בהתאם להסכמתו, בין השנים 2003-2009. בין הצדדים קיימת מחלוקת ביחס לשאלה האם הכספים נוכו כדין, והאם התובע זכאי להשבתם. עיקר העובדות הצריכות לענין התובע התקבל לעבודה בשירות בתי הסהר בשנת 1993 ומילא שורה של תפקידים במינהל משאבי אנוש. מאחר שהתובע בוגר תואר ראשון במדעי החברה (אונ' בר אילן), הוא היה זכאי מאז תחילת שירותו לשכר לפי דרוג המח"ר. מחמת תקלה, מאז גיוסו לשב"ס בשנת 1993 ועד לסיום קורס קצינים בחודש יולי 1994 שולם לתובע שכר בחסר, לפי הדירוג ה"אחיד" על אף שהיה זכאי לשכר לפי דירוג מח"ר. לאחר שהתובע עבר קורס קצינים, אירעה תקלה נוספת בתשלום שכרו, בעת שהוזנה לו דרגת שכר - "מח"ר מועדף" על אף שבאותה עת התובע היה זכאי לדירוג "מח"ר" בלבד, כתוצאה מכך, החל מחודש יולי 1994 ועד חודש אוגוסט 2002 שולם לתובע שכר ביתר. במהלך שנת 2002 הופעלו במחלקת סגל צוותי בדיקה, שתפקידם היה לאתר טעויות באופן בו שולם שכר לאנשי השב"ס (ראה עדות איל גובר בעמ' 8 שורות 1-14). עוד בטרם נבדק שכרו על ידי חוליות הבדיקה, במהלך חודש מאי 2002 פנה התובע לממונים עליו, והודיע כי משולם לו שכר לפי דירוג "מח"ר מועדף" על אף שהוא זכאי לדירוג מח"ר. המידע הועבר על ידי הממונים על התובע לטיפול ענף השכר בשב"ס (נספחים א' ב' לתצהיר התובע). לאחר בדיקה, הוזנה לתובע דרגת השכר הנכונה, והחל מחודש אוגוסט 2002 שולם לו השכר לו הוא זכאי, לפי דירוג המח"ר. עוד הוברר, כי בגין הטעות שבהזנת דירוג "מחר מועדף", בתקופה שמיולי 1994 עד חודש אוגוסט 2002, שולם לתובע שכר ביתר במשך כשמונה שנים. להשלמת הדברים נזכיר עוד, כי בעקבות הבדיקה התברר כי התובע היה זכאי לדירוג מח"ר החל מיום גיוסו, וכי מחמת טעות, עם גיוסו ועד לסיום קורס קצינים שולם לתובע שכר לפי דירוג אחיד במקום לפי דירוג המח"ר (ולפיכך, שולם לו שכר בחסר, בחודשי עבודתו הראשונים - מגיוסו בשנת 1993 ועד יוני 1994). התובע התבקש להשיב את הכספים ששולמו לו ביתר. התובע פנה למשנה ליועמ"ש שב"ס, עו"ד עפרה קלינגר, ביום 31/5/02 ושטח בפניה את טענותיו לעניין הדרישה שהועלתה, כי ישיב כספים ששולמו לו בטעות (נציין כי מכתבו של התובע לעו"ד קלינגר לא הוגש לבית הדין ואולם הוא נזכר במכתב התשובה שנשלח אליו- נספח ד' לתצהיר התובע). ביום 17/6/02 כתבה המשנה ליועמ"ש שב"ס לתובע כי מקובלת עליה עמדתו, לפיה בהתאם להלכה שיצאה מלפני בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"ע 39/99 אסרף נ' מ"י פד"ע ל"ז 79, [להלן גם: "עניין אסרף"] אין לדרוש ממנו להשיב את הכספים ששולמו עליה (נספח ד' לכתב התביעה). ביום 13/10/02 וביום 17/11/02 כתב התובע לממונים עליו כי הוא עומד על קבלת הפרשי השכר בגין תקופת עבודתו הראשונה, בה שולם שכרו בחסר, וכי ביוחס לתקופה בה שולם שכרו ביתר - הוא מתנגד להשבה. התובע הסתמך בעניין זה על חוות דעת של המשנה ליועמ"ש שב"ס (נספח ב2 , ב3 לכתב התביעה). ביום 11/3/03 כתבה רע"ן קידום קצינים לרע"ן משכורת כי על פי החלטת ועדת השכר יש לחשב את הפרשי השכר שקיבל התובע ביתר בגין התקופה שמיולי 94 עד אוגוסט 2002 ולקזז מסכום זה את הכספים שהתובע זכאי להם בגין התקופה שמיום גיוסו עד יוני 94 ולדרוש מהתובע להשיב את הסכום העודף. בהמשך הדברים, ביום 8/5/03, התקיים לתובע ראיון בפני ראש מינהל משאבי אנוש דאז, תג"ד אייל גובר. בסיכום הראיון נכתב כדלקמן: "הובהר לקצין כי על פי סיכום עם פרקליטות המדינה ועל פי החוק חובה על שב"ס לתבוע בביהמ"ש את השבת הכספים. לובנו ההיבטים המנהליים, הערכיים, והמשפטים של המצב. בתום השיחה החליט הקצין כי מטעמים ערכיים אין הוא מעוניין להחזיק בכספים שקיבל כתוצאה מתשלומי יתר והוא מסכים להחזירם. יחד עם זאת חשוב לו מאוד כי פריסת השבת החוב תהיה ארוכה ככל האפשר מאחר והנטל הבלתי צפוי הנופל עליו כבד מאוד. ... בהסכמת הקצין יערך קיזוז בין חובו לשב"ס וחוב שב"ס כלפיו והוא יחזיר את ההפרש. פרישת התשלומים תהיה ארוכה ככל האפשר ותסוכם בין הקצין לבין רע"ן משכורות. במקרה של מחלוקת יוחזר הנושא לרמ"ל מש"א. השבת הכספים תהיה לתקופה של 7 שנים לאחור, ובהתאם לכללים החלים ביחס להשבת תשלומי היתר. הבעתי הערכתי לעמדה שנקט הקצין בסוגיה. תגובת המרואיין סיכום האמור לעיל מקובל. בנוסף ראוי לציין כי נהגתי כהלכה בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה ובהסתמך על החלטת המשנה ליועמ"ש שבדקה את הנושא פרטנית לגבי וקבעה שלא חלה עלי חובת ההשבה מאחר ולא תרמתי לטעות. למרות זאת מטעמים ערכיים ואישיים שנובעים בעיקרם מאמון כלפי המערכת הנני נעתר לבקשת הרמ"ל ומסכים לאמור לעיל." התובע חתם על סיכום הראיון בהתאם לסיכום שבין התובע לבין ראש מינהל משאבי אנוש, נמסר לתובע על ידי חשבות השב"ס כי סכום החוב ינוכה משכרו החודשי ב- 72 תשלומים בסך 302 ₪ כל אחד. בחלוף כחמש שנים, ביום 19/3/08, פנה התובע ללשכה המשפטית בשב"ס. בפנייתו ציין כי מדי חודש מנוכה משכרו סכום בסך 302 ₪ על חשבון החוב, כי עד למועד כתיבת המכתב השיב 15,000 ₪ וכי יתרת החוב, עומדת באותו מועד על 7,000 ₪. התובע ציין במכתבו כי נאלץ להסכים להשבה בלחץ הממונים עליו, ועל מנת שלא יפגע מעמדו. במכתב התבקשה הלשכה המשפטית לשוב ולבחון את עניינו, לאור טענתו כי הוא מתקשה לבצע את השבת התשלומים (נספח ה' לכתב התביעה). ביום 11/5/08 הועברה פנייתו של התובע על ידי עוזר יועמ"ש שבס לחשב השב"ס. במכתבו ציין עוזר היועמ"ש כי אילו בשעתו עמד התובע על סירובו להשיב את הכספים לא ניתן היה לנכותם משכרו, ולפיכך בשים לב לנסיבות בהן ניתנה ההסכמה, ובשים לב לכך שהתובע שילם 2/3 מהחוב, הוצע לוותר על יתרת ההשבה (מספח ו' לכתב התביעה). בקשתו של התובע לביטול יתרת ההשבה לא נענתה, והנתבעת המשיכה לנכות תשלומים משכרו של התובע עד לסיום יתרת החוב בשנת 2009. ביום 29/5/12 פנה התובע, באמצעות ב"כ, ליועמ"ש שב"ס (נספח ט1 לכתב התביעה) במכתבו טען כי דרישת ההשבה ממרשו לא היתה מוצדקת, וזאת על פי ההלכה שיצאה מלפני בית הדין לעבודה בעניין אסרף, וכן טען, כי אילמלא הסכמת התובע אשר ניתנה בכורח, לא ניתן היה לגבות ממנו את הכספים שכן אילו נדרש השב"ס להגיש נגד התובע תביעת השבה, היתה התביעה נדחית. משלא נענתה הפניה, ביום 2/9/12 הוגשה התובענה דנן. טענות הצדדים לטענת התובע מאחר שלא ניתן ליחס לו חוסר תום לב בקבלת השכר ביתר, ובשים לב לאינטרס ההסתמכות שלו, היה על הנתבעת לפעול בעניינו על פי "הלכת אסרף", ולהמנע מלדרוש ממנו השבה של כספים ששולמו לו ביתר בין השנים 1994-2002. לטענתו הוא נאלץ להסכים להשבת הכספים מחשש לאבד את מקום עבודתו ולכן בלית ברירה החזיר לשב"ס סכום בסך 23,556 ₪ וכעת הוא מבקש את השבתו אליו. לטענתו, התביעה לא התיישנה, מאחר שנתבעת הודתה בקיום החוב. לטענת הנתבעת התביעה דנן התיישנה. עילת התביעה נולדה בשנת 2003 ואילו התביעה דנן הוגשה בחלוף למעלה מתשע שנים לאחר הולדתה של העילה. לדידה של המדינה מעולם לא היתה הכרה בזכות של התובע לכספים, באשר מדובר בכספים שמלכתחילה שולמו לו בטעות והוא איננו זכאי להם. בסיכומיה הפנתה הנתבעת להוראת החשב הכללי 13.6.2 שעניינה "החזר חובות בגין תשלומי יתר ששולמו לעובדים" לפיה בגופים הכפופים להנחיות החשכ"ל עובד שקיבל שכר ביתר מחוייב להשיבו למעסיקו. ככל שהעובד לא נותן את הסכמתו להשבה, העניין מועבר לטיפול הפרקליטות לצורך טיפול בתביעת השבה. מטעם התובע העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבעת העיד תת גונדר (בדימ') איל גובר אשר כיהן במועדים הרלוונטים כראש מינהל משאבי אנוש. התיישנות על פי הוראות ההתישנות שבדין, בית המשפט לא ידרש לתביעה כספית אשר הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה. בענייננו, בלב התביעה עומדים ניכויי שכר אשר בוצעו בהתאם להסכם שנכרת בין הצדדים בשנת 2003. לטענת התובע יש לבטל את ההסכם, ולהשיב לו את ניכויי השכר שבוצעו מכוחו. הגם שהתובע לא מפרש ומדייק, מהי העילה המשפטית לביטול ההסכם שנכרת בין הצדדים בשנת 2003, לא ניתן לחלוק על כך שכל העובדות והטענות הרלוונטיות, לרבות טענת התובע כי הוטעה או נכפה בדרך כזו או אחרת על ידי הממונים עליו, היו בידיעתו של התובע כבר בשנת 2003, מועד היווצרות עילת התביעה. אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה יש לראות במכתב עוזר היועמ"ש מיום 11/5/08 (ראה פרק העובדות), משום הודאה בקיומה של זכות של התובע, שיש בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. לטעמינו, האמור בפסק הדין בתיק ע"א 8438/09 רובאב נ' אחים דוניץ עליו מבקש התובע להסתמך, כלל איננו רלוונטי לנסיבות העניין דנן. נקדים ונבהיר כי בנסיבות דנן, אין חולק כי מלכתחילה לא הייתה לתובע "זכות" לקבל את השכר ששולם לו ביתר, מחמת טעות. בנסיבות דנן ניתן לומר, לכל היותר, כי בשעתו עמדה לתובע הזכות שלא להסכים להשבת השכר ששולם לו ביתר, באופן שהיה מחייב את הנתבעת לנקוט נגדו בהליך משפטי שאין לדעת את תוצאותיו. על זכות זו ויתר התובע בשנת 2003, בעת שהגיע עם הנתבעת להסכם בדבר השבת החוב בפריסה ל- 72 תשלומים. המכתב מיום 11/5/08, עליו מבקש התובע להיבנות, מהווה תכתובת הפנימית, בין עוזר היועמ"ש לבין חשב השב"ס (אשר כלל לא הייתה מיועדת לתובע). מעדותו של התובע עולה כי מדובר במכתב שנכתב בעקבות פנייתו של התובע לעו"ד עפרה קלינגר, מי שתמכה בעמדתו בעת שהיתה משנה ליועמ"ש, ואשר בשנת 2008 מונתה לתפקיד ראש מחלקת סגל (ראה עדות התובע בעמ' 5 שורות 1-4). נציין כי עו"ד קלינגר מכותבת לידיעה במכתב, אשר ההמלצה שבו נרשמה בלשון רבים. במכתב מפנים רמ"ח סגל ועוזר היועמ"ש את פניית התובע לבדיקת חשב השב"ס, פירוט הרקע העובדתי וההערכה הבאה: "אילו לא היה מביע הקצין את הסכמתו לקיזוז רטרואקטיבי, קיים סיכוי יותר מסביר כי בהליך משפטי - בית הדין לעבודה היה פוטר אותו מן ההשבה" על רקע האמור, ולאחר סקירה של ההלכה שנקבעה בפסק הדין בענין אסרף והתיחסות לנסיבות בהן הסכים התובע לביצוע ההשבה, ממליצים רמ"ח סגל ועוזר היועמ"ש לחשב : "הגם שלא ניתן לקבוע כי מדובר באילוץ המאיין תוקף מההסכמה שנתן בשעתו לביצוע הקיזוז - נראה בעניינו ראוי להיענות לבקשת הקצין, ולפטור אותו מיתרת ההשבה." עניין לנו איפה במיחזור של חוות דעתה של עו"ד עפרה קלינגר, לפיה חשב השב"ס מוסמך לפטור את התובע מהשבה. המדובר באותה חוות דעת שנדחתה על ידי הגורמים המוסמכים בשב"ס כבר בשנת 2002, ונדחתה שוב בשנת 2008. זאת ועוד, המכתב אינננו מצביע על "זכות" כלשהי של התובע, ביחס לכספים שכבר שולמו על ידו, ואף לא ביחס ליתרת החוב, אלא מציע "להיענות לבקשת הקצין" כאשר עולה מהמכתב בבירור כי מדובר בהמלצה להיענות לבקשה - 'לפנים משורת הדין' על אף שיש תוקף משפטי מלא להסכם עם התובע משנת 2003, שמכוחו הושבו הכספים. לנוכח האמור, איננו סבורים כי במועד כלשהו שלאחר הווצרות העילה (2003) היתה הודאה של הנתבעת בזכות כלשהי של התובע. לנוכח האמור דין התביעה להדחות מחמת התיישנות העילה. טענת התובע לגופה למעשה, טוען התובע כי יש לבטל את ההסכם משנת 2003 בדבר השבת הכספים, באשר ההסכם נחתם על ידו מחמת חוסר ברירה, ולהשיב לו את הסכומים שנוכו משכרו על יסוד אותו הסכם. בטרם נדון בטענות התובע כי ההסכם משנת 2003 נכפה עליו נקדים מספר מילים לעניין פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין אסרף (ע"ע 39/99 יהושע אסרף נ' מדינת ישראל פד"ע ל"ז 79) העומד ביסוד בקשתו של התובע בהליך דנן. בעניין אסרף דן בין הדין הארצי לעבודה בערעור שהגיש קצין משטרה על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה שהורה לו להשיב למדינה 20% מסך הפרשי המשכורת שקיבל ביתר, מחמת טעות, במשך כעשר שנים. בית הדין הארצי ביסס את פסק דינו על הוראות סעיפים 1-2 לחוק עשית עושר ולא במשפט אשר קובעות כדלקמן: 1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת. 2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". בעניין אסרף בית הדין הארצי לעבודה עמד על כך שנסיבות בהן עובד קיבל שכר ביתר מקימות חובת השבה על פי חוק עשית עושר ולא במשפט. עם זאת, בנסיבות שהובאו בפני בית הדין בעניין אסרף, אשר תוארו בהרחבה בפסק הדין, ובשים לב לכך שלא נשמעו ראיות בתיק, ולכן לא הוכח כי המערער ידע או כי היה עליו לדעת על הטעות בשכר (והוא אף קיבל הודעה בכתב לפיה היה זכאי לתוספת), קבע בית הדין הארצי כי העובד הסתמך על התשלומים בתום לב, וכי מתקיימות נסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת. ודוק, פסק הדין איננו קובע דבר לעניין זהות הגורם המוסמך בשירות המדינה להודיע לעובד כי הוא רשאי לשמור בידיו סכומי שכר ששולמו לו ביתר מחמת טעות, ואף לא קובע הלכה שלפיה קיים "פטור" מהשבה של שכר ששולם לעובד ביתר מחמת טעות. פסק הדין בעניין אסרף קובע כי בנסיבות שהובאו בפני בית הדין שם, סבר בית הדין כי יש לפטור את המערער מהשבה, וכך הורה למדינה לעשות. נדמה כי בזמן אמת, דעתה של המשנה ליועמ"ש שב"ס, היתה כי על פי פסק הדין בעניין אסרף, בנסיבות העניין ראש מנהל משאבי אנוש ו/או חשב השב"ס או גורם אחר בשב"ס, מוסמכים לפטור את התובע מהשבת סכומים ששולמו לו ביתר וכי ראוי שכך יפעלו. עמדתו של ראש מנהל משאבי אנוש היתה שונה, והוא נסמך לעניין זה על חוות שעת משפטית של גורם בפרקליטות המדינה, לפיה ככל שהתובע מתנגד להשבה, יש לפנות לבית הדין על מנת שיכריע ביחס למידת הצדק שיש בתביעת השבה בנסיבות העניין. ראוי להזכיר בעניין זה את הוראות החשב הכללי 13.6.2 "החזר חובות בגין תשלומי יתר ששולמו לעובדים". ההוראה אליה הפנתה הנתבעת בסיכומיה, קובעת כי מקום שהתברר כי עובד קיבל שכר ביתר, והוא מסרב להשיבו, הסמכות לפטור את העובד מהשבה נתונה בידי ועדה שהוקמה לעניין זה על ידי החשב הכללי, ובידה בלבד. ככל שהוועדה לא החליטה לפטור את העובד מהשבה, בהתאם להוראות החשב הכללי, על המדינה להגיש נגד העובד תביעת השבה, באשר אין גורם פרט לוועדה, המוסמך למחול לעובד על חובו. נציין כי הוראת החשכ"ל מכוחה הוקמה הועדה לטיפול בחובות עובדים נכנסה לתוקף ביום 1/11/10, היינו זמן רב לאחר שהתגלה החוב של התובע והושב. אשר למצב המשפטי שבטרם הוראת החשכ"ל, מעדותו מר גובר עולה כאמור כי היתה קיימת מחלוקת בין המשנה ליועמ"ש השב"ס הגב' עפרה קלינגר אשר סברה כי ראוי שגורמי השכר בשב"ס יפטרו את התובע מהשבה, לבין נציג פרקליטות המדינה, שגרס כי ככל שהתובע מסרב להשיב את הכספים ששולמו לו ביתר, יש להביא את עניינו להכרעת בית המשפט בדרך של תביעת השבה. מר גובר הבהיר כי הגורמים המוסמכים בשב"ס החליטו לאמץ את עמדת פרקליטות המדינה ולא מצרו למחול לתובע על חובו כפי שהמליצה עו"ד קלינגר. נציין בהקשר זה, כי מר גובר נחקר על ידי ב"כ התובע ונשאל כיצד פעל בניגוד לעמדת המשנה ליועמ"ש השב"ס והשיב כי העמדה של עו"ד קלינגר לא ניתנה במסגרת דיון מהותי שהתקיים בנושא בשב"ס אלא לפי בקשה של התובע. לשאלת בית הדין האם יועמ"ש השב"ס היה מעורב בעניין הזה השיב מר גובר "לא זוכר פרטים אבל אם היה מעורב עמדתו לא היתה כשל עפרה. כי אני פעלתי לפי עמדת השירות. לא המצאתי כאן עמדה" בהמשך הדברים העיד כי התקיימה בעניין התייעצות עם עו"ד מפרקליטות המדינה שדעתו היתה שונה מזו של עו"ד עופרה קלינגר המשנה ליועמ"ש השב"ס. ואולם, בחלוף הזמן, הוא לא יכול היה לזכור עם מי בדיוק התייעץ (עמ' 9 לפרוטוקול). נזכיר כי מחמת השיהוי בו לוקה התביעה דנן, עדותו של מר גובר נשמעה בחלוף כעשר שנים מהאירועים עליהם העיד. בנסיבות העניין אין לתמוה על כך שאיננו זוכר מי הגורם בפרקליטות, שהשב"ס פעל בהתאם להנחייתו. עם זאת יש להדגיש, כי דבר קיומה של המחלוקת המשפטית בין המשנה ליועמ"ש השב"ס לבין הגורמים המוסמכים בפרקליטות המדינה הובא לידיעתו של התובע בזמן אמת, כפי שעולה בבירור מסיכום הראיון מיום 8/5/03. הובהר לתובע, כי הגורמים המוסמכים בשב"ס בחרו לאמץ את עמדת פרקליטות המדינה, וכי ככל שהתובע ידבוק בהתנגדותו להשבת הכספים ינקט נגדו הליך של "תביעת השבה". על רקע האמור לעיל, אין בידי לקבל את טענת התובע בדבר הכפייה שהופעלה עליו (ראה עמ' 4 לפרוטוקול שורות 8-25): "נקראתי אז לראיון אצל ראש ענף קצינים ואמרתי בפרוש שאני מבקש לפטור אותי מחבת ההשבה על סמך חוו"ד משפטית ועל סמך דברים כתובים. אמרו לי בסדר, שמענו את מה שאמרת ואנו רוצים לשמוע אותך אומר את זה בפני ראש מינהל משאבי אנוש, שוב טענתי שאין לי מה להשמיע וזה נכתב ואין טעם שאבוא לשיחה, ראש ענף קצינים אמר לי שאני צריך לבוא לשיחה אצל ראש המינהל. אז כעבור זמן קצר הגעתי לראיון אצל ראש המינהל וגם אז שוב חזרת וטענתי על טענתי שאני נשען על חוו"ד משפטית של עו"ד קלינגר עפרה, והוא אמר לי שהוא לא סומך עליה, והחוות דעת שלה לא נראות לו רציניות, הפניתי לפסק דין אסרף והוא אמר שזה לא מענין אותו, קבלת תחזיר. אז הוא אמר לי שאם לא - יש לנו את דרכים שלנו לגבות את הסכום הזה. השיחה הזאת היתה אצל ראש ענף מינהל שהוא העד מטעם הנתבעת. במקרה כזה עשיתי לעצמי ניתוח מצב וראיתי שאין לי אפשרות להתאגד כי אין ועד עובדים, ופסקי דין לא עושים רושם גם לא חוות דעת מקצועית של המשנה ליועמ"ש, ומצד שני אני עדין לא מוכן לקבל את המצב הזה שאני צריך לשלם את הסכום.. ואז היתה אפשרות שיהיה איזה מוצא מטעמים אישיים או ערכיים וכו', וכך נסיים את הענין. אבל אני עדין טענתי ואמרתי בסיכום הראיון וזה רשום, שאני עדין נהגתי כהלכה על סמך פסק דין של אסרף. אני מאשר שכן אמרתי למפקדי שמטעמים ערכיים אני רוצה להחזיר את הכסף, אבל זה היה עיבוד שעלה תוך כדי הדיון כשהבנתי שאין מוצא." בחקירתו הנגדית נשאל התובע ביחס לדברים שהוחלפו בין הצדדים באותו הראיון ותשובותיו היו כדלקמן: "ש. מקריאה לך את תוכן הראיון שחתמת עליו (נספח ד' לכתב התביעה) כלומר אמרו לך שלפי עמדת פרקליטות המדינה והחוק הנתבעת תצטרך לתבוע את הכספים, זה נכון שזה נאמר לך ? ת. זה נאמר, משמעות הדברים הייתה שאם אני מסכים לתביעה נגדי אז לא אוכל להמשיך באותה עבודה. ש. מישהו אמר לך את זה, יש לך את זה כתוב? ת. לא אף אחד לא אמר לי. אין לי מסמך רשמי שמוציאים מארגון שאם אתה מתנהג כך אנו נתנכל לך. יש תחושה כללית. אני זוכר מנסיוני שבאתי למחלקת כספים לברר ונתקלתי בקריאות של עובדים שאמרו לי גנב, תביא את הכסף. מהראיות שהובאו בפנינו לא התרשמנו כי הופעל על התובע לחץ שאיננו לגיטימי, אשר יצדיק את ביטול ההסכם. מעדותו של ראש מחלקת סגל דאז עולה כי היתה לו היכרות קודמת עם התובע על רקע השירות המשותף באגף משאבי אנוש, ולדבריו הראיון התנהל באוירה ידידותית וטובה ובמסגרתו הוא הסביר לתובע כי על פי היעוץ המשפטי שקיבל, על התובע להשיב את הכספים ששולמו לו בטעות וכך גם על פי השקפתו, וכי הוא מצפה כי התובע ישיב את הכספים. אשר לטענות התובע כי חש שיתנכלו לו אם לא יסכים להשבה השיב מר גובר : "הוא לא יכול היה להבין שמקום העבודה שלו הוא בסכנה אלא להבין שזה לא יהיה לרוחי ושכן נגיש הליך משפטי בעניין הזה אם הוא לא יסכים להפחתה" איננו סבורים כי מדובר בלחץ פסול. מעדותו של התובע עולה כי ללא כל קשר לעמדתו של מר גובר, גם עמיתיו לעבודה ראו את סירובו להשיב כספים ששולמו לו ביתר בעין רעה, וקראו לו להשיב את הכסף. לתובע היה ברור כי אם יעמוד על סירובו, פרט לאי הנעימות מול עמיתיו ומפקדיו, הוא יהיה חשוף לתביעה משפטית במהלכה תתברר השאלה האם ידע או שהיה עליו לדעת על הטעות בדירוג השכר (בפרט בשים לב לכך שבחלק מהתקופה עבד במינהל כ"א). על רקע האמור התובע קיבל החלטה להשיב את הכספים בפריסה לתשלומים רבים, תוך שזכה להערכת מפקדו ומנע מהנתבעת את האפשרות לברר את העובדות לאשורן בהליך משפטי בזמן אמת. הצדדים פעלו על פי ההסכמה והתובע סיים להשיב את מלוא הסכום כבר בשנת 2009. בנסיבות העניין איננו רואים כל עילה להשיב את הגלגל לאחור. טענת התובע בעניין ההצדקה לפטור אותו מהשבה, אף אם יש בה ממש, היתה ראויה לדיון בשעתו (בשנת 2003), וכעת בחלוף עשור, לאחר שהכספים הושבו לפני שנים - עבר זמנה. נציין כי בשים לב לשיהוי בו לוקה העתירה, ממילא איננו סבורים כי ניתן לקיים את הבירור העובדתי הנדרש כיום. לנוכח האמור לעיל, דין התביעה להידחות על הסף וכן לגופה. לנוכח דחית העתירה, בתוך 30 יום התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪. ניכויים ממשכורת