לא הופעלה בעניינו של המערער תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: "תקנה 15"). 2. התשתית העובדתית המערער, יליד 1966, מורה נהיגה במקצוע, נפגע בתאונת דרכים ביום 6.6.2010. התאונה הוכרה כתאונת עבודה. ועדה רפואית לעררים מיום 5.9.2011 קבעה את נכותו של המערער בשיעור 20% לצמיתות. עוד קבעה הוועדה, בהתאם להמלצת ועדת הרשות, כי אין מקום ליישם את תקנה 15 בעניינו. המערער הגיש ערר לוועדה הרפואית לעררים לעניין אי הפעלת תקנה 15. הוועדה לעררים דנה ביום 20.5.12, בנוכחות המערער ובא כוחו. המערער הגיש לוועדה שומות בגין שנים 2009 ו-2010 והפנה לפירוט מטעם רואה חשבון לגבי ירידה בהכנסות של המערער, שלא היה בפני ועדת הרשות מיום 10.2.12. הוועדה החליטה להעביר את התיק שוב לוועדת רשות להתייחסות למסמכים נוספים שהוגשו על ידי המערער. ועדת הרשות דנה בעניין שוב ביום 12.7.12 ולא המליצה על הפעלת תקנה 15. הוועדה לעררים, בישיבתה המסכמת מיום 12.8.12, קיבלה את המלצת ועדת הרשות. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. 3. טענות הצדדים לטענת המערער, הוא העביר לוועדת הרשות מסמך מרו"ח בו הובהר שעובר לתאונה היה המערער שותף בשתי שותפויות, כאשר החל ממועד התאונה הוא לא מתפקד באחת מהשותפויות ולא מקבל ממנה רווחים. רוה"ח ערך מסמך מפורט בו הבהיר כי אמנם השותפויות מדווחות על הכנסות לפי מספרי עוסק המורשה שלהם ושם אין ירידה ניכרת בהכנסות, אבל כל ההכנסה מיוחסת לשותפים ולא למערער והמערער מדווח על הכנסה "אפס". כמו כן, צורף דו"ח רווח והפסד לשנת 2010 כאשר מהדו"ח עולה כי חלקו של המערער ירד בשתי השותפויות לסכום של 33,160 ₪ (כאשר עובר לתאונה עמדה הכנסתו על סך 137,693 ₪ בשנת 2009). ועדת הרשות מצאה ירידה מוכחת של כ- 34% בשכר, ולמרות כל ההסברים שניתנו לוועדה לא הופעלה תקנה 15. המערער מוסיף וטוען שהוועדה לעררים לא הייתה צריכה לאמץ באופן עיוור את קביעת ועדת הרשות מבלי להפעיל שיקול דעת עצמאי. לטענת המשיב, לא נפל כל פגם משפטי בהחלטה. הערעור מתייחס, כאמור, אך ורק לסוגיית הפעלת תקנה 15. לעניין זה הוועדה התייעצה פעמיים עם ועדת הרשות. המשיב מפנה בהקשר זה את בית הדין לפרוטוקולי ועדת הרשות מיום 10.2.2012 ומיום 12.7.2012. מי שמוסמך לקבוע אם יש ירידה בהכנסות זו ועדת הרשות והוועדה לעררים, לאחר שבחנה את המלצת וועדת הרשות, בחרה הוועדה לעררים לאמץ קביעה זו ולפיכך המשיב סבור שלא נפל פגם משפטי בהחלטתה. 4. דיון והכרעה הלכה פסוקה וידועה היא שבית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע כי במסגרת סמכותו, בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל 10014/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213, 1999). ועדת הרשות שדנה בעניינו של המערער קיבלה חישובי ההכנסות מטעם המערער וכן ערכה חישוב משלה, לפיו קיימת ירידה בשיעור 34% בין ההכנסה החודשית הממוצעת ברבע שנה שקדמה לפגיעה בעבודה לבין ההכנסה הממוצעת ברבע שנה שקדמה לחישוב (חודשים 2,3,4.2012). בישיבת ועדת הרשות מיום 12.7.12 היא קבעה כדלקמן: "ועדת הרשות לאחר עיון חוזר נוסף בתיק והמסמכים הגיעה למסקנה שאין מקום לשנות את המלצותיה הקודמות, מהנימוקים הבאים: 1. בדיקות ההכנסות בוצעו על-פי ההוראות והתבססו על דוחו"ת מע"מ כפי שהוגשו ע"י התובע. דו"חות השומה אינן רלבנטיות לנושא בדיקת ההכנסות. 2. השינויים שבוצעו ע"י התובע בנושא עבודתו (יציאות משותפות ופתיחת עסק מורשה לבד) זמן רב לאחר הפגיעה אינם קשורים לפגיעה. 3. כמו-כן הוועדה בדעה שהפגיעה אינה מונעת מהתובע לחזור לחלק מעיסוקיו טרם הפגיעה, והוא אף עשה זאת. לפיכך אין הוועדה ממליצה על הפעלת תקנה 15". הוועדה הרפואית לעררים קבעה בישיבתה המסכמת: "הוועדה מקבלת המלצת ועדת רשות מיום 12.7.12 שלא להפעיל תקנה 15, יש לציין כי מדובר בחוו"ד רשות שבחנה את המסמכים שהציג בפני הוועדה וקבעה כי אין להפעיל התקנה". קרי, אין מדובר באימוץ "עיוור" של המלצת ועדת הרשות. הוועדה הרפואית לעררים בחנה את ההמלצה, מצאה אותה מנומקת וסבירה, והחליטה לאמץ אותה. תקנה 15 קובעת: (א) הועדה רשאית לקבוע דרגת נכות יציבה גדולה עד מחצית מזו שנקבעה לצד המבחנים או מזו שנקבעה מכוח תקנות 14 או 31(ב) בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע, ובלבד שדרגת הנכות היציבה כתוצאה משינוי זה לא תעלה על 19% אם דרגת הנכות פחותה מ-20%, ובכל מקרה אחר לא תעלה על 100%. (ב) הועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו. (ג) (נמחקה). (ד) הועדה תקבע את דרגת הנכות לפי תקנה זו רק לגבי אותן הפגימות הנובעות מהפגיעה בעבודה שבקשר אתה נקבעה דרגת הנכות, ולאחר שנוכו פגימות שאינן קשורות באותה פגיעה בעבודה. ועדת הרשות שדנה בעניינו של המערער לא שללה את הירידה בהכנסותיו לה הוא טוען, אלא סברה כי מדובר בשינויים שהתרחשו זמן רב לאחר הפגיעה, ואינם קשורים אליה (ליציאה משותפות ופתיחת עסק מורשה לבד). בנוסף, מציינת ועדת הרשות כי הפגיעה אינה מונעת מן המערער לחזור לעיסוק שהיה לו טרם הפגיעה, והוא עשה זאת. עליי לציין כי הפעלת תקנה 15 דורשת שני תנאים מצטברים: שהנפגע אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוק עקב הפגיעה וכי הנכות הביאה לירידה ניכרת בהכנסותיו שלא לזמן מוגבל. המערער מסוגל לחזור לעיסוקו ואף חזר אליו ולא נגרמה לו ירידה ניכרת בהכנסות כתוצאה מהנכות הנובעת מהפגיעה בעבודה. על כן, החלטת הוועדה היא סבירה ומנומקת כפי שנדרש בחוק ובהלכה הפסוקה, ואין פגם בהחלטתה שלא ליישם את תקנה 15 בעניינו של המערער. 5. לאור האמור, הערעור נדחה. בהתחשב כי מדובר בתובענה בתחום של ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות. 6. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. תקנה 15 (ביטוח לאומי)ביטוח לאומי