קצבת נכות עבור חסוי סגן הנשיאה יגאל פליטמן לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופט ד"ר יצחק לובוצקי ונציגת הציבור גבר' מאירה עזר; ב"ל 33516-08-11)[] אשר דחה את תביעת המערער, שמונה לאפוטרופוס של החסויה, לקבלת גמלת נכות כללית עבורה, מן הטעם שאינה עונה על הגדרת "נכה" כאמור בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה -1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי). המערער, בנה של החסויה, התמנה כאפוטרופוס שלה ביום 7.9.2006. ביום 19.8.2010, הגיש המערער תביעה למשיב (להלן - המוסד) לתשלום גמלת נכות כללית עבור החסויה. ביום 22.8.2010 דחה המוסד את התביעה, מן הטעם שעל פי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, "נכה" הוא תושב ישראל שטרם הגיע לגיל פרישה, בעוד שהחסויה הגיעה לגיל פרישה כבר ביום 1.1.1985. כנגד החלטה זו של המוסד הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי. ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו בתביעתו טען המערער כי יש לשלם לחסויה גמלת נכות כללית החל מחודש אוקטובר 1978, מועד פטירתו של בעלה המנוח, כאשר הייתה בת 54. לטענתו, מאחר שמדובר בתביעת אפוטרופוס, חל עליה סעיף 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן - חוק ההתיישנות), לפיו בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן בו החסויה לא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה מחמת ליקוי נפשי, ולא היה עליה אפוטרופוס, וכן לא יבוא במניין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התביעה. בית הדין האזורי ציין בפסק דינו, כי החסויה הגיעה לגיל פרישה ביום 1.1.1985, כלומר, כ-25 שנים טרם הגשת התביעה למוסד. לפיכך קבע, כי התקופה הרלבנטית לתביעה לגמלת הנכות לגבי החסויה היא בין שנת 1978 לסוף שנת 1984 (להלן - התקופה הרלבנטית), שכן לפי סעיף 185 לחוק הביטוח הלאומי, לאחר הגעתה של החסויה לגיל פרישה, פקעה זכאותה לגמלת נכות. בית הדין האזורי קבע, כי המערער לא הוכיח שבתקופה הרלבנטית החסויה לא הייתה מסוגלת להגיש תביעה למוסד בשל מצבה הנפשי. מסקנה זו של בית הדין התבססה, בין היתר, על הנימוקים הבאים: א. המערער מונה כאפוטרופוס של החסויה רק בשנת 2006. כאשר נשאל מדוע המתין עם המינוי עד לשנת 2006, השיב "לא רציתי להכריז על אמא שלי כפסולת דין. אמנם יש לה ליקויים נפשיים אבל היא סופר אינטליגנטית". כאשר נשאל מדוע לא העלה לפני המוסד את הבעיה הרפואית של החסויה עוד קודם לכן, השיב: "קודם אמא הייתה במצב קוגנטיבי חיובי והיא לא אפשרה לי לראות אף מסמך שלה... אמא שלי קיבלה טיפולים רפואיים קיבלה כדורים". ב. לאורך השנים הגישה החסויה טפסים והצהרות למוסד: בשנת 1978, עם פטירת בעלה, הגישה למוסד תביעה לגמלת שארים, והיא חתומה על טופס התביעה; בשנת 1987 מילאה וחתמה על הצהרה למוסד; ובשנת 2005 חתמה על טופס לתשלום גמלת סיעוד. ג. במסמך רפואי מיום 18.12.2005 נרשם: "...לאחרונה חלה החמרה במצבה עם סימנים דכאוניים וחרדתיים. קיימת גם ירידה קוגנטיבית קלה...". ד. בהתאם לעדות המערער, החסויה עברה למוסד סיעודי רק ביום 7.4.2008 ולפני כן התגוררה לבד. ה. בחוות דעת פסיכיאטרית משנת 2007 נכתב כי החסויה סובלת מ- P.T.S.D, C.C.S ודיכאון, אך עם זאת נרשם כי "...סובלת מההפרעות הנ"ל משנת 1992 עם החמרה ניכרת בשלוש השנים האחרונות". ו. לפי חוות דעתו של ד"ר ויבורסקי מיום 27.8.2006, אמנם קיימים ליקויים נפשיים מהם סובלת החסויה. אולם, עם זאת, נרשם כי "מתמצאת בכל המובנים...", וכי ההתדרדרות במצבה של החסויה החלה רק בשנת 1992 לאחר מלחמת המפרץ, וקיבלה תאוצה נוספת בשנים האחרונות לפני עריכת חוות הדעת. ד"ר ויברוסקי המליץ, בתוספת לחוות דעתו, להעניק לחסויה 50% נכות נפשית ואובדן כושר השתכרות החל מיום 1.1.1992. ח. לבית הדין האזורי הוגשה חוות דעת רפואית נוספת, של ד"ר בר הלפרן, שבה הומלץ להעניק לחסויה 55% נכות נפשית החל משנת 1978 ועד שנת 1992, וכן אובדן כושר השתכרות של למעלה מ- 80% החל משנת 1978. אשר לחוות דעת זו קבע בית הדין האזורי, כי לא ברור המועד שבו נערכה, אך נוכח העובדה שצוין בה כי החסויה מתגוררת במוסד סיעודי, נראה כי המסמך ניתן רק לאחרונה, ומשכך אין בו משום להעיד על מניעותה של החסויה להגיש את התביעה למוסד בזמן. ט. במסמך רפואי מהמרפאה לבריאות הנפש משנת 1996, צוין כי: "...מתמצאת בכל המובנים... הפרעות קלות בזיכרון לטווח קצר... אבחנה: PTSD של ניצולי שואה, החרפה בעקבות אירועי חיים ותהליכי הזדקנות". י. ועדה רפואית של המוסד לפי פקודת מס הכנסה, העניקה לחסויה נכות נפשית בשיעור של 50% רק החל משנת 1992. אשר על כן קבע בית הדין האזורי, כי המסמכים הרפואיים שהציג המערער לא מעידים על מצבה הרפואי של החסויה בתקופה הרלבנטית, ולכן לא ניתן לקבוע כי ליקויים נפשיים אלה מנעו ממנה לדאוג לענייניה, שכן הם מעידים על החמרה במצבה רק החל משנת 1992. בית הדין האזורי התייחס גם למסמך רפואי של ד"ר שטרייפלר מיום 2.3.1961 שצורף לתביעה, המעיד לכאורה על מצבה הנפשי של החסויה במועד עריכתו, והעיר כי המערער עצמו הודה כי מסמך זה נכתב לצורך התביעה לקבלת השילומים מגרמניה, שנערכה על ידי החסויה עצמה. לפיכך קבע בית הדין האזורי, כי אין בו כדי להעיד על אי מסוגלותה של החסויה לדאוג לענייניה בתקופה הרלבנטית לתביעה זו. עוד קבע בית הדין האזורי, כי המערער לא הציג נימוק משכנע לכך שהגיש את התביעה רק ביום 19.8.2010, בעוד שמונה כאמור כאפוטרופוס כבר ביום 7.9.2006. נוכח האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה, ומכאן הערעור שלפנינו. הערעור עיקר טענות המערער בערעור הן אלה: כבר במסגרת ההליך שנוהל בתיק האפוטרופסות בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, העלה את הטענה בדבר חלותו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, אך המוסד לא הגיב. לפיכך לטענת המערער, לא ניתן לטעון להתיישנות בהליך זה. בית הדין קמא שגה כאשר לא דרש התייצבותו של בנה השני של החסויה, אשר חי בארצות הברית, לחקירה על תצהירו, וכאשר לא דרש חקירתם של הפסיכיאטרים שנתנו את חוות דעתם. עד שהחלה הירידה הקוגנטיבית אצל החסויה בשנת 2006, המערער כלל לא היה מודע למצבה בשנת 1978, כאשר פגעה בעצמה ובאינטרסים שלה. הפשרה עליה חתמה החסויה עם הגרמנים בשנת 1959, נעשתה, בהתאם לקביעת בית המשפט לענייני משפחה, כאשר החסויה הייתה בלתי כשירה. לטענת המערער, הפשרה עצמה מעידה על ליקוי נפשי. לפיכך, העובדה שהחסויה חתמה על טופס קצבת שארים בשנת 1978 אינה יכולה להוות ראייה לכשירותה. ד"ר שטרייפלר לא נתן לחסויה חוות דעת לצורך תביעה מגרמניה, אלא היה רופא של שלטונות השילומים הגרמניים בארץ וביצע בדיקות לפי דרישתם. לכן ביקש המערער מבית הדין להורות על המצאת תעודת עובד ציבור של משרד האוצר שתעיד עבור מי עבד פרופ' שטרייפלר. מחלת הנפש מסוג הפרעת דחק בתר חבלתית אובחנה לראשונה בפסיכיאטריה בסוף שנות ה-70'. לכן ביקש המערער תעודת עובד ציבור של משרד הבריאות על מועד הגדרתה וגיבושה של מחלת הפוסט טראומה ברפואה. לטענת המערער, הפסיכיאטרים שעל חוות דעתם הסתמך בית הדין קמא, לא היו מודעים לכך שהחסויה עברה ניסויים בבני אדם על ידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, שכן הדבר נתגלה לראשונה בחודש יולי 2010. בישיבת קדם הערעור הוחלט כי הדיון בערעור יתנהל על דרך של סיכומים בכתב, וכי פסק הדין יינתן על ידי המותב על סמך הסיכומים וכלל חומר התיק. בסיכומיו הדגיש המערער כי לא ויתר על דרישתו לקבלת תעודות עובד ציבור ביחס לחוו"ד ד"ר שטרייפלר ולגבי מועד הגדרת מחלת הפוסט טראומה. עוד טען, כי ההלכה שנקבעה בעניין לוזון (עב"ל 57861-01-11 אסתר לוזון - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 7.8.2012; להלן - הלכת לוזון) אינה רלבנטית לערעור זה שכן היא עוסקת במבוטחים כשירים, וכי היה על המוסד לפנות באופן מרוכז לכלל ניצולי השואה וליידעם בדבר זכויותיהם. באת כוח המוסד טענה, כי תכלית תשלום גמלת הנכות הכללית היא קיום צרכים יום יומיים למבוטח שסובל מליקוי ולא בגין תקופה שבעבר הרחוק. לטענתה, דרישת המערער כי המשיב יבדוק בשנת 2010 את מצבה הרפואי והכלכלי של החסויה החל משנת 1978 היא דרישה בלתי סבירה. עוד טענה, כי המוסד אינו מחויב ליידע את מבוטחיו בדבר זכויותיהם. דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. מסקנות בית הדין האזורי מבוססות היטב בתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו, ופסק דינו ראוי להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. על האמור, נוסיף הערות אחדות כמפורט להלן. בית הדין האזורי הגדיר בפסק דינו את התקופה הרלבנטית לתביעה החל מחודש אוקטובר 1978 ועד ליום 1.1.1985, עת הגיעה החסויה לגיל פרישה, מועד שבו בהתאם לחוק, פקעה זכאותה לגמלת נכות כללית. המערער, כאמור, מונה לאפוטרופוסה של החסויה בשנת 2006, והגיש את תביעתו למוסד רק בשנת 2010. סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כך: "כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה." הלכה פסוקה היא, כי המועדים אשר נקבעו בחוק ובתקנות הביטוח הלאומי להגשת תובענות כפופים להוראות חוק ההתיישנות, ובית הדין אינו מוסמך להאריך מועדים אלו (דב"ע מט 0-170 / אוריאל פרת - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"א 132). המערער טען, כי מצבה הנפשי של החסויה בתקופה הרלבנטית לתביעה, לא אפשר לה לדאוג לענייניה ולהגיש תביעה למוסד, ומשכך יש להפעיל בעניין זה את הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות, אשר קובע כך: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה." במקרה זה, הערעור מכוון, בעיקרו של דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין קמא, בדבר הוכחת כשירותה הנפשית של החסויה לדאוג לענייניה בתקופה הרלבנטית, ולהגיש תביעה לתשלום גמלת נכות כללית. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, אשר שמעה וראתה את העדים ובחנה את חומר הראיות. לא מצאנו מקום במקרה שלפנינו לסטות מכלל זה. בית הדין האזורי בחן את החומר הרפואי שהונח לפניו, והגיע לכלל מסקנה כי לא הוכח שמצבה הנפשי של החסויה בתקופה הרלבנטית אכן היה ירוד במידה שמצדיקה הארכת תקופת ההתיישנות על פי סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ומשכך לא הוכח כי החסויה לא היתה מסוגלת לדאוג לענייניה. ממילא, קבע בית הדין, כי כיום, לאחר חלוף תקופה כה ארוכה, לא ניתן לעמוד די הצורך על מצבה הנפשי של החסויה בתקופה הרלבנטית. עוד קבע בית הדין, כי העובדה שהחסויה חתומה על מסמכים אחרים שהוגשו למוסד בתקופה הרלבנטית, כמו תביעה לקצבת שאירים, מעידה על יכולתה של החסויה באותה תקופה לדאוג לענייניה, וטענות המערער בעניין לא סותרות חזקה זו. כמו כן קבע בית הדין האזורי, כי לא ניתן הסבר המניח את הדעת מדוע לא פעל המערער, שמונה לאפוטרופוסה של החסויה כבר בשנת 2006, להגשת התביעה מיד לאחר מינויו, אלא המתין עד לשנת 2010 להגשתה, ובכך לא התקיים גם התנאי השני המנוי בסעיף 11 לחוק ההתיישנות. בית הדין האזורי הפנה לעניין זה לפסיקת בית דין זה בעב"ל 348/08 ליאור פנחס ברנישטיאנו - המוסד ביטוח לאומי (ניתן ביום 7.5.2009) במקרה דומה, לפיה, על מנת שתתקבל טענה לחלות סעיף 11 לחוק ההתיישנות, "אין די בכך שהוכח קיומו של ליקוי נפשי, אלא על המערער להוכיח כי לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת הליקוי הנפשי." ואכן במקרה זה, כאמור, בית הדין האזורי לא השתכנע בדבר מידת ליקויו הנפשי של החסויה בתקופה הרלבנטית, ובדבר מידת השפעתו של ליקוי זה על יכולתה לדאוג לענייניה. זאת ועוד. מקובלת עלינו טענת המוסד, לפיה תכליתה של גמלת הנכות הכללית היא ליתן מענה לצרכיו השוטפים של הנכה, להבדיל מתשלומה באופן רטרואקטיבי לגבי תקופת העבר, מעבר לתקופה המנויה בסעיף 296(ב) לחוק. אשר לכך כבר נפסק לאמור: "בהתאם לפסיקה העקיבה של בית דין זה (למשל בעב"ל 114/06 מיכאלי - המוסד, בהלכת פריג' ובעב"ל 1304/04 כץ - המוסד, שהבג"ץ עליו נמחק) תכלית תשלום הגמלה למיניה הינו ליתן מענה לצורכי הקיום השוטף של המבוטח, כאשר דרך המלך לעניין זה הותוותה בסעיף296(א) לחוק, לפיו יש להגיש תביעה למוסד תוך שנה מהיום בו נוצרה עילתה. סעיף296(ב) לחוק מאפשר סטייה מדרך המלך באפשרו תשלום רטרואקטיבי מוגבל. לאור זאת על המבוטח לפעול בהקדם למימוש זכויותיו כמתחייב מהמצב בו הוא נתון עם היווצרות התנאים המזכים בגמלה ולא להמתין בהגשת התביעה מתוך הנחה שתמיד ישולם לו בגין העבר. גישה שכזאת מערערת את כל מערך הביטחון הסוציאלי, המושתת על דמי ביטוח למימון הגמלאות הגבייתיות." (עב"ל 711/08 צ'רבינסקי - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 17.3.2010). בהלכת לוזון נפסק בעניין זה, אשר לתכלית תשלום גמלאות הקיום, כמו גמלת הנכות הכללית, כזאת: "... הגמלאות - גבייתיות או תקציביות, גמלאות קיום מינימלי או גמלאות מחליפות הכנסה, קצרות או ארוכות טווח, כולן נועדו בעיקרו של דבר ליתן מענה למצוקת ההווה או העבר הקרוב, ולא למצוקה היסטורית בעבר רחוק. משום כך בעיקרו של דבר, תשלום הקצבה הוא עיתי חודשי - ולא תשלום כולל חד פעמי בגין עבר שמעבר לשנה שלפני הגשת התביעה למוסד". אשר לטענת המערער לפיה אין רלבנטיות להלכות בית דין זה הנוגעות להתיישנות תביעות המוגשות למוסד, שכן הן עוסקות במבוטחים הכשירים לנהל את ענייניהם ייאמר, כי כאמור, מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי כי לא הוכח שמצבה הנפשי של החסויה מנע ממנה לדאוג לענייניה, ולראיה - החסויה פנתה באותן שנים בעצמה למימוש זכויותיה לגמלת שאירים ולגמלת סיעוד, ולכן אין להפעיל בעניינה את סעיף 11 לחוק ההתיישנות. לפיכך חלות ההלכות הרגילות של בית דין זה ביחס להתיישנות התביעות למוסד. זאת ועוד. מקובלת עלינו טענת המוסד, לפיה לא ניתן לעמוד כיום על מצבה הרפואי והכלכלי של החסויה בתקופה הרלבנטית, לפני למעלה משלושים שנה, ולבחון האם אכן הייתה החסויה זכאית לגמלת נכות כללית באותה תקופה. אשר לכך כבר נפסק, כי "לסוגיית ההתיישנות בתובענות נגד המוסד לביטוח לאומי יש היבטים סוציאליים-ציבוריים... לסוגיה זו יש גם היבט מינהלי המתייחס ליכולתו של המוסד להתגונן בתובענה המוגשת נגדו לבית-הדין באיחור. משום כך, ככל שחולף זמן רב יותר מיום מתן החלטת המוסד ועד הגשת התביעה, ניתן להניח שהקושי של המוסד להתגונן בתביעה הולך וגובר". (עב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ד, 488). אשר לטענת המערער כי היה על המוסד לפנות לחסויה מיוזמתו, משידוע לו כי היא ניצולת שואה, כבר נפסק כי: "הלכה היא שמערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי החוק ומשכך, החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לכן, ככלל, אין על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה את המוסד העומדות בפניהם אלא על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין". (עב"ל 677/08 ברש - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 14.6.2009). זאת, במיוחד לאור העובדה שמדובר בתביעה המתייחסת למועדים שהיו לפני כ- 30 שנה, עת הגישה למידע ולמחשב הייתה מצומצמת יותר. כיום ידוע לנו כי המוסד פונה מיוזמתו למבוטחים ומיידע אותם על זכויות שהן ודאיות לגביהם. טרם סיום ייאמר, כי לא מצאתי מקום להיענות לדרישות המערער ביחס לקבלת תעודות עובד ציבור לגבי ד"ר שטרייפלר ולגבי מועד הגדרת מחלת הפוסט טראומה, בהתחשב בתוצאת הערעור ובקביעות בית הדין האזורי בפסק דינו. סוף דבר- נוכח כלל האמור, לא מצאנו כי יש טעם להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין האזורי, ומשכך דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות. קצבת נכותחסוי (אפוטרופסות)נכות