פתח דבר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (תע"א 2179-09; השופטת רוית צדיק, ונציג הציבור מר אלכס לוין) מיום 12.7.2012, אשר קיבל בחלקה את תביעתו של המשיב נגד המערער, בין היתר, לעניין תשלום הוצאות מגוריו בתאילנד, מקום העסקתו, תשלום הוצאותיו הרפואיות והמצאת תלושי שכר לתקופת עבודתו. התשתית העובדתית וההליך בבית הדין האזורי ביום 20.8.2008 נחתם בין המערער והמשיב הסכם העסקה. במסגרת ההסכם היה על המשיב לנהל את עסקי המערער ושותפיו בתאילנד. המשיב התקבל לעבודה כמנכ"ל, כאשר תחומי עיסוקו וסמכויותיו נקבעו מעת לעת על ידי הנהלת החברה. במסגרת עבודתו נדרש המשיב לשהות בפתאיה בתאילנד ולבחון כדאיות מספר פרויקטים. ביום 22.8.2008 נסע המשיב לפתאיה, וביום 22.10.2008 אושפז המשיב בבית חולים בצ'אנג מאי. הצדדים נחלקו בשאלת סיבת נסיעתו של המשיב לצ'אנג מאי, מקום מרוחק כ-700 ק"מ מפתאיה. בית הדין האזורי קיבל את גרסת המערער, וקבע בזו הלשון: "הסתירות בין גרסת התובע [המשיב כאן, ע.ר] למועדי המכתבים, השמטת הנסיעה לצ'אנג מאיי מתכתובות הצדדים בזמן אמת, מובילה למסקנה כי נסיעתו של התובע לצ'אנג מאי הייתה נסיעה פרטית אשר אינה כרוכה בפרויקט. כפועל יוצא מקביעה זו, מצאנו לקבל את גרסת הנתבע [המערער כאן, ע.ר] על פיה התובע נסע לצ'אנג מאי ללא ידיעתו או הסכמתו". תקופת ההעסקה בית הדין האזורי קבע בעניין זה כי המשיב החל את עבודתו ביום 22.8.2008, עת שהגיע לתאילנד לביצוע עבודתו. על בסיס התשתית הראיתית, קבע בית הדין האזורי כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו לאחר שהיה המשיב בימי מחלה, עם חזרתו ארצה ביום 11.11.2008. תשלומים ששולמו למשיב בתקופת ההעסקה ביחס לסכומים ששולמו למשיב בתקופת ההעסקה, נחלקו הצדדים. לאחר עיון במסמכים שהיו לפניו ושמיעת העדים, קיבל בית הדין האזורי את גרסת המערער, לפיה שולם למשיב סכום של 10,000$ עם הגעתו לתאילנד. בנוסף לכך, קיבל המשיב תשלום בסך 3,000$ שעה ששהה בצ'אנג מאי לאחר שחלה, וסכום נוסף בסך של 1,000 ש"ח, אשר שילם המערער למשיב בסיום פגישה שהתקיימה בין השניים בארץ. בית הדין האזורי דחה את תביעת המשיב לתשלומי שכר בגין חודש נובמבר ואילך בנימוק הבא: "נוכח קביעתנו לעיל על פיה לתובע שולם סכום של 10,000$ עם הגיעו לתאילנד, ומשיחסי העבודה בין הצדדים התקיימו מיום 22.8.2010 ועד למועד חזרתו ארצה, דין תביעת התובע לתשלום שכר בגין חודש נובמבר ואילך, להידחות". כמו כן, דחה בית הדין האזורי את תביעות המשיב לתשלומים שונים המגיעים לו לטענתו בעקבות העסקתו עבור הוצאותיו, מהטעם שהמשיב לא המציא אסמכתאות כלשהן לביסוסן. בית הדין האזורי גם קבע כי בהתאם להסכם ההעסקה, משכורתו החודשית הכוללת (ברוטו) של המשיב עמדה על סך של 5,000$ (ארה"ב). סכום זה הורכב מתשלום שכר בסיסי בסך של 4,000$, ותשלום סך של 1,000$ עבור שעות נוספות גלובליות. מאידך לעניין התביעה לתשלומי הוצאות מגורים בתאילנד, לגביהן הציג המשיב הסכם שכירות, נפסק כי על המערער לשלם למשיב ברכיב זה סך של 9,965 ש"ח, לאחר ניכוי סכום של 1,000 ש"ח, אשר שולמו למשיב עם חזרתו ארצה, דהיינו סכום של 8,965 ש"ח. המחלוקת בן הצדדים בערעור סבה על הנושאים הבאים: חיוב המערער לשאת בהוצאות הרפואיות שנגרמו למשיב; חיוב המערער להמציא למשיב תלושי שכר; חיוב המשיב להחזיר למערער תשלומים ביתר; אי פסיקת הוצאות משפט לטובת המערער. הביטוח הרפואי המערער טען בנושא זה בבית הדין האזורי את הטענות הבאות: אכן הוא התחייב לממן את רכישת הביטוח הרפואי, אך על המשיב, כמנכ"ל, היה לפעול לרכישת הביטוח הרפואי. המערער הפנה את המשיב לחבר המתגורר בפתאיה לצורך ביצוע ביטוח רפואי מתאים, אולם המשיב בחר מסיבותיו הוא, לא לרכוש את הביטוח; הכיסוי הביטוחי, היה מותנה בכך שהמבוטח יבצע את כל החיסונים המתחייבים. המשיב לא ביצע את החיסונים הנדרשים. בנסיבות אלה, בהן לא ביצע המשיב את החיסונים, ממילא לא היה תוקף לפוליסה בשל אי קיום תנאי מקדמי זה של ביצוע החיסונים על ידי המשיב; בנסיבות בהן נסע המשיב לצ'אנג מאי היה זכאי לכל היותר לקבל את הכיסוי הרפואי שהיה מקבל, אילו היה מבוטח; אין קשר סיבתי בין העדר ביצוע הביטוח להוצאות שהוצאו, כיוון שלמשיב אשם תורם בשיעור 100% לנזקו בשל התנהגותו; אין לראות בתשלום בסך 3,000$ כהכרה כלשהי במחויבות המערער. המשיב טען בבית הדין האזורי בנושא הביטוח הרפואי את הטענות הבאות: המערער הפר את הסכם העבודה, בכך שלא דאג לעריכת ביטוח בריאות וביטוח חיים למשיב; כתוצאה מכך שהמערער לא רכש ביטוח רפואי עבור המשיב, למרות התחייבותו לעשות כן, נאלץ המשיב להוציא כספים רבים מכיסו בגין טיפולים רפואיים בשל מחלתו בצ'אנג מאי; בשל מצבו הרפואי הנוכחי, מסרבות חברות ביטוח לבטחו בפוליסת חיים ללא החרגה בגין תפקודי כבד. בשל נסיבות אלה על המערער לרכוש עבור המשיב ביטוח בריאות, ולשלם דמי החרגה או פרמיות מוגדלות על מנת לבטח את המשיב גם בגין בעיות תפקודי הכבד. בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי המערער הפר את חובתו להסדיר את ביטוח הבריאות ואת ביטוח החיים של המשיב, כפי שהתחייב בהסכם ההעסקה בין הצדדים. לאור מצב דברים זה קבע בית הדין האזורי כי על המערער לשאת באחריות על מחדלו ולשלם בגין ההוצאות הרפואיות שהיו כרוכות במחלתו של המשיב בצ'אנג מאי, ככל שהוגשה לגביהן אסמכתא להוכחת גובה סכום ההוצאה. כפועל יוצא מכך פסק בית הדין האזורי כי על המערער לשלם למשיב את הוצאות אשפוזו, בהתבסס על המסמך שצורף לתצהיר המשיב, ולפיו הוצאות אשפוזו של המשיב הסתכמו בסכום השווה לסך 7,434 ש"ח. בנוסף לכך קבע בית הדין האזורי, כי משאין מחלוקת שבמועד שהותו בבית החולים הועבר למשיב סכום של 3,000$ מטעם המערער, העומד על סך של 11,919 ש"ח (בהתאם לשער היציג של הדולר, 3.973 ש"ח), ושעה שעל המערער לשלם למשיב בגין הוצאות האשפוז דלעיל, המסקנה היא כי לא נותרה יתרה לתשלום בגין רכיב זה. בערעור טוען המערער את הטענות הבאות בנושא זה: המשיב לא עמד בתנאי המקדמי לתקפות הפוליסה, שהוא- ביצוע חיסונים כמפורט בהוראות משרד הבריאות ובפוליסה לדוגמה לביטוח רפואי; בית הדין האזורי שגה בכך, שלא קבע כי לכל היותר היה על המערער לפצות את המשיב בסכומים אותם הייתה חברת הביטוח צריכה לשלם למשיב, אילו היה למשיב ביטוח רפואי; כשם שאי קיום התנאים המקדמיים לקבלת כיסוי ביטוחי על ידי המשיב-ביצוע חיסונים- הייתה פוטרת את חברת הביטוח מתשלום, הרי שגם המערער צריך להיות פטור מתשלום, ולא היה מקום לחייבו בכל הוצאה רפואית; המשיב הוא האשם הבלעדי בהתפרצות המחלה, משנסע במהלך עבודתו לצ'אנג מאי, ללא הרשאה, בלא שחיסן עצמו מפני המחלות כמקובל על ידי, מי שנוסע לתאילנד ובמיוחד לצפונה של המדינה. המשיב טען את הטענות הבאות בנושא זה: יש לאשר את פסיקתו של בית הדין האזורי מטעמיו; המערער התחייב מפורשת בהסכם העבודה בין הצדדים לרכוש ביטוח רפואי וביטוח חיים למשיב; המערער לא עמד בהתחייבות זו, על אף שהמשיב פנה אליו מספר פעמים עם הצעות ביטוח שונות, ובכך למעשה הפר את הסכם העבודה שנחתם ביניהם; אי עמידה לכאורית בתנאי מקדמי בדבר חיסונים, כפי שפורט בהוראות משרד הבריאות, אינה מעלה ואינה מורידה מאחריותו של המערער לביצוע הכיסוי הביטוחי; הניתוח המשפטי של המערער, לפיו צריך המערער להיכנס לכאורה לנעליה של חברת הביטוח, אינו נכון. משהפר המערער את התחייבותו לבטח את המשיב, אזי עליו להחזיר למשיב את כל הסכומים שהמשיב הוציא מכיסו. הכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, בכלל החומר בתיק ובפסק דינו של בית הדין האזורי הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות ברכיב זה מטעמיו של בית הדין האזורי. בית הדין האזורי קבע בעניין הביטוח הרפואי את הקביעות הבאות: "הסכם ההעסקה בין הצדדים קבע כי החברה תרכוש עבור עובדה ביטוח רפואי וביטוח חיים. בנסיבות אלה סבורים אנו כי היה על הנתבע לפעול לביטוח התובע כאמור בהסכם. העובדה כי עסקינן בתפקיד בכיר דוגמת מנכ"ל אין בה כדי לפטור את המעביד מהאחריות הרובצת על כתפיו מקום בו הוסכם באופן מפורש כי החברה תדאג לביטוח רפואי. בנסיבות אלה ולאור לשון החוזה אין די בהפניית התובע למר בורשטיין. היה על הנתבע להוכיח פעולה אקטיבית של ממש שנעשתה על ידו כדי לרכוש לתובע ביטוח רפואי וביטוח חיים. כמו כן טענות הנתבע לעניין עמידה בתנאי מקדמי בדבר חיסונים כמפורט בהוראות משרד הבריאות ובפוליסה לדוגמא אין בהן כדי לגרוע מאחריות הנתבע והתחייבותו במועד חתימת החוזה. משקבענו כי בין הצדדים שררו יחסי עבודה מיום 22.8.08 ועד לחזרת התובע ארצה זכאי התובע לפיצוי בגין אי רכישת ביטוח רפואי וכפועל יוצא מקביעה זו להוצאות הרפואיות אשר הוצאו על ידו בתקופת היותו בימי מחלה...יצוין כי למעט נספח ט' לתצהיר התובע המעיד על הוצאות אשפוז בסכום של 60,000 בהט בקירוב, ביחס ליתר הוצאות התובע ברכיב זה (תרופות; פינוי באמבולנס... ) לא הובאה כל אסמכתא... לאור האמור לעיל על הנתבעים לשאת בהוצאות אשפוז התובע בבית החולים בסך של 60,000 בהט כעולה מהמסכמים אשר צורפו לתביעתו". בעניין זה יש להוסיף כי אין די ראיות להוכחת הטענה, לפיה קיימת חובה לבצע חיסונים כתנאי לתקפות הפוליסה. כמו כן לא הוכח כלל ועיקר, מה הייתה יכולה להיות התוצאה, במקרה בו הייתה נערכת פוליסת ביטוח, מבלי שהמערער ביצע את החיסונים. יתרת התשלום נוכח קביעת בית הדין האזורי לגבי הפרת חובת המערער לדאוג לביטוח רפואי, ומכיוון שאין מחלוקת על העברת תשלום בסך 3,000$ (11,919 ש"ח) למשיב מטעם המערער, שעה שעל המערער לשלם ברכיב זה סך של 60,000 בהט (7,473 ש"ח), פסק בית הדין האזורי כי לא נותרה כל יתרה לתשלום בגין רכיב זה. לטענת המערער, משקבע בית הדין האזורי כי ברכיב ההוצאות הרפואיות שילם המערער למשיב תשלום בסך 11,919 ש"ח, על אף שחויב המערער לשלם למשיב ברכיב זה תשלום בסך 7,473 ש"ח על פי פסק הדין, הרי שנותרה אצל המשיב יתרה בסך של 4,446 ש"ח. בנסיבות אלו טוען המערער, כי הוא היה זכאי לכך שסכום היתרה ילקח בחשבון ויופחת מכל סכום אחר בו חויב המערער לשלם למשיב בהתאם לפסק הדין, דהיינו, יש להפחית מהחיוב הנוסף בסך 8,965 ש"ח, בו חויב המערער לשלם למשיב על פי פסק הדין (ברכיב הוצאות המגורים של המשיב), סך של 4,446 ש"ח, כך שסכום היתרה לתשלום למשיב תעמוד על סך של 4,519 ש"ח ולא על סך של 8,965 כפי שקבע בית הדין האזורי. לטענת המשיב, יש לדחות את טענת המערער להחזר יתרת התשלום מהטעמים הבאים: בית הדין האזורי קבע מפורשות כי לא נותרה כל יתרה לתשלום בגין רכיב ההוצאות הרפואיות, מבלי לציין דבר מעבר לכך; בית הדין אינו מחויב לעשות קיזוז, בוודאי שלא במקום בו לא הועלתה הדרישה לכך. הכרעה במקרה שלפנינו, פסק בית הדין האזורי סכומים שונים לזכות המשיב, מחד, וכן קבע אילו תשלומים קיבל המשיב מהמערער במהלך תקופת העבודה, אותם יש להפחית מהסכום שנפסק ברכיב ההוצאות הרפואיות מאידך. כאמור טוען המערער כי חישוב התקבולים שקיבל המשיב מהמערער על פי קביעת בית הדין האזורי לעומת הסכומים שפסק בית הדין האזורי לזכותו, מגלה יתרה לזכות המערער בסך של 4,446 ש"ח. לדברי בא-כוח המערער שולמו למשיב כל הסכומים שנפסקו לזכותו בפסק הדין של בית הדין האזורי, והמשיב לא חלק על כך. אכן על פני הדברים, זוהי המציאות העובדתית הפרושה לפנינו ביחס לחשבון הזכות והחובה של הצדדים. אשר על כן בנסיבות אלו, חובת הצדק מחייבת השבת יתרת הזכות לבעליה- הוא המערער. המשיב יחזיר למערער סכום של 4,446 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהמועד בו שולמו למשיב על ידי המערער הסכומים שנפסקו לזכותו על ידי בית הדין האזורי ועד למועד השבת הסך הנ"ל בפועל על ידי המשיב למערער. תלושי השכר בית הדין האזורי קבע כי על המערער להנפיק תלושי שכר למשיב עבור תקופת עבודתו. המערער טוען בנושא זה את הטענות הבאות: המשיב לא עתר בתביעתו להנפקת תלושי שכר, ועל כן לא היה בית הדין האזורי מוסמך להורות על הנפקתם. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח האמור בסעיף 5.5 להסכם ההעסקה בין הצדדים, לפיו "העובד יטפל באופן עצמאי בניכויים החלים עליו כגון: מס הכנסה, ביטוח לאומי וכל מס, כולל זקיפת רכב, הלוואה או תשלום אחר אשר יחולו מזמן לזמן על תשלום המעביד לעובד והכל כקבוע בחוק ו/או בתקנות הרלוונטיות, אך אם תהיה חובת ניכוי במקור יבוצע הניכוי כמתחייב על פי דין"; המשיב נשכר לעבודה בתפקיד מנכ"ל, והיה אמור לטפל, בעצמו בין היתר, בנושא המס, והנפקת תלושי השכר על ידי חברה שתוקם; לחילופין, משאין חולק כי המשיב היה זכאי לקבל שכר בסך 5,000$ ברוטו לחודש (סעיף 5.2 להסכם ההעסקה), ומשאין חולק כי המשיב קיבל סכום זה בערכי נטו, עליו להשיב את סכומי המס החלים על קבלת סכום זה בערכי ברוטו,והיה על בית הדין האזורי לאפשר לצדדים לטעון בנושא, ככל שהתכוון ליתן סעד שלא התבקש. המשיב טוען בנושא זה את הטענות הבאות: המשיב עתר במסגרת סעיף 22 לכתב התביעה לקבלת תלושי השכר לתקופת עבודתו אצל המערער; המערער, מתוקף היותו מעביד, מחויב על פי חוק להנפיק תלושי שכר לעובד ללא כל התניה, ואין רלוונטיות לכך שהמשיב היה אמור לטפל באופן עצמאי בניכויים החלים עליו; על פי חוק הגנת השכר (תיקון 24) קיימת סנקציה פלילית למעביד אשר אינו מנפיק תלושי שכר לעובדים; לחילופין, מקרה זה הוא מסוג אותם מקרים נדירים, בהם רשאי בית הדין לתת סעד שלא נדרש, כיוון שכל העובדות הנחוצות לצורך ההכרעה בעניין הסעד הובהרו, ואין עוד טעם להמשך ההתדיינות בין הצדדים. הכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, בכלל החומר בתיק, ובפסק דינו של בית הדין האזורי הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל ברכיב זה, מהטעמים שיפורטו להלן: המשיב הועסק על ידי המערער מיום 22.8.2008 ועד ליום 11.11.2008. תיקון 24 לחוק הגנת השכר נכנס לתוקפו רק ביום 1.2.2009, על כן בתקופה הרלוונטית לערעור שלפנינו חל סעיף 24 כניסוחו לפני תיקון 24. יצוין, כי גם לפני היכנסו לתוקף של תיקון 24 היו קיימות הוראות בדבר ניהול הפנקסים השונים, ובדבר חובת הנפקת תלושי שכר על פי סעיף 24 לחוק הגנת השכר. בסעיף 24 לחוק הגנת השכר (כניסוחו לפני תיקון 24) נקבע במפורש כי "מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדיו, והשכר ששולם להם, וכן חייב הוא למסור לעובדיו, בכתב פירוט שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו". לא יכולה להיות מחלוקת כי הזכות להמצאת תלושי שכר לעובד היא זכות בסיסית מאדני משפט העבודה המגן. יחד עם זה המקרה הנוכחי מצדיק התייחסות שונה כפי שנפרט להלן. במקרה שלפנינו, אין חולק כי המשיב לא קיבל תלושי שכר בגין תקופת עבודתו. עם זאת, המשיב לא עתר במפורש בתביעתו לקבל את תלושי השכר, על אף שהתייחס לנושא זה במסגרת ההליך בבית הדין האזורי באופנים שונים בכתבי טענותיו, אך מבלי לעתור לסעד זה. להבדיל למשל ממכתב הדרישה ששלח המשיב למערער עובר להגשת התביעה, בו נכתב במפורש כי הוא דורש לקבל את תלושי השכר. ככלל, ההשמטה של דרישת הסעד להנפקת תלושי שכר לא הייתה מביאה אותנו למסקנה אליה הגענו במקרה זה, מכיוון שמדובר בזכות בסיסית המעוגנת בחקיקת המגן, בחוק הגנת השכר, הן בנוסחו הקודם והן בנוסחו הנוכחי כאמור לעיל. ברם, במקרה הנוכחי, משמשימת הנפקת תלושי השכר, כמשתמע מההסכם בין הצדדים, הייתה מוטלת בראש ובראשונה על המשיב, כמי שאמור היה להיות המוציא והמביא של כל מה שקשור לניהול עסקי המערער בתאילנד מן המסד עד הטפחות, היה מצופה ממנו שהוא שידאג להנפקת תלושי השכר לעובד היחיד של העסק המתהווה, כלומר לו עצמו. דבר זה לא נעשה, ונראה שגם בדיעבד לא עמד המשיב על דרישתו זו באופן מפורש, ככל הנראה משלפי ההסכם היה על המשיב לשאת בהוצאות המס. מילוי בקשה זו בעת הזו, לאחר תום הבאת הראיות, אפשר שיהיה לו השלכות, לרבות בנושא המס. אילו הועלתה בקשה זו במפורש בכתב התביעה ובמהלך הדיון, היה הדבר מאפשר למערער להתגונן מפניה. ברם היענות לבקשה כיום, לכאורה מונעת מן המערער את האפשרות להתגונן כראוי מפניה לרבות הטענה כי יש לחייב את המשיב לשאת בהוצאות המס. בנסיבות אלה, בהן לא התאפשר למערער להתגונן בכל הנוגע לסעד שלא התבקש, יש מקום לקבל את הערעור בנושא זה, ולבטל את הסעד שנתן בית הדין האזורי בעניין זה. סוף דבר המשיב ישלם למערער את הסכום לגביו התקבל הערעור בהתאם לאמור בסעיף 18 לפסק דין זה. כמו כן, קביעת בית הדין האזורי לעניין הנפקת תלושי השכר מבוטלת, כאמור בסעיף 22 לעיל. בנסיבות העניין, בהן התקבל רק חלק קטן מתביעתו המקורית שהגיש המשיב בבית הדין האזורי, ומשלא נפסקו לזכות המערער הוצאות משפט בבית הדין האזורי בשל כך, אנו פוסקים כי על המשיב לשלם למערער תוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה שכר טרחת עורך דין בסך 6,000 ש"ח, וזאת עבור ההתדיינות בשתי הערכאות. ככל שלא ישולם הסכום האמור תוך 30 יום, הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. עבודה בחו"ל