בפסק הדין האמור נקבע כי מצבו של המערער מוכר כ"החמרת מצב" וכי דרגת נכותו של המערער והשפעת המצב הקודם - אמורות להיקבע על ידי ועדה רפואית. 4. המערער אכן ביקש כי ועדה רפואית תקבע את דרגת נכותו מעבודה. עקב כך, נבדק המערער על ידי פוסק רפואי, אשר קבע ביום 11/12/09, שהחל מיום 24/9/05, יש למערער דרגה יציבה של נכות מעבודה בשיעור משוקלל של 13.36%. דרגה משוקללת זו נקבעה על פי שקלול של 3 דרגות נכות מעבודה נפרדות בגין אצבעות מס' 2, 3 ו-4 בידו השמאלית של המערער, לאחר שהפוסק הביא בחשבון כי נכון להפחית מחצית משיעור הנכות על כל אצבע - בגין "מצב קודם". 5. המערער ערר על החלטת הפוסק הרפואי מיום 11/12/09. הערר הובא לדיון בפני ועדה רפואית לעררים, אשר ביום 15/6/10, הביעה את דעתה על כך שמצבו של המערער נובע - רובו ככולו - מהפסוריאזיס ולא מתנאי העבודה, וכי למערער אין נכות מעבודה. לפיכך, עצרה אותה ועדה את הדיון בעניינו של המערער, והתכוונה להמשיך אותו לאחר שתינתן למערער אזהרה בדבר הכוונה לבטל או להפחית את דרגות הנכות מעבודה שנקבעו על ידי הפוסק הרפואי. בשל קבלת ההתראה האמורה, חזר בו המערער מעררו, כך שדרגת נכותו מעבודה נותרה כפי שנקבעה על ידי הפוסק הרפואי ביום 11/12/09. 6. ביום 24/6/11 נבדק המערער על ידי אורתופד שמצא כי חלה החמרה במצב כפות ידיו. על סמך אותה בדיקה, אישר רופא שהוסמך לכך על ידי קופת החולים של המערער, ביום 28/6/11, כי חלה החמרה במצבו של המערער. בהסתמך על האישור מיום 28/6/11, ביקש המערער כי המשיב יעמיד אותו לבדיקה מחודשת, בהתאם לתקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. 7. המשיב קיבל את הבקשה והעמיד את המערער לבדיקה מחודשת בפני פוסק רפואי ביום 25/11/11. הפוסק סבר כי מצבו של המערער אינו קשור כלל לתנאי עבודתו, אלא מדובר במצב תחלואתי. לפיכך, קבע הפוסק כי "אין החמרה" במצב המערער. 8. המערער ערר על החלטתו של הפוסק הרפואי מיום 25/11/11. הערר נדון בפני ועדה רפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"), אשר התכנסה לשתי ישיבות בעניינו של המערער. בישיבתה הראשונה, ביום 18/4/12, בדקה הועדה את המערער, והביעה את דעתה על כך שמצב אצבעותיו של המערער אינו יכול להיות קשור לתנאי עבודתו. עם זאת, החליטה הועדה להפנות את המערער לצילומי רנטגן של חלק מהאצבעות. בישיבתה השניה של הועדה, ביום 8/8/12, היא קיבלה לידיה תצלומי רנטגן מיום 21/5/12, כפי שהזמינה, והחליטה לדחות את הערר, תוך שהביעה את דעתה שאת מלוא ההחמרה במצבו של המערער יש לייחס לרקע התחלואתי שלו, ולא לתנאי עבודתו, וזאת - גם בהתחשב בכך שהמערער הפסיק לעבוד כבר בשנת 2008. 9. הערעור שבפני - הוגש כנגד החלטתה של הועדה מיום 6/12/05. 6. לטענת ב"כ המערער - הועדה טעתה בכך שהיא לא קבעה שחלה החמרה במצבו של המערער, וזאת הן בשל כך שלמערער יש כיום מגבלה גם באצבע מס' 5 ביד שמאל, בעוד שדרגות הנכות מעבודה שנקבעו לו בעבר היו בשל מצב האצבעות האחרות, והן בשל כך שהפוסק הרפואי שקבע את דרגת הנכות בשנת 2009, כבר הביא בחשבון את המצב הקודם, בגין הפסוריאזיס, כך שהועדה לא היתה אמורה לפטור את עצמה מדיון בשאלת ההחמרה, רק בשל אותו "מצב קודם", אלא היה עליה לקבוע את ההחמרה ולאחר מכן לבחון אם לייחס אותה למצב הקודם או לעבודה. 7. לטענת ב"כ המשיב - לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הועדה, אשר ניתנה בהתאם לסמכותה ולשיקול דעתה הרפואי. גורל הערעור 8. בחינת הפרוטוקולים שערכה הועדה, ביום 18/4/12 וביום 8/8/12, מעלה כי הועדה היתה בדעה שמצב אצבעות ידו השמאלית של המערער, אינו יכול להיות נובע מתנאי העבודה שלו, בהעדר תאונה שהיתה בגדר "ארוע טראומתי". הועדה קיבלה אישוש לעמדתה זו גם מתצלומי הרנטגן שאליהם היא הפנתה את המערער. כשהועדה צרפה את עמדתה זו לעובדה הנוספת שלפיה המערער כבר אינו עוסק במשלח ידו החל משנת 2008, היא היתה רשאית להגיע למסקנה שאליה היא הגיעה. מסקנה זו - זהה, למעשה, למסקנה של הועדה הרפואית לעררים שדנה בעניינו של המערער ביום 15/6/10. שני הרכבי הועדה הרפואיות לעררים, סברו - למעשה - כי יש לייחס את מלוא נכותו של המערער למחלתו הבסיסית, ולא לתנאי העבודה. אולם, לא היתה לועדות אלה סמכות לקבוע קביעה שונה מזו שנקבעה על ידי הפוסק הרפואית ביום 11/12/09, בהעדר ערר מצד המשיב על אותה קביעה, ומשהמערער חזר בו מעררו על הקביעה האמורה. 9. ככלל, מקובלת עלי עמדת באת כחו של המערער שלפיה במקרה של דיון מחודש בשאלת "החמרת מצב", נכון לקבוע ראשית את ההחמרה הרפואית, ואם מוצאים שהיתה כזו, יש לבחון אם אותה החמרה נובעת מהפגיעה בעבודה או שמא מגורמים אחרים. אולם, בעניינו של המערער, משכאמור לעיל - העמדה הבסיסית של הועדה היתה כי נכותו של המערער נובעת ממחלתו ואינה קשורה לעבודה, לא היה צורך בהחלטה דו-שלבית מעין זו. 10. ברור שאין אפשרות לשלול את האפשרות שחלק ממצבו הנוכחי של המערער נובע מהפגיעה בעבודה ושחלק זה עולה על כזה המצדיק דרגת נכות מעבודה בשיעור משוקלל של 13.36%, אלא שהסמכות לקבוע אם כך אכן היה היא של הועדה. הועדה סברה, למעשה, שלמערער אין כלל נכות מעבודה (וכל כולה של דרגת הנכות מעבודה שהוכרה למערער, נובעת מהעובדה שלא ניתן כבר לבטל את החלטת הפוסק הרפואי מיום 11/12/09). 11. הועדה היתה אמורה לנמק את החלטתה כך שגם הדיוט בענייני רפואה שיקרא את החלטתה יבין מדוע היא החליטה כפי שהחליטה. לדעתי, הועדה יצאה ידי חובת ההנמקה בענין זה, מאחר שהיא נימקה את החלטתה כך שניתן להבין שעמדתה הרפואית היא שלא ייתכן שתנאי העבודה, אשר לא כללו "ארוע טראומתי" היו יכולים להביא למצב כפי שמתקיים אצל המערער, וניתן להבין כי עמדה זו של הועדה אושררה באמצעות תצלומי הרנטגן, ובאמצעות העובדה שההחמרה נמשכה גם לאחר הפסקת העבודה. משכך, איני יכול לקבוע כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הועדה. 12. על כן, לא מצאתי טעות משפטית בהחלטת הועדה, ואני דוחה את הערעור. 13. אין צו בדבר הוצאות משפט. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. רפואהדלקת