודה", והמבוטח טוען לנכות בגינה, והוא פונה לוועדה רפואית לעניין נכות מעבודה, הסמכות לקבוע את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הפגימה הנטענת עוברת לוועדה הרפואית (סעיף 61(א)(1) לחוק), בין אם פקיד התביעות אישר את אותו קשר ובין אם לאו (דב"ע מא/560- 01 הנ"ל)". נציין, כי פסק דין זכי מזרחי הוזכר וצוטט פעמים רבות בפסיקת בתי הדין לעבודה, גם במקרים בהן הנסיבות העובדתיות היו שונות מן המקרה באותו פסק דין, והרציונל של פסק הדין - כי לא ניתן לפנות בשני מסלולים מקבילים - נותר על כנו. כן נציין, כי הרציונל של פס"ד זכי מזרחי רלוונטי גם במקרה זה. עניינו של התובע נבדק על ידי וועדה רפואית אשר קבעה כי הוא זכאי ל-15% נכות בגין התקופה שמיום 1.3.2011 ועד 14.5.2011 ולאחר מכן (נכות יציבה). התובע למעשה מבקש לשנות את קביעת הוועדה, כך שינתנו לו 100% נכות זמנית (דמי פגיעה בגין אי כושר) בגין אותה תקופה ולהטיב את מצבו, כאשר, במקום לעשות זאת בדרך המלך - ערעור על החלטת הוועדה, מבקש התובע לעשות זאת בדרך אחרת - הגשת תביעה לבית הדין כנגד קביעת פקיד התביעות לענין אי תשלום דמי פגיעה. נציין עוד, כי איננו מקבלים את טענת התובע כי הוא לא ידע כיצד לתקוף את החלטת פקיד התביעות לפיה אינו זכאי לדמי פגיעה. במכתבו של פקיד התביעות לתובע מיום 8.11.2011 נרשם, כי התובע יכול להגיש תביעה על החלטת פקיד התביעות לבית הדין האזורי לעבודה והתובע בחר שלא לפעול בדרך זאת. לאור האמור לעיל, דין התביעה להדחות כבר בשלב זה. בנסיבות תיק זה ולאור ההלכה המאוד ברורה בענין שבמחלוקת, אנו סבורים כי יש מקום לחייב את התובע בהוצאות בגין ניהול תביעתו, בסך של 1,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מתאריך המצאת פסק הדין. דמי פגיעהביטוח לאומי