התובע משתמש בעבודתו באטמים ובאזניות להגנה על אוזניו מפני הרעש. התובע הגיש לנתבע ביום 17.5.12 תביעה להכרה בליקוי השמיעה והטנטון הנטענים על ידו כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק. כעולה מ"שאלון למבוטח" שמילא התובע ביום 5.6.12 (צורף להודעת הנתבע מיום 7.2.13), התובע החל להתלונן על ירידה בשמיעתו בחודש 01/2011 לערך, וביצע בדיקת שמיעה במכון "קשר" ביום 19.1.11 (שהעתקה צורף לכתב התביעה), המעידה על ירידה של 35 דציבל בממוצע בתדירויות הדיבור מימין ו- 40 דציבל בממוצע בתדירויות הדיבור משמאל. לאחר מועד הגשת התביעה לנתבע, הופנה התובע לביצוע בדיקת שמיעה עדכנית במכון האודיולוגי לאבחון ושיקום השמיעה באוניברסיטת חיפה, בדיקה שבוצעה ביום 14.6.12 והצביעה על ירידה של 15 דציבל בממוצע, בכל אחת מהאוזניים בתדירויות הדיבור. בהסתמך על תוצאות בדיקת שמיעה זו, הודיע הנתבע לתובע במכתבו מיום 3.7.12 על דחיית התביעה בנימוק, כי אין לתובע ירידה בכושר שמיעתו בשיעור 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים, בתדירויות הדיבור כדרישת סעיף 84א(א)(2) לחוק. התביעה להכרה בטנטון כפגיעה בעבודה נדחתה אף היא, וזאת משלא התקיימו התנאים להכרה בירידה בשמיעת התובע כבתאונת עבודה ובהיעדר תיעוד פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי בגין פגיעה בתפקוד עקב הטנטון. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה דנן. בדיון המוקדם מיום 17.12.12 הודיעו הצדדים לבית הדין כי אין מחלוקת בדבר עצם חשיפת התובע לרעש מזיק בעבודתו, אם כי המחלוקת ביניהם נטושה בשאלה האם קיימת ירידה בכושר שמיעת התובע בשיעור 20 דציבל לפחות, בכל אחת מהאוזניים כדרישת סעיף 84א(א)(ב)(3) לחוק. באשר לטנטון, שב הנתבע על טענתו כי אף אם התובע היה עונה על התנאים להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, הרי שתביעתו להכרה בטנטון דינה להידחות משקיימת בתיקו הרפואי של התובע פנייה אחת בלבד לקבלת טיפול רפואי בגין הטנטון, במועד הקודם למועד הגשת התביעה לנתבע. בתום הדיון, ביקש הנתבע שהות בת 30 יום להודיע עמדתו ביחס לאפשרות מינוי מומחה-יועץ רפואי בתיק בהסתמך על התשתית העובדתית שגובשה במהלך הדיון. ביום 17.1.13 הודיע הנתבע על הסכמתו למינוי מומחה-יועץ רפואי בתיק, בכפוף להפניית תוצאות האבחון האודיולוגי שבוצע לתובע ביום 14.6.12 לעיון המומחה, וכן בכפוף להוספת שתי עובדות למומחה, הן ביחס למועד תחילת הירידה בשמיעת התובע והן בדבר קיומה של פנייה אחת בלבד לטיפול רפואי בעניין הטנטון. התובע מצידו הסכים להפניית תוצאות האבחון האודיולוגי למומחה, אולם התנגד להוספת העובדה הנוגעת למועד תחילת הירידה בשמיעתו בטענה כי בהיעדר תיעוד לכך לא ברורה חשיבות ציון הדבר, וכן התנגד להוספת העובדה הנוגעת למספר הפניות בעניין הטנטון בטענה כי מספר התלונות בעניין הטנטון/מועדיהן ואופיין צריך להיות חלק מהשאלות שיופנו למומחה ולא חלק מהתשתית העובדתית. לאחר כל אלו, הגיש הנתבע ביום 20.2.13 בקשה לתיקון כתב ההגנה, באופן שתיווסף לו טענה לדחיית התביעה על הסף, מכוח הוראת סעיף 84א(א)(3) לחוק, שכן התובע הגיש תביעתו לנתבע ביום 17.5.12, בחלוף מעל ל- 12 חודשים ממועד תיעוד ליקוי שמיעתו לראשונה בבדיקת השמיעה ממכון "קשר" ביום 19.1.11. התובע התנגד לבקשת התיקון, בטענה שהיה על הנתבע להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה, ומשלא עשה כן, הוא מנוע מלהעלותה בשלב זה של ההליך. בהחלטה מיום 18.3.13 נעתרנו לבקשת הנתבע לתיקון כתב הגנתו ולהוספת נימוק דחייה זה, הואיל ועסקינן בזכאות לגמלה מכוח חוק ובהעדר עמידה בתנאי החוק ממילא לא קמה זכאות לגמלה. יחד עם זאת, אנו מוצאים לנכון לשוב ולהעיר כי ראוי היה שפקיד התביעות, אשר הביא את החלטת הנתבע לידיעת התובע, היה מציין עוד במכתב הדחייה את כל נימוקי הדחייה, כדי שתיפרש בפני התובע התמונה המשפטית במלואה ויתאפשר לו לקבל החלטה מושכלת בדבר הטעם בהגשת תובענה על החלטת הנתבע. משמדובר היה בטענה חדשה של הנתבע, ניתנה בידי התובע שהות של 30 יום להגשת תגובתו בכתב לטענה בדבר דחיית התביעה על הסף מכוח הוראת סעיף 84א(א)(3)(א) לחוק (החלטת בית הדין מיום 18.3.13). בתגובתו, הפנה התובע לפסיקה של בית דין זה (בל (חי') 21038-07-09 סטניסלב זלוטינקוב - המוסד לביטוח לאומי, מיום 10.1.12, להלן - עניין זלוטינקוב), אשר לפיה אין בטענת השיהוי שבסעיף 84א(א)(3)(א) לחוק כדי לשלול את ההכרה באפשרות של החמרה במצב השמיעה, אשר אירעה ב- 12 החודשים שקדמו להגשת התביעה לנתבע; זאת ככל שהמבוטח ממשיך לעבוד בתנאי רעש מזיק ומתועדת החמרה בשמיעתו ב- 12 החודשים הקודמים למועד הגשת תביעתו לנתבע בהשוואה למצב המבוטח במועד בו תועד הליקוי לראשונה - שני תנאים שלטענת התובע מתקיימים בעניינו. התובע הבהיר בתגובתו, כי אין בידו בדיקת שמיעה ממכון כלשהו המתעדת החמרה במצב שמיעתו ב- 12 החודשים הקודמים למועד הגשת התביעה לנתבע, אולם בידו אישור רפואי בעקבות ביקורו אצל רופא אף אוזן וגרון מיום 16.5.11 בו צוין, כי "קיימת החמרה עם הזמן". נוכח האמור בתגובת התובע לטענת השיהוי ובשים לב לכך שלא תועדה ההחמרה הנטענת בבדיקת שמיעה ממכון כלשהו, נדרש התובע להודיע בכתב לבית הדין, האם בכוונתו להציג ראיות נוספות לתיק, או שמבקש הוא לסכם את טענותיו בכתב ולחלופין - האם ניתן לקבל החלטה/פסק דין בתיק על יסוד החומר שהוגש. בהודעתו מיום 9.5.13, מסר התובע את הסכמתו למתן פסק דין בתיק על יסוד החומר הקיים. מנגד, ביקש הנתבע ביום 28.5.13 מבית הדין ליתן החלטה ביחס לטענת השיהוי; לחלופין, ככל שלא תתקבל טענה זו של הנתבע, ביקש הנתבע למנות מומחה בתיק בהתאם להסכמתו הקודמת מיום 17.1.13. בהחלטתנו מיום 14.7.13 סקרנו את הוראות סעיף 84א לחוק ועמדנו על יישומן בפסיקה, תוך שקבענו, בהסתמך על סיכום ביקור מיום 16.5.11 ועל יסוד עובדות מוסכמות ביחס לתנאי עבודתו של התובע, ונוכח העובדה שתיעוד ראשון לפגיעה בשמיעת התובע הינו מיום 19.1.11 ואילו תביעתו הוגשה רק ביום 17.5.12, כי ימונה מומחה לבחינת קיומה של החמרה במצב שמיעתו של התובע ב- 12 החודשים הקודמים למועד הגשת התביעה לנתבע. החלטה זו התבססה כאמור על סיכום ביקור מיום 16.5.11 בו נרשם בסיבת הביקור "ירידה בשמיעה". לאחר קבלת תיקו הרפואי של התובע מקופת חולים מאוחדת ולאחר עיון בו עלה, כי אין לתובע תיק אף אוזן גרון, וביקוריו אצל רופא אף אוזן גרון מתועדים במסגרת תיקו הכללי. בתקופה האמורה שמאז ינואר 2011 מתועדים ביקורים אצל רופא אף אוזן גרון אך ורק בתאריכים 21.1.11, 16.5.11, 4.5.12 ו- 19.7.13. עיון בסיכומי ביקור אלו, לא העלה כל נתון נוסף מעבר לאמירה "ירידה בשמיעה" כאמור לעיל. לפיכך, בהחלטתנו מיום 11.9.13 נדרש התובע להודיע בתוך 30 ימים, האם יש בידיו תיעוד רפואי נוסף, מעבר לזה שהומצא לתיק בית הדין - וככל שלא, נדרש התובע להבהיר מהו הטעם במינוי מומחה בהעדר כל תיעוד רפואי לירידה בשמיעה, וזאת בשים לב לכך שהתיעוד היחיד שהפנה אליו הינו תחת הכותרת "סיבת הביקור" ולא תחת הכותרת "אבחנות". בהודעתו מיום 27.10.13 הבהיר התובע, כי אין בידיו כל תיעוד רפואי נוסף מעבר לזה שהומצא לתיק בית הדין; התובע הוסיף וטען, כי הגם שהתיעוד המתייחס להחמרה נמצא תחת הכותרת "סיבת הביקור" ולא תחת הכותרת "אבחנות", יש למנות מומחה רפואי ולו מחמת הספק בדבר קיומה של החמרה בשמיעתו ב- 12 החודשים הקודמים למועד הגשת תביעתו לנתבע. התובע עוד הפנה לכך שבפרק "סיבת הביקור" צוין כי "הוסבר לחולה כי אין טיפול יעיל לטנטון מאחר ונובע מחשיפה לרעשים מעברו" - ללמדך שלא כל הרשום בפרק זה מקורו בדברי החולה אלא בחלקו נרשם גם מפי הרופא עצמו וקיימת סבירות כי הרישום בדבר "החמרה בשמיעה" הינה "אבחנה" ולא תלונה מפי התובע בלבד. דיון והכרעה סעיף 84א לחוק נחקק בתיקון מספר 79, במסגרת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה), התשס"ה-2005, שנכנס לתוקפו כבר ביום 1.4.05. התנאים שנקבעו בסעיף 84א לחוק להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה הינם כדלקמן (ההדגשות לא במקור, מ.נ.ד.): (א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה: (1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן - רעש מזיק); (2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; (3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה: (א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה - רשומה רפואית); (ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה. (ב) רעש תמידי באוזניים (להלן - טינטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה: (1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לענין זה, "תדירויות גבוהות" - תדירויות של 3000 ו-4000 מחזורים בשניה; (2) הטינטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק; (3) הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית." בית הדין הארצי לעבודה עמד על יישומו של סעיף 84א לחוק וקבע, בין היתר, כי סעיף זה נועד לצמצם באופן ניכר את המקרים בהם יוכרו ליקויי שמיעה כפגיעה בעבודה, וזאת על ידי קביעת תנאים מצטברים, המעידים על קשר סיבתי הדוק בין ליקוי השמיעה לתנאי העבודה, שרק בהתקיימות כל התנאים יוכר הליקוי כפגיעה בעבודה (עב"ל (ארצי) 53/08 ליאוניד ברכליס - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, מיום 2.10.08; עב"ל (ארצי) 188/08 המוסד לביטוח לאומי - דוד אלון, לא פורסם, מיום 12.11.08). התובע הגיש את תביעתו לנתבע להכיר בליקוי שמיעתו ובטנטון כפגיעה בעבודה ביום 17.5.12; ליקוי שמיעה משמעותי, לכאורה, תועד לראשונה בבדיקת שמיעה שביצע התובע במכון "קשר" ביום 19.1.11 - מכאן שהתביעה לנתבע אכן הוגשה בחלוף יותר מ- 12 חודשים ממועד תיעוד ליקוי השמיעה לראשונה, בניגוד להוראת סעיף 84א(א)(3)(א) לחוק. במספר פסקי דין של בתי הדין האזוריים נקבע, כי התנאי הפרוצדורלי שבסעיף 84א(א)(3)(א) לחוק, אינו שולל את ההכרה באפשרות של החמרה במצב, אשר אירעה ב- 12 החודשים שקדמו להגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי; זאת אם במהלך 12 החודשים האמורים, התקיימו במבוטח 2 התנאים המהותיים שבסעיף 84א(א) לחוק: המשך עבודה בתנאי רעש מזיק והחמרה בירידה בשמיעת המבוטח, באופן שב- 12 החודשים שקדמו לתביעה חלה ירידה בשמיעה בשיעור 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים, לעומת מצב המבוטח במועד בו תועד הליקוי לראשונה (ראה פסיקת בתי הדין האזוריים לעבודה: פסק דינו של כב' הנשיא כהן בתיק בל (חי') 521/06 שמעון קהתי - המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.6.07; בל (ב"ש) 2678/06 אברג'יל אלברט - המוסד לביטוח לאומי, מיום 9.7.07; בל (נצ') 1660/06 מאיר לוי - המוסד לביטוח לאומי, מיום 16.8.07 וכן החלטת השופט בעניין זלוטינקוב, אליו הפנה התובע בתגובתו). ודוק, אף פרשנות מקלה זו אין בה כדי לסייע לתובע בענייננו, שכן אין חולק כי אין בידי התובע בדיקת שמיעה כלשהי ב- 12 החודשים שקדמו להגשת התביעה, המצביעה על קיומה של החמרה כלשהי במצב שמיעת התובע, כאשר הטענה להחמרה נסמכת אך ורק על סיכום ביקור אצל רופא אף אוזן וגרון מיום 16.5.11 בו נרשם בסיבת הביקור "ירידה בשמיעה". אלא מאי? עיון בסיכום ביקור זה ובסיכומי הביקור הנוספים אצל רופא אף אוזן וגרון אינו מעלה כאמור כל נתון נוסף מעבר לאמירה "ירידה בשמיעה". לפיכך, אין נפקות לטענת התובע כי קיימת סבירות שהרישום בדבר "החמרה בשמיעה" אשר צוין תחת הכותרת "סיבת הביקור" יהא מפי הרופא ולאו דווקא מפי התובע, שכן כך או כך, אין מעבר לרישום זה כל נתון נוסף המצביע על החמרה במצב שמיעתו של התובע לעומת הבדיקות הקודמות - ובנסיבות אלה, אין כל טעם במינוי מומחה מטעם בית הדין. סוף דבר על יסוד כל האמור, אין לי אלא לדחות את התביעה וכך אני מחליטה. כמקובל - אין צו להוצאות. ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין בידי הצדדים. מטרד רעשחשיפה לרעשמפעל