הגיש תביעה להחזר הוצאות משפטיות על סך 20,000 ₪, אותן הוא נאלץ לשאת במסגרת תביעה שהוגשה כנגדו בגין לשון הרע, עקב דברים שאירעו במהלך ועקב מילוי תפקידו כעובד העירייה. 2. התובע טען בתביעתו כי במהלך תפקידו הקודם בעירייה הוא הגיע לעימות מקצועי עם מנכ"ל העירייה (כיום ראש העיר) מר אבי אלקבץ, באשר להנפקת רישיון עסק לא חוקי לדיסקוטק אותו ניהל מר אבירם פרוסט (להלן: "מר פרוסט") גיסו של ראש העיר. לטענת התובע, התקבלה במשרד להגנת הסביבה תלונה נגד החברה בבעלותו של מר פרוסט (מפעל אשר עסק בניקוי מתכות בחול וצביעה) על מפגעי ריח וזיהום האוויר ובעקבות תלונה זו, ביום 26.12.07 נערך ביקור פתע של פקחי המשרד לאיכות הסביבה, אשר יצרו קשר עם התובע מתוקף תפקידו (מנהל המחלקה לפיקוח ורישוי עסקים) וביקשו ממנו להתלוות אליהם במהלך הביקור. כאשר הגיע התובע יחד עם המפקחים למפעל, הוא הותקף על ידי מר פרוסט, אותו לא פגש קודם לכן, ב"מילים בוטות שהנייר אינו סובל". התובע שמר על איפוק ויצא משטח המפעל. לאחר מספר חודשים הופתע התובע עת קיבל תביעה של מר פרוסט והחברה בבעלותו בגין לשון הרע, תביעה שהוגשה לבית משפט השלום בעפולה. התובע פנה אל הנתבעת וביקש ייצוג משפטי. עו"ד חיים גורן, היועץ המשפטי של העירייה, כתב לתובע כי עליו לשכור שירות של עו"ד פרטי ולאחר מכן הנתבעת תחזיר לו את הוצאותיו. על כן, התובע שכר את שירותיו של עו"ד לואי זרייק, ששכר טרחתו עמד על סך של 20,000 ₪. במסגרת ההליכים בתיק בעניין לשון הרע הגיעו הצדדים לפשרה לפיה נמחקו התביעה והתביעה שכנגד שהגיש התובע כנגד מר פרוסט וכל צד יישא בהוצאותיו. בית המשפט השלום מצא לנכון להמליץ לעירייה להחזיר לתובע את ההוצאות בגין ניהול המשפט. לגרסת התובע, התביעה שהוגשה כנגד התובע הינה קשורה באופן ברור וישיר לתפקידו והתביעה הוגשה על רקע טענה לפיה הוא לא מילא את תפקידו כראוי. לתביעה זו לא היה כל בסיס והייתה זו עלילת שווא כנגד התובע, המונעת משיקולים זרים. בתקופה הרלוונטית לתביעה התובע שימש כיו"ר ועד העובדים בעירייה והנתבעת התנכלה לו ו"חיפשה אותו" בכל הזדמנות. עו"ד זרייק פנה אל היועץ המשפטי של העירייה, עו"ד גורן, ושלח לו את כל המסמכים שביקש, אולם בקשתו להחזר ההוצאות לא נענתה. על כן, הגיש התובע תביעה לבית הדין (תיק ס"ע 17905-02-11), בה הסכימו הצדדים לכינוס ועדה מייעצת על מנת שתדון בבקשת התובע. ביום 4.7.11 לאחר דיון בעניין, דחתה הועדה המייעצת את בקשת התובע לקבלת החזר הוצאות משפט. בשל כך, הוגשה התביעה הנוכחית לבית הדין. 3. הנתבעת הגישה כתב הגנה בו טענה לחוסר סמכות של בית הדין לדון בתביעה, שכן ההליך המתאים הינו בפני בית המשפט לעניינים מינהלים או בית הדין הגבוה לצדק. במקביל, הוגשה בקשה לסילוק על הסף של התביעה מחוסר סמכות עניינית. בהחלטה מיום 10.2.13 קבענו כי אין לקבל את הבקשה לדחיית התביעה על הסף וכי הטענה תקבל התייחסות בפסק הדין. 4. לגופה של התביעה, טענה הנתבעת כי ההליכים שהתנהלו בין התובע לבין מר פרוסט אינם עקב מילוי תפקידו של התובע והנתבעת אינה מחויבת במימון הליכים משפטיים שהתובע ניהל. מעיון בכתבי הטענות עולה כי מדובר בתביעות הדדיות להוצאת דיבה כאשר בין התובע למר פרוסט קיים רקע של סכסוך קודם או נוסף, ייחסו לתובע טענות בדבר השמצות אישיות, קללות וגידופים, אשר קשה לראות בהם, בין מבחינת תוכנם וצורת האמירה, ובין מבחינה מהותית, כי נאמרו בתחום סמכותו של התובע כדין או בהיותו סבור בתום לב כי הוא נוהג בתחום סמכותו. כן, נטען כי שכר הטרחה המבוקש הינו מוגזם ולא תואם את התיק הנדון. לאור כל אלה ביקשה הנתבעת לדחות את תביעת התובע להחזר הוצאות משפטיות. 5. ההליך נפתח כתביעה במסגרת "דיון מהיר" אך בהחלטה מיום 10.2.13 הוחלט להעבירו לדיון רגיל. ב"כ הצדדים הסכימו בדיון כי אין צורך בשמיעת הוכחות וכי הדיון יתנהל דרך סיכומים בכתב. לאחר שהוגשו סיכומים כפי שנקבע, התיק הועבר להכרעה. 6. עובדות המקרה א. התובע, כאמור, עובד בנתבעת כמנהל המחלקה לפיקוח ורישוי עסקים. ב. התובע נתבע על ידי מר פרוסט בבית המשפט השלום בעפולה, בגין לשון הרע אשר לפי הנטען אירעה במסגרת ביקור של מפקחי המשרד לאיכות הסביבה במפעלו של מר פרוסט ביום 26.12.07. התובע הגיש תביעה שכנגד. ג. ביום 20.4.09 הגיעו הצדדים לאותו הליך, התובע ומר פרוסט, להסכם פשרה לפיו התביעה והתביעה שכנגד יימחקו. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין באותו יום. כב' השופטת שאדן נאשף-אבו הוסיפה בפסק הדין: "הואיל וביקור במפעל התובע מיום 26.12.07 שעומד ביסוד המחלוקת בתביעה שבפניי, נערך מיוזמת אנשי המשרד להגנת הסביבה, ומאחר והשתתפותו של הנתבע מר יוסי חן בביקור הנ"ל נעשה במסגרת ועקב תפקידו כמנהל המחלקה לאיכות הסביבה בעיריית עפולה, אני ממליצה ליועמ"ש של עיריית עפולה, עו"ד גורן, לשקול בכובד ראש ובחיוב את בקשתו של הנתבע להחזר ההוצאות הכרוכות בניהול התביעה דנן". ד. התובע הגיש תביעה קודמת להחזר הוצאות משפטיות בתיק ס"ע 17905-02-11, שהתנהל בבית דין זה (אב בית הדין כב' הנשיאה השופטת ורד שפר) (להלן: "התביעה הקודמת"). התביעה הקודמת הוגשה בטרם דנה הוועדה המייעצת בבקשה. במסגרת ההליכים שם הסכימו הצדדים כי הוועדה תתקיים בהקדם האפשרי והמלצת הוועדה תועמד בפני המועצה בכינוסה הראשון בחודש אוגוסט (2011). התביעה הקודמת נמחקה בפסק הדין מיום 2.2.12. ה. הוועדה המייעצת מיום 4.7.2011 המליצה שלא לאשר את בקשת התובע. מועצת העיר אישרה את המלצת הוועדה המייעצת. החלטת מועצת העיר הועברה לאישורה של הוועדה הארצית אשר השיבה לנתבעת כי אין מקום ובסיס לדיון בוועדה הארצית לאור העובדה שהנתבעת החליטה שלא להשתתף בהוצאות התובע. 7. סמכות עניינית לדון בתביעה ב"כ הנתבעת טען כי בית הדין לעבודה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה כנגד החלטת מועצת הנתבעת ו/או החלטת הוועדה הארצית וכי ההליך המתאים הינו הליך מינהלי בפני בית המשפט לעניינים מנהליים או בית הדין הגבוה לצדק, זאת כהוראת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (סעיף 5 לחוק וסעיף 8 לתוספת הראשונה) והוראות סדרי דין בבג"צ. כנגד, טען ב"כ התובע כי לבית דין זה הסמכות העניינית לדון בתביעה. חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה") קובע כי לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון "בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש)". סמכותו של בית הדין לא נקבעת לפי הסעד המבוקש אלא לפי המהות - האם עילת התובענה מקורה "ביחסי עובד ומעביד" - מונח אשר יש לפרש כתובענות שעניינן זכויות המוקנות וחובות המוטלות מהיחסים שבין אחד כעובד והאחר כמעביד או מזכויות וחובות שמקורן חוק בתחום משפט העבודה. דב"ע מג/3-128 חנן גליצקי נ' נאות מרינה בת ים בע"מ פד"ע טו 309; דב"ע נא/3-166 רפאל שמעונוב נ' מנהטן רשת מסעדות בע"מ פד"ע כג 488; דב"ע נב/3-78 גיא ביסקר נ' יחזקאל בנימיני פד"ע כד 110; דב"ע נו/ 3-235 אריה צייג נ' רוקונט תעשיות (1986) בע"מ פד"ע ל 425). במסגרת סמכותו זו, בית הדין עוסק לעיתים קרובות בתחום המשפט המינהלי, מאחר שמסגרת סמכותו של בית הדין האזורי כוללת אף את ההסכמות לדון בתוקפה של פעולה שלטונית שמבצעת שלטונית ושעילתה ביחסי עובד-מעביד (ראו דב"ע 3-77/98 נאסר אבו עראד נ' המועצה המקומית ערערה, לא פורסם). אין בכך כדי לפגוע בסמכות הבג"צ, אך זאת, בהתאם להלכה, במקרים חריגים המתאימים לכך, שעה שמתעוררות שאלות בעלות חשיבות ציבורית והשכלות רחבות היקף של ההחלטה בעתירות (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה ואח', פ"ד נח(3) 865). הזכאות להחזר תשלום עבור הוצאות משפטיות מהווה זכות שמקורה ביחסים בין העובד (התובע) לבין המעסיק - הנתבעת, ולכן, היא נכללת בסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה על פי סעיף 24 (א) לחוק בית הדין לעבודה. בעניין זה, נזכיר פסק הדין שניתן בעב' (ת"א) 9894/05 ברלאי רם נ' עיריית תל אביב (17.9.08, אב בית הדין השופטת נטע רות) שם גם עלתה שאלת הסמכות בסוגיה הנדונה כאן, ונקבע: "אשר לדעתנו יאמר תחילה - כי סבורים אנו כי לבית דין זה נתונה הסמכות לדון בתביעתו של התובע להחזר הוצאות משפטיות. שכן, מדובר בעילה שביחסי עובד ומעביד אשר במסגרתה מבקש התובע לתקוף בדרך של "תקיפת עקיפין" את החלטתו של משרד הפנים לאשר לו השתתפות מוגבלת בהחזר הוצאות משפט, כפי שהחליט. אין בידינו לקבל אף את הטענה כי בהחלטה שניתנה בעניינו של עובד אחר יש כדי ליצור השתק עילה. בשים לב לכך שהתובע לא היה צד לאותו הליך". ב"כ הנתבעת מזכיר בסיכומיו פסיקה אחרת של בתי הדין האזוריים, אך חלק ממנה אינה רלוונטית לענייננו, מאחר שלא מדובר שם בתביעה של "עובד" אלא של "נבחר ציבור" שאינו עובד, כמו במקרה של תא (חי) 2547/01 רפאל שם טוב נ' המועצה הדתית עכו. על כן, אנו בדעה כי יש לבית דין זה סמכות עניינית לדון בתביעה. 8. המסגרת הנורמטיבית זכאות של עובד רשות מקומית להחזר הוצאות משפטיות הוסדר ב"נוהל מימון הוצאות משפטיות בשלטון המקומי", כפי שנקבע בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 4/2004 (להלן: "הנוהל"), אשר קובע את אמות המידה לקבלת החזר הוצאות, וכן את ההליכים הנדרשים לצורך אישור, שהם: המלצת הוועדה המייעצת בהרכב שיכלול את היועץ המשפטי של הרשות, גזבר הרשות ומבקרת הרשות; העברת ההמלצה למליאת הרשות שתחליט אם לקבל את המלצת הוועדה המייעצת, אם לאו; העברת העניין לוועדה ארצית, הממונה על ידי שר הפנים (הוועדה הארצית), כפי שנקבעה בסעיף 8 לנוהל. חוקיותו של הנוהל אושר על ידי בית הדין הגבוה לצדק בבג"ץ 320/96 גרמן נ' מועצת עיריית הרצליה ואח', פ''ד נב(2) 222 (להלן: "בג"צ גרמן"), שם נפסק: "הנוהל, בצד קביעת קני-מידה שוויוניים - התלויים בעניין ולא באישיות של מבקש החזר ההוצאות - מבקש לאזן לעניין גובה התשלום בין אינטרסים שונים. האינטרס האחד הוא כי נבחר הציבור יפעל בחופשיות וביעילות למען קידום ענייני הציבור, ללא חשש שמא עקב פעילותו הציבורית ייגרר להליכים משפטיים וייאלץ לבדו לשאת בהוצאותיהם. אינטרס זה עניינו במניעת תופעה של "רתיעת-יתר" בפעילותו הציבורית של מי שנבחר לשרת את הציבור. גם שורת הצדק מחייבת כי הציבור, הנהנה מהפעילות הציבורית של נבחריו, יישא בהוצאותיהם. תפיסה זו מתיישבת עם התנאי הקבוע בנוהל לזכאותו של נבחר רשות מקומית להחזר הוצאות ההגנה, והוא כי ההוצאות נגרמו עקב מילוי תפקידו הציבורי. ראו בג"ץ 4500/95 אליאס נ' הממונה על מחוז הצפון, משרד הפנים). ההוראות הרלוונטיות בנוהל, בכל הנוגע לבקשת התובע, הן כדלקמן: "5. תנאי הזכאות למימון הוצאות משפטיות: נבחר הציבור או העובד יהיה זכאי למימון הוצאות משפטיות במקרים הבאים, אשר המאפיין אותם הוא קיומו של קשר סיבתי ישיר בין מילוי התפקיד עליו הופקד, לבין המעשה או המחדל. א. אם הובא לדין בשל מעשה או מחדל שנעשה או שחדל בעת מילוי תפקידו, תוך כדי מילוי תפקידו ולשם מילוי תפקידו, וזוכה בפסק דין חלוט, או הורשע בעבירת רשלנות או בעבירת אחריות קפידה. ... ד. הוגשה נגדו עתירה מינהלית או תובענה אזרחית בבית משפט, בשל התנהגות שהיתה בתחום סמכותו כדין או שנהג בה בתום לב בהיותו סבור כי הוא נוהג בתחום סמכותו, ובלבד שהרשות המקומית אינה מיוצגת באותו ענין או שנבחר הציבור או העובד נדרש בנסיבות הענין לייצוג משפטי נפרד. ה. אם עתר לבית המשפט נגד החלטה להטיל עליו חיוב אישי ובית המשפט קיבל את עתירתו. 6. סייגים לזכאות א. ... ב. נבחר הציבור או העובד יהיה זכאי להגנה משפטית או להשתתפות בהוצאות משפטיות בשל התגוננות בפני תובענה אזרחית בבית משפט בגין הוצאת לשון הרע, רק אם נקבע, בהליך בהתאם לסעיף 8 להלן, כי הדברים בגינם הוגשה התביעה הן מבחינת תוכנם וצורת האמירה והן מבחינה מהותית, נאמרו בתחום סמכותו כדין או בהיותו סבור בתום לב כי הוא נוהג בתחום סמכותו, ומתוך התחשבות בכך שעל נבחר הציבור או העובד להיזהר ולהקפיד בדבריו ובתגובותיו בפומבי, ולהמנע מכל התבטאות שיש בה משום הוצאת דיבה. 7. שיעור ההשתתפות בהוצאות המשפטיות: א. בכפוף לאמור להלן בסעיף קטן (ב) סכום ההשתתפות לו זכאי נבחר הציבור או העובד לפי סעיף 6 לנוהל זה יהא, עד לסכום המרבי שיקבע ע"י שר הפנים בתוספת לנוהל בשים לב לסכומים ולכללים החלים בשירות המדינה, ואולם מועצת הרשות, בהלך הקבוע בסעיף 8, רשאית לאשר סכום הגבוה עד ל-50% מהסכומים הקבועים כאמור, אם מצאה כי הסכום שהוצא היה נחוץ וסביר, בהתחשב בהתפתחויות בענין, בהתקדמות ההליך המשפטי, ובתוצאת ההליך". 8. החלטת הוועדה המייעצת ההחלטה של הוועדה המייעצת שדנה בבקשת התובע, לאחר שהוגשה התביעה הקודמת, קבעה כדלקמן: "לאחר דיון בבקשת מר יוסי חן, הולט ע"י חברי הוועדה כדלקמן: מדובר בתביעות הדדיות להוצאת דיבה. מעיון בכתבי הטענות במסגרת ההליך בבסיס הבקשה להחזר הוצאות כתב התביעה, כתב ההגנה, כתב התביעה שכנגד וכתב ההגנה שכנגד, עולה כי בין מר חן לנתבע קיים רקע של סכסוך קודם או נוסף. יצויין כי למרות בקשות חוזרות הועברו עד היום רק חלק מהמסמכים ומסמכים שנטענו להיות קיימים (תצהירים) לא הועברו עד היום. כמו כן, יוחסו למר חן טענות בדבר השמצות אישיות, קללות וגידופים - אשר קשה לראות בהם, בין מבחינת תוכנם וצורת האמירה ובין מבחינה מהותית, כי נאמרו בתחום סמכותו כדין או בהיותו סבור בתום לב כי הוא נוהג בתחום סמכותו. וכן, לא ניתן לראות בדברים בגינם הוגשה תביעה כנגד מר חן, כי נאמרו תוך התחשבות בכך שעל עובד ציבור להיזהר ולהקפיד בדבריו ובתגובותיו בפומבי, ולהימנע מכל התבטאות שיש בה משום הוצאת דיבה. לא רק זאת, מפרוטוקול הדיון ופסק הדין עולה כי ההליך הסתיים לאחר התחייבות הדדית לא להשמיץ האחד את השני וכי הצדדים יתנהגו בעתיד בכל הכבוד הראוי, למעשה אין מדובר בסילוק התביעה ללא כל אשם אלא בפשרה והנושא נותר פתוח. בהתחשב בהנחיות משרד הפנים וההתייחסות המיוחדת לתביעות הוצאת דיבה סבורה הוועדה כי אין הצדקה למימון של העירייה למשפטים מעין אילו וכל ההליך נראה מיותר וחסר תכלית ובפועל כך גם הסתיים. הוועדה ממליצה שלא לאשר מימון. לא נסתרה מעיני הוועדה המלצת בית המשפט לעירייה אולם עם כל הכבוד נראה כי בפני בית המשפט עמדה תמונה חלקית ביותר כאשר העירייה לא יוצגה ועמדתה לא הוצגה ולא נשמעה. לא נראה שבית המשפט היה מודע להנחיות ולכללים החלים על העירייה במימון הליכים משפטיים מעין אילו וככלל נראה כי הצדדים הגיעו לפשרה על חשבון העירייה. בכל מקרה, אפילו אם היה מקום למימון סכום שכר טרחה המבוקש הינו מופרז ביותר בהתחשב בכך שהמשפט הסתיים בדיון ראשון. יצויין גם כי לא צורפו כל קבלות המעידות על תשלום וצורף רק הסכם שכר טרחה לקוני וקובע שכר כסכום חד פעמי ללא תלות במאומה, תוך ציון שמדובר בייצוג בגין ההגנה ואין כל התייחסות לחלוקה בין ההגנה לתביעה שכנגד. במידה והוועדה היתה מאשרת מימון, היתה מאשרת לכל היותר סכום של כ-3,000 ₪. כאמור ולאור כל האמור לעיל ממליצה הועדה שלא להיעתר לבקשת המימון". מועצת העיר אישרה את ההחלטה של הוועדה המייעצת, תוך אימוץ המלצתה, כך שבחינת בית הדין צריכה להיות לגבי סבירות ההחלטה הנ"ל, האם היא עומדת שקריטריונים שנקבעו בנוהל או שמא, כטענת התובע, היא נגועה בשיקולים זרים. 9. סבירות ההחלטה של הוועדה המייעצת קני המידה של הבדיקה השיפוטית את ההחלטה המנהלית לעניין החזר הוצאות הם במהותם זהים לאלה שמנחים את הרשות השופטת בבדיקה של החלטה של רשות מינהלית, לגביה נפסק בבג"צ ברמן: "רשות מקומית, ככל רשות מינהלית, כפופה לעקרון חוקיות המינהל, ואין לה סמכות זולת הסמכויות שהוקנו לה בחוק או על-פיו". באופן ספציפי באשר לביקורת ההחלטה לעניין החזר ההוצאות נפסק שם: "דעת להתחשב במכלול השיקולים שלעניין - השיקולים שציינתי ועמם שיקולים רלוונטיים נוספים המתעוררים בנסיבות המקרה - צריכים להיות לנגד עיניהן של הרשויות ולהתבטא בהחלטתן. אין די בכך שהרשות יודעת על השיקולים. תכלית הדרישה להתחשבות בשיקולים הרלוונטיים היא, בעיקרה, להביא להגשמת השיקולים שהדין חפץ ביקרם. לא "היסוד הנפשי" של הרשות הוא העיקר. העיקר הוא בהחלטותיה ובמעשיה. עמדתי על כך בדנג"ץ 3299/93 ויכסלבאום ואח' נ' שר הביטחון ואח', פסק-דין שבו נפסלה החלטת הרשויות עקב אי-התחשבות בשיקולים רלוואנטיים, הגם שהרשויות היו מודעות למכלול השיקולים: "מקום שבו... עומדת לפני הרשות קשת רחבה של החלטות אפשריות... ככלל, על הרשות לבחור בהחלטה המגשימה את כל השיקולים שלעניין. היה והרשות המינהלית לא עשתה כן, ובחרה בהחלטה שאינה נותנת כל ביטוי לשיקול ענייני, תיפסל ההחלטה על יסוד העילה של אי-התחשבות בשיקולים רלוואנטיים" (שם, בעמ' 209). בקביעת שיעור ההשתתפות בהוצאות המשפט של נבחר הציבור, עומדת בפני הרשויות קשת רחבה של חלופות החלטה אפשריות, ואין כל מניעה מקבלת החלטה שתבטא, הלכה למעשה, את מכלול השיקולים שלעניין. ... בהתחשבות במכלול השיקולים הרלוונטיים, אין די. על ההחלטה לבטא גם שקלול סביר - וליתר דיוק, שקלול שאינו בלתי סביר במידה קיצונית - של השיקולים הרלוונטיים השונים. ראו, למשל, בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואח', בעמ' 441; בג"ץ 935/89, 940, 943 גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', בעמ' 513-514; בג"ץ 6163/92, 6177 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח'. מנגד, האינטרס הציבורי מחייב כי השימוש בכספי הציבור ייעשה בשוויוניות ובהתחשבות באילוצים התקציביים של קופת הרשות המקומית. אינטרס זה מחייב קביעה של סכומים מרביים להשתתפות בהוצאות, כפי שאכן נעשה בנוהל. שכן, היעדר גבולות ברורים, לא זו בלבד שעשוי להביא להכבדה יתרה על הקופה הציבורית ולפגיעה ביכולתה של הרשות לממן פעולות חיוניות אחרות לטובת הציבור, אלא קיים גם חשש ממשי לפגיעה בשוויון". באשר לזכאות של העובד שנתבע בתביעה בגין לשון הרע, הנוהל קובע באופן מפורש שהוא יהיה זכאי לכך אם נקבע כי הדברים בגינם הוגשה תביעה, הן מבחינת תוכנם וצורת האמירה והן מבחינה מהותית, נאמרו בתחום סמכותו כדין או בהיותו סבור בתום לב כי הוא נוהג בתחום סמכותו ומתוך התחשבות בכך שעל נבחר הציבור או העובד ליזהר ולהקפיד בדבריו בתגובותיו בפומבי, ולהימנע מכל התבטאויות שיש בה משום הוצאות דיבה". בעניין זה לא הייתה קביעה פוזיטיבית של בית המשפט שדן בתביעה ובתביעה שכנגד, מאחר שאלה נמחקו בהסכמה. על הוועדה היה להתייחס לאותה שאלה: האם האמירות שנאמרו היו בתחום סמכותו של התובע (הן בתוכנן הן בצורתן) ותוך הזהירות הנדרשת מעובד הציבור. לפי האמור בפרוטוקול הוועדה המייעצת, הוועדה עיינה בכתבי הטענות בתיק שהתנהל בבית משפט השלום בעפולה וסברה כי ייחסו לתובע טענות בדבר השמצות אישיות, קללות וגידופים אשר קשה לראות בהם, בין מבחינת תוכנם וצורת האמירה ובין מבחינת מהותית, כי נאמרו בתחום סמכותו כדין או בהיותו סבור בתום לב כי הוא נוהג בתחום סמכותו. כן התייחסה הוועדה להתחייבות ההדדית של התובע ומר פרוסט "לא להשמיץ האחד את השני". על כן, סברה הוועדה כי מדובר באמירות שחרגו ממסגרת תפקידו של התובע והמליצה שלא לאשר מימון ההוצאות המשפטיות. הוועדה אף התייחסה להמלצת בית המשפט והחליטה שלא לקבלה, מאחר שסברה כי "בפני בית המשפט עמדה תמונה חלקית ביותר כאשר העיריה לא יוצגה ועמדתה לא הוצגה ולא נשמעה והוסיפה כי "לא נראה שבית המשפט היה מודע להנחיות ולכללים החלים על העירייה במימון הליכים משפטיים מעין אלו וככלל נראה כי הצדדים הגיעו לפשרה על חשבון העירייה". בסמכות הוועדה ובסמכות העירייה שלא לקבל את המלצת בית המשפט, אם זו נשקלה באופן רציני. במאמר מוסגר נציין כי יש באמירת הוועדה ביטוי לא מכובד כלפי בית המשפט ("לא היה מודע להנחיות ולכללים") אך זה לא הופך את השיקול לפסול. התובע טוען כי הנתבעת פעלה כלפיו באפליה פסולה ותוך שיקולים זרים, אך נסיבות אלה הן עובדתיות ודורשות הוכחות, כאשר אלה לא הובאו בפנינו. כן, לא ניתן להשוות בין המקרה של התובע לזה של עובד אחר, מר פייס אליהו, אשר הוגש נגדו כתב אישום (ובסופו של דבר הורשע) וקיבל ייצוג משפטי מטעם העירייה. בענייננו חלה חזקת תקינות של ההחלטה המנהלית, כאשר בית הדין מוסמך לבחון את סבירות ההחלטה, אך הוא לא שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות. בנסיבות שבפנינו, לא הוכח שנפל פגם מהותי בהחלטת הנתבעת, שהיא נגועה בחוסר סבירות או שיקולים זרים ולכן, לא ניתן לקבל את תביעתו של התובע. 9. לסיכום לאור האמור לעיל, התביעה להחזר הוצאות משפטיות נדחית. בהתחשב ביחסי העבודה שעדיין שוררים בין הצדדים, והמלצת בית המשפט השלום בעפולה, לפיה התובע היה יכול לסבור כי הוא זכאי להגיש תביעה כנגד הנתבעת, אין אנו עושים צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו. 10. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. הוצאות משפטלשון הרע / הוצאת דיבה