במהלך משחק כדורגל, התובע נפגע ברגלו בקרסול שמאל ובברך שמאל

ביום 16.04.12, במהלך משחק כדורגל, התובע נפגע ברגלו בקרסול שמאל ובברך שמאל, והנתבע הכיר באירוע זה כתאונת עבודה. לאחר האירוע, התובע הפסיק את עבודתו כשחקן כדורגל, ואילו את עבודתו בחברת החשמל המשיך לבצע. ד. התובע פנה לנתבע וביקש לשלם לו דמי פגיעה בגין תקופת אי הכושר שמיום 16.04.12 ועד ליום 15.06.12, ואף המציא אישורים רפואיים בדבר אי כושר לעבוד באותה התקופה. ה. תביעתו נדחתה בהתבסס על הנימוק שבתקופה הרלבנטית ביצע עבודה, את עבודתו בחברת החשמל, וכן מהטעם שלא נזקק במהלך אותה תקופה לטיפול. 4. התובע טען במסגרת סיכומיו, כי טעה הנתבע בפרשנות סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי{נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). לגישתו, אותו סעיף הדן בדמי פגיעה והאוסר כל עיסוק בכל עבודה, יש לפרש כאיסור לעבוד במסגרת אותו מעסיק ובמסגרת אותו תחום עיסוק, ואינו בא לשלול עיסוק בעבודה קבועה במקום אחר, אשר לביצועה לא נפגע כושרו לעבוד. אומנם תכלית אותו סעיף מניעת תשלום כפל, אולם בעניינו של התובע אין חשש לתשלום כפל, היות והפיצוי אותו מבקש הינו הפסד בגין הכנסתו מעבודתו כשחקן כדורגל. עוד נטען, כי יש לראות בכל אחד משני מקומות העבודה כגוף נפרד, ודי בעובדה שהתובע מקבל שתי משכורות נפרדות משני מעסיקים שונים, אשר בעבור כל אחת מהן משולמים דמי ביטוח בנפרד ובהתאם, כדי לקבוע כי קיימת הפרדה מוחלטת בין שתי העבודות. התובע הפנה לכך שסעיף 92(א) עוסק בעבודה מתאימה אחרת אצל אותו מעביד, ובעניינו של התובע, למעסיק שהעסיק אותו כשחקן כדורגל לא הייתה עבודה מתאימה אחרת בעבורו, ולכן הוא זכאי לתשלום דמי הפגיעה בגין השבתתו מאותה עבודה. גישתו, מטרת ההוראה האוסרת על נפגע בעבודה להמשיך בביצוע עבודתו כתנאי לזכאות לדמי פגיעה, היא לאפשר לו להתאושש מהפגיעה במהירות ובדרך הטובה ביותר אולם שעה שאין רלבנטיות או השפעה כלשהי לעבודה על יכולתו להתאושש, הרי שהדרישה שלא יעסוק גם בעבודה בחברת החשמל אינה סבירה. פגיעתו והשבתתו מעיסוק בכדורגל אינה מונעת ממנו להמשיך ולעבוד כקורא מונים בחברת החשמל, ועל כן לא קיימת סיבה לשלול את זכותו לדמי פגיעה בגין העיסוק שממנו הושבת. לחילופין טען התובע, כי יש להחיל עליו את הוראות סעיף 102(א) לחוק ולקבוע כי הוא זכאי לדמי פגיעה מופחתים. לטענתו, יש להחיל אותו סעיף כך שהצמצום במספר שעות העבודה בגין אי הכשירות החלקית, זהה בהיקפו לצמצום בשעות עבודתו כשחקו כדורגל. 5. בסיכומי ב"כ הנתבע, לעומת זאת, נטען כי מלשון סעיפי החוק (סעיפים 92(א) ו - 102 לחוק) עולה כי חישוב דמי הפגיעה יעשה בהגבלה שיום עבודה מרבי הינו בן שמונה שעות. חישוב דמי פגיעה אינו מושפע מאורך יום העבודה אלא מההכנסה בתקופה הקודמת לפגיעה. בקבלת גישת התובע, עלול להיווצר מצב שמי שעובד יותר משמונה שעות באופן כללי ביום עבודה, יקבל דמי פגיעה מופחתים בשיעור העולה על דמי פגיעה ליום. בהתאם לסעיף 102(ב) לחוק, הגם שנוסחו המקורי שונה, לא ניתן לשלם דמי פגיעה למי שהמשיך לעבוד יום עבודה מלא, גם אם מדובר בעבודה אחרת כמו בעניינו של התובע. עוד נטען, כי נוסח סעיף 102 לחוק קובע מבחן לתשלום דמי פגיעה מופחתים המושתת על מספר שעות אי כושר אשר נקבעו באישור רפואי. בהתאם לפסיקה, כאשר באישור הרפואי נקבע אי כושר מלא ולא חלקי והתובע עבד באופן חלקי בתקופת אי הכושר, הרי שהוא אינו זכאי לדמי פגיעה בתקופה בה ביצע עבודתו ולו באופן חלקי. 6. סעיף 92 לחוק קובע כדלקמן - "(א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה". נזכיר, כי המחלוקת שבפנינו אינה נוגעת לעצם העובדה שהתובע נפגע במהלך עבודתו, והיא מצטמצמת לסוגיית זכאותו לדמי פגיעה בגין התאונה, וזאת לאור העובדה שבמהלך ימי אי הכושר שנקבעו לו בתקופה הנ"ל - שבמהלכם נבצר ממנו לעבוד ו/או לשחק כדורגל בליגת הפועל עפולה - המשיך התובע במקביל לעבוד כקורא מונים בחברת החשמל. נשאלת השאלה, האם יש לראות את התובע כמי שבפרק הזמן בגינו נתבעים דמי הפגיעה "לא עסק למעשה בכל עבודה", וזאת חרף העובדה שמהלך אותה תקופה עבד במקביל בעבודה אחרת בהיקף של יום עבודה מלא. חוששים אנו שאין בידינו לקבל את גישתו של ב"כ התובע, אשר איננה עולה בקנה אחד עם לשונו המפורשת של הסעיף הרלבנטי. סעיף 92(א) קובע שהתנאי לקבלת דמי פגיעה הוא כי המבוטח לא יכול לחזור "לעבודתו ואף לכל עבודה אחרת". התנאי המרכזי שאותו קובע הסעיף הינו חוסר מוחלט של מסוגלות לעבוד. גם בהלכה הפסוקה ניתן לראות הלך רוח לפיו אותו סעיף מבקש לקבוע מצב של מניעה מוחלטת של כושר העבודה, ואין זה משנה מהי העבודה השונה, גם היא מבוצעת במתכונת שונה או אצל מעביד אחר. סוגיה שכזו הובאה לפתחם של בתי הדין פעמים רבות, וכך למשל נקבע ע"י בית הדין הארצי בדב"ע שם/0-101 המוסד לביטוח לאומי - יוסף אוריאל ואח' פד"ע יב 34 - "לענין עילה לדמי פגיעה צריך שבנוסף ל"פגיעה בעבודה", "תאונת עבודה" או "מחלת מקצוע", יבוא מצב שבו המבוטח אינו מסוגל לעבודתו הוא ואף לא לעבודה מתאימה אחרת; היינו מניעה מוחלטת של כושר עבודה, בלי קשר הכרחי למידת הפגיעה מבחינה פונקציונלית...הקובע לעניין הזכאות הוא שהמבוטח אינו מסוגל "לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת" והזדקקות לטיפול רפואי לשיקום או להחלמה". במקום אחר נפסק, כי המחוקק נקט בלשון "בכל עבודה" ולא בעבודתו הרגילה דווקא. כך למשל, בעניין משעלי נאמר : "המערער טען, כי לא עשה את עבודתו הרגילה בתקופה זו, אבל הודה כי עסק בעבודה של מכירת מוצרים ולפעמים "שם לכה" על מוצרים. סעיף 48(א) מזכה בדמי פגיעה בעבודה רק עובד עצמאי שלא עסק ב"כל עבודה", ולכן די בעבודה החלקית שעשה המערער כדי לשלול ממנו את הזכאות לקבל דמי פגיעה" (דב"ע מו/0-4, שלמה משעלי - המוסד לביטוח לאומי; לקט פסקי דין בהוצאת המוסד, 72.50). ובעניין אחר: "סעיף 48 (א) לחוק קובע כי המשיב ישלם למבוטח עצמאי דמי פגיעה עבור תקופת אי הכושר,"... אם לא עסק למעשה בכל עבודה..." המערער טען כי לא עשה את עבודתו הרגילה בתקופה זו. אולם בית הדין האזורי קבע כי עסק בפיקוח על עובדים, קבלת הזמנות וגביית כסף. סעיף 48 (א) מקנה זכויות רק לעובד עצמאי שלא עסק ב"כל עבודה", ולכן די בעבודה החלקית שעשה כדי לשלול ממנו את הזכאות לקבל דמי פגיעה" (דב"ע מו/0-29, אליעזר ויזל - המוסד לביטוח לאומי; לקט פסקי דין בהוצאת המוסד, 72.52). משכך, הרי שנוכח ההלכה שלעיל, לא תהיה לתובע זכאות לדמי פגיעה עפ"י סעיף 92 לחוק, ביחס לתקופה בה עבד, והעובדה שעבד בעבודה שונה מעבודתו הרגילה אצל מעסיק אחר אינה שוקלת לענייננו. 7. אשר לטענתו החלופית של התובע, לפיה יש לראותו כמי שזכאי לדמי פגיעה חלקיים, על פי סעיף 102 לחוק - אותו סעיף קובע כדלקמן - "(א) על אף הוראות סעיף 92, ישלם המוסד דמי פגיעה מופחתים לעובד או לעובד עצמאי שצמצמו את מספר שעות עבודתם, מחמת אי-כושר חלקי לעבוד, שנגרם מפגיעה בעבודה. (ב) דמי פגיעה מופחתים ליום יהיו שווים למכפלה של החלק השמיני מדמי הפגיעה ליום כמשמעותם לפי סעיף 97, במספר שעות אי-הכושר שנקבע באישור רפואי שנתן מי שהוסמך לתת אישור כאמור לפי פרק זה (להלן - שעות אי-הכושר) ובלבד שהעובד או העובד העצמאי לא עבד למעשה בכל עבודה בשעות אי-הכושר". מלשונו של סעיף 102 (ב) לחוק עולה, כי ניתן ליתן דמי פגיעה מופחתים, רק בהתאם לאישור רפואי בו נרשם מספר שעות אי הכושר. בעבל 101/98 המוסד לביטוח לאומי - מחאמיד ראסם מוחמד, עבודה ארצי, כרך לב(6), 200 נפסק כי "תנאי בל יעבור לקבלת דמי פגיעה מפחתים הוא קביעה באישור הרפואי בדבר אי היקפו של אי הכושר. מי שנקבע לו אי כושר מלא, ועבד חלקית באותה תקופה, לא יהיה זכאי לדמי פגיעה מופחתים". ועוד נפסק כי "המבחן הרלבנטי - לעניין זכאות לדמי פגיעה מופחתים - הוא מבחן הזמן, קרי - צמצום מספר שעות העבודה בארבע לפחות: משמונה לארבע, משבע לשלוש וכו'..." (דב"ע מה/0-117 מישל אטיאס - המוסד לביטוח לאומי פד"ע יז 169). אומנם, הלכה זו נקבעה בהתייחס לסעיף החוק הקודם טרם תיקונו בתיקון מספר 9 בנוסחו האמור שעסק בשעתו בצמצום שעות העבודה לגבי עובד עצמאי, אלא שהנוסח המתוקן של סעיפים 102(א) ו- (ב) לחוק נועד אך ורק כדי להרחיב את תחולת אותם הסעיפים גם על עובד שכיר. משכך - נותר מבחן הזמן כמבחן הרלוונטי לעניין זכאות לדמי פגיעה מופחתים, קרי צמצום מספר שעות העבודה בארבע לפחות. תימוכין לכך ניתן למצוא בסעיף 102(ב) הדן באופן תשלום דמי הפגיעה המופחתים אשר שווים נקבע בהתאם "למכפלה של החלק השמיני מדמי הפגיעה ליום". אותו תשלום נקבע כאשר "העובד או העובד העצמאי לא עבד למעשה בכל עבודה בשעות אי-הכושר (ההדגשה אינה במקור, ו.ש)". נוכח האמור לעיל, מקבלים אנו את טענות ב"כ הנתבע שהפנתה לפסק הדין שניתן בתב"ע נז/0-89 שרביט - המוסד לביטוח לאומי, (ניתן ביום 20.04.97), שם נדונו הוראות סעיף 102 לחוק בנוסחו המתוקן האמור ונקבע כי "גם לפי נוסח החוק, כפי שתוקן, יש לקבוע את אורך היום המרבי, לצורך קביעת יחסיות אי הכושר ליום עבודה, למונה שעות בלבד". משכך, מקבלים אנו גם את הטענה לפיה בקבלת הגישה שיום העבודה עולה באופן כללי על שמונה שעות אזי יכול היה להיווצר מצב שדמי הפגיעה המופחתים יעלו בשיעור העולה על דמי פגיעה ליום, וזאת בין אם העבודה בוצעה אצל מעסיק זה (הפועל עפולה) ובין אם היא בוצעה אצל מעסיק אחר (חברת החשמל). בתעודות אי הכושר שהוצגו מטעם התובע לא נרשם כי מדובר באי כושר חלקי או כי מדובר באי כושר ביחס לחלק מן השעות. אדרבא, בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, נרשם במפורש כי "כתוצאה מהפגיעה המוצהרת על ידי הנ"ל: אי כושר מלא: הנ"ל אינו מסוגל לעסוק בעבודתו ואף לא בעבודה מתאימה אחרת". למרות זאת, התובע המשיך לעבוד במהלך תקופת אי הכושר במשך של 8.5 שעות, וברור שלא ניתן לומר עליו כי "אינו מסוגל לעסוק בעבודתו ואף לא בעבודה מתאימה אחרת". 8. לא מכבר ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי בעבל 41669-02-12 נורית ענתי - המוסד לביטוח לאומי (מיום 01/09/13). הנתבע התבקש לשקול מחדש עמדתו בתיק זה לאור הקביעות שבפסק דין, אולם קיבלנו את האבחנה שהוצעה בתגובת הנתבע בין נסיבות במקרה בו עסקינן לבין אלה שנדונו בפסק הדין. באותו מקרה, דן בית הדין הארצי בפרשנות סעיף 151 לחוק העוסק בביטוח נפגעי תאונות, ובתובעת שעבדה בשלושה מקומות בהיקף של 16 שעות שבועיות ונפגעה בברכה, ולאחר פגיעתה צמצמה את היקף עבודתה וחזרה לעבוד באופן חלקי בהיקף משרה של ארבע שעות שבועיות בלבד במקום עבודה אחד אשר אינו דורש מאמץ פיזי. בית הדין הארצי הסביר כי בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה שבו התובעת צמצמה את היקף עבודתה לארבע שעות שבועיות וחזרה לעבודה ללא מאמץ פיזי באחד ממקומות העבודה מצב שגרם לה להפסד הכנסה משמעותי, הרי שלאור תכליתו של החוק, "אין מקום במקרה זה להיצמד באופן דווקני ללשון החוק, אשר דורש כי לצורך זכאות לדמי תאונה המבוטח "לא עסק למעשה בעבודה כלשהי"". בעניינינו, מעבר לכך שהתובע לא צמצם את מספר שעות העבודה בארבע לפחות ועבד בהיקף משרה של 8.5 שעות, הרי שמדבריו בחקירתו הנגדית בפנינו עלה כי עבודתו בחברת החשמל כקורא מונים דרשה ממנו לבצע עבודות עם מאמץ גופני הכרוך בהליכה ואימוץ הרגליים. חרף זאת וחרף העובדה שסבל מכאבים - המשיך הוא לעבוד ואף לא ביקש לצמצם את היקף העבודה. למותר לציין, שאין לנו ספק שהתאונה הסבה לתובע הפסדים כספיים וזאת לאחר שהפסיק את עבודתו ככדורגלן, אולם עם כל ההבנה למצבו אין באלה כדי להקנות לו זכאות לדמי פגיעה ולו מופחתים. 9. משכך, לא נותר לנו אלא לדחות את התביעה שבפנינו. משמדובר בתביעה למימוש זכויות בתחום הביטחון הסוציאלי - לא יינתן צו להוצאות. 10. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. כדורגלקרסולדיני ספורטרגליים