התובע מבקש שנכיר בפגיעה מיום 11.5.11 כפגיעה בעבודה המחלוקת בין הצדדים, כפי שנוסחה בישיבת הקד"מ היא "האם אירעה לתובע תאונת עבודה ביום 11.5.11". 3. לטענת התובע, ביום 11.5.11, בשעה 11:00 לערך, הוא הוביל מזון שהגיע מחברת ההסעדה אל חדר האוכל במקום עבודתו. במסגרת זו, התובע פרק את הקונטיינרים של המזון מהמעלית אל המטבח, לרבות סיר מרק כבד. התובע הרים את סיר המרק על מנת לשפוך את תכולתו לקערת חימום בחדר האוכל ותוך כדי פעולת ההרמה, חש בכאב חד בגבו. בתמיכה לגרסה זו העידו התובע ומנהלת המטבח, גב' חני ואקנין. 4. לאחר ששמענו את עדויות התובע ועיינו בתיעוד הרפואי, לא שוכנענו כי ביום 11.5.11 התובע נפגע במהלך העבודה, כפי גרסתו. להלן נפרט את הנימוקים למסקנה זו. 5. על פי ההלכה הפסוקה, "בבוא בית הדין לקבוע עובדתית אם התרחשה תאונה במהלך העבודה אם לאו, עליו לייחס משקל מיוחד למסמכים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע הנטען ולדברי הנפגע המצוטטים בהם. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו (דב"ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי - הירשהורן, פד"ע כ 349)." (עב"ל (ארצי) 11538-10-10 ארצי - המוסד לביטוח לאומי, 6.11.11 ור' גם: עב"ל (ארצי) 5839-07-11 חיון - המוסד לביטוח לאומי, 2.7.12; עב"ל (ארצי) 19750-12-11 גנטוס - המוסד לביטוח לאומי, 29.11.12); עב"ל (ארצי) 614/08 מוסקוביץ - המוסד לביטוח לאומי, 13.7.09). עוד נפסק כי יש להעדיף "התבטאויותיו של תובע בסמוך לאחר האירוע הנטען, מועד שניתן להניח, כי האיש מסיח לפי תומו. בית הדין יעדיפן, בדרך כלל, על פני התבטאויות מאוחרות יותר של תובע בעת הגשת התביעה לבית הדין' (עב"ל 248/98 פרץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג 24." (עב"ל (ארצי) 686/08 בראנסי - המוסד לביטוח לאומי, 20.12.09). 6. אין חולק כי התובע פנה לרופאת המשפחה ביום 11.5.11, הוא היום בו לטענתו נפגע בעבודה (נ/2). בכרטיס קופ"ח נרשם באותו ביקור כי סיבת הפניה היא כאבי גב תחתון, ללא אזכור של פגיעה בעבודה. על פי אישור שצורף כנספח ב' לכתב התביעה, באותו יום רופאת המשפחה הפנתה את התובע לאחות קופ"ח לשם ביצוע זריקות וולטרן. התובע פנה שוב לרופאת המשפחה, כעבור כשבועיים, ביום 29.5.11, וגם אז התלונן על "כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל ימין, ללא הפרעות במתן שתן ... ". שוב, אין כל אזכור לפגיעה בעבודה. בהמשך, ביום 1.6.11 התובע פונה על ידי אמבולנס לבית החולים אסף הרופא. התקבלה תע"צ ממד"א אליה צורף דו"ח החולה מאותו תאריך. על פי האמור בדו"ח, התובע התלונן על בעיות רפואיות שונות. גם בדו"ח זה אין אזכור לפגיעה בעבודה. התובע התקבל למיון ב"אסף הרופא" ביום 1.6.11. במסמך הקבלה למיון, נ/3, נרשם שהתובע הופנה למיון על ידי אורתופד, לאחר שקודם לכן קיבל זריקות וולטרן בהוראת רופא משפחה, ללא שיפור. בבדיקת אורתופד במיון נרשמו הדברים הבאים: "כ - 4 ימים טרם קבלתו החלו כאבים דו"צ עם הקרנה לרגליים, ללא חום, ללא סיפור של חבלה, ללא מאמץ מיוחד..." הנה כי כן, לא זו בלבד שרוב התיעוד הרפואי הסמוך ליום התאונה הנטענת אינו תומך בגרסת התובע, במיון התובע מסר גרסה פוזיטיבית הסותרת את גרסתו כיום. על פי גרסתו הראשונית של התובע, לא היתה חבלה ולא היה מאמץ מיוחד שקדם לתלונותיו הרפואיות. 7. לאמור לעיל נוסיף כי גם בסיכום האשפוז, מיום 9.6.11 (נספח ג' לכתב התביעה), אין אזכור של חבלה או ארוע בעבודה, אלא נרשמו הדברים הבאים: "התקבל למיון לפני יומיים בשל פאראפלגיה מתקדמת במהירות שהחלה 4 ימים קודם לכן. ... לפני כשבועיים התלונן על כאב גב תחתון לזמן קצר. מספר ימים לאחר שהכאב חלף, תוך כדי מנוחה התלונן על כאב גב עז מותני ... תחתון ולאחריו חולשה ברגליו". 8. זאת ועוד, בחינת התיעוד הרפואי הנוסף אשר צורף לכתב התביעה, מעלה כי רק בשלב מאוחר יותר התובע מסר שנפגע בעבודה. כך, למשל, בטופס בל 250 מיום 27.6.11 נרשם שהתובע הרים משא כבד. כך אף נרשם בטופס התביעה לדמי פגיעה. גם בתעודה ראשונה לנפגע בעבודה, שנמסרה לו ביום 4.7.11, נרשם שהתובע הרים משא כבד. תיאור דומה מופיע ברישום רפואי של הרופא התעסוקתי (מיום 7.9.11) ובסיכום מחלה מהמרכז הרפואי רעות, מיום 1.9.11. בשלב מאוחר יותר, בתיעוד משנת 2012, מופיע תיאור הדומה לגרסתו של התובע בבית הדין, בדבר הרמת סיר מרק כבד. ר' מסמך רפואי מיום 10.1.12, טיוטת ביקור ב"אסף הרופא" מיום 19.4.12 (נספח ד' לכתב התביעה) ובתשובת יועץ בקופ"ח, מיום 22.4.12. 9. המסקנה העולה מבחינת תלונות התובע כפי שנרשמו בתיעוד הרפואי היא שסמוך לארוע, לא מסר כלל שנפגע בעבודה, בשלב מאוחר יותר מסר תיאור כללי של הרמת משא כבד ודווקא חודשים רבים (למעלה מחצי שנה) לאחר הפגיעה הנטענת, התובע החל למסור גרסה מפורטת הדומה לגרסתו בבית הדין, היינו תיאור של הרמת סיר מרק כבד. העובדה שככל שהזמן חלף, נמסרה מפי התובע גרסה מלאה יותר בפרטים, אינה מתיישבת עם שורת ההגיון. 10. לאמור לעיל נוסיף כי בטופס התביעה לדמי הפגיעה, התובע ציין כי לא היו עדים לארוע. לעומת זאת, בבית הדין התובע טען שהיו עדים (ר' פרוטוקול ישיבת הקד"מ ביום 23.4.13) ולישיבת ההוכחות התייצבה מנהלת המטבח, שהעידה שראתה את התובע מרים את סיר המרק. התובע נשאל מדוע נרשם בטופס התביעה שלא היו עדים לארוע ולא סיפק תשובות מניחות את הדעת: "אז מה להגיד לך? שאני לא זוכר? אני מספר לך את האמת. בטח שהיא היתה לידי ואין לי מושג למה שם כתבתי שהיא לא היתה." (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 28-29). התובע ניסה לתלות את הסתירה בעובדה שקיבל משככי כאבים (ר' גם ת/1). איננו סבורים כי יש בכך להסביר את העניין. ראשית, אין מדובר באי דיוק, אלא בשתי גרסאות שונות זו מזו לחלוטין. שנית, התובע העיד שבעת שמילא את טופס התביעה, נכחו במקום מנהלו הישיר, מנהל נוסף ופקידה מהחברה בה עבד. כלומר, התובע לא מילא את הטופס כשהיה לבדו. הטענה כאילו התובע יכול היה למלא נכונה את כל הפרטים בטופס ורק בעניין העדים הוא טעה, אינה הגיונית, במיוחד כאשר ההסבר למעשה זה ניתן רק בחקירה הנגדית ולא בשלב קודם לכן. אשר לתרופות שהתובע קיבל, נציין כי בסיכום האשפוז ברעות (חלקו הוגש וסומן ת/1 והמסמך המלא צורף לכתב התביעה), אמנם יש אזכור לקבלת משככי כאבים, ברם אין כל אזכור לחוסר התמצאות, טשטוש או כל מצב רפואי אחר שיתמוך בעדות התובע לפיה "לא ידעתי מה קורה איתי והייתי בעולם אחר" (עמוד 5, שורות 29-30). נהפוך הוא, בסיכום החלק הנוירולוגי מצויין במפורש: "מבטא עצמו טוב... שיתוף פעולה - טוב... בקרת מציאות - תקינה, מצב הכרה - מלא". לאור האמור לעיל, איננו מקבלים את עדות הגב ואקנין כעדות שיש בה לתמוך בגרסת התובע. 11. סוף דבר - התביעה נדחית. כמקובל בהליכים מתחום הבטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. הכרה בתאונת עבודה