האם אין כל קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של התובע לבין עבודתו ? מכאן התביעה שבפנינו. 2. סעיף 79 לחוק הביטוח לאומי [נוסח משולב], תשנ"ה1995- (להלן: "החוק") קובע בין היתר כי "תאונת עבודה" הינה "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו". בסעיף 83 לחוק נקבעה חזקת סיבתיות, לפיה - "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; אולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה הייתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". יחד עם זאת, מקום בו טוען עובד לקיומה של תאונת עבודה, מוטל עליו, בראש ובראשונה, להוכיח קיומו של האירוע התאונתי הנטען על ידיו. 3. כבר כעת נאמר, כי לאחר ששמענו את עדותו של התובע ועיינו במסמכים השונים שהוצגו בפנינו, בגדרם המסמכים הרפואיים וההודעה שנמסרה מאת התובע לחוקר המל"ל, מצאנו כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה שמוטל עליו באשר לאירוע הנטען, וזאת, מהנימוקים המצטברים להלן: א. גרסת התובע, בכל הנוגע למתכונת שבה אירע האירוע ופרטי מנגנון הפגיעה לא הייתה עקבית. הפעם הראשונה שבה ניתן לראות דיווח של התובע על בעיה כלשהי הייתה ביום 21/11/11 כאשר פנה לרופא וטען כי מזה כשבועיים הוא סובל מכאבים בברכיים שהתגברו לאחרונה ומתגברים בעת עליה במדרגות. באותו שלב התובע לא הזכיר אירוע כלשהו בכלל ואירוע בעבודה בפרט. ב - 24/11/11 התובע מבקר אצל רופא נוסף ואומר ששבועיים קודם לכן קם מישיבה והרגיש כאב חד בברך. גם בשלב זה התובע לא קשר את האירוע לעבודה. ביום 08/12/11 לראשונה מזכיר התובע שמדובר היה באירוע שאירע בעבודה. ביום 23/01/12 נגבתה מהתובע הודעה ע"י חוקר המל"ל. באותו מעמד גרסתו היתה שהאירוע אירע כך שלאחר פרק זמן ממושך בו עבד בישיבה שפופה התיישר - ואז לפתע חש כאב. ביום 10/05/12 ביקר התובע אצל מומחה לאורטופדיה דר' כרכבי, ובמכתבו מאותו היום נרשם "מצב לאחר תנועה סיבובית לברך בזמן עבודתו". בעדותו של התובע בפני בית הדין תיאר את מנגנון הפגיעה כך שביום הפגיעה עבד בכיפוף, לאחר מכן טען שעבד שפוף וקם תוך שעשה תנועה חדה של פיתול (כשאיננו זוכר אם לימין או לשמאל). ב. מהאמור לעיל ניתן לראות שהתובע לא רק שלא פנה באופן מידי לקבל טיפול רפואי, אלא שפנה 21 ימים לאחר מועד האירוע הנטען, ואז מסר שסובל מכאבים כשבועיים. באנמנזות הראשונות שנגבו ממנו, אין זכר לפרטים של אירוע מסוים כפי שנטען כיום, ולכך שהדברים התרחשו בעבודה. הלכה פסוקה היא, כי יש לייחס משקל לדיווחים שנמסרו ע"י המבוטח בבואו לקבל טיפול רפואי בסמוך לפגיעתו, ולרישומים הנכללים באנמנזה שנגבתה ממנו. ואמנם, על פי הלכה זו הרישומים הרפואיים אינם חזות הכל, ויוכל בית הדין להעדיף את העולה מעדותו של המבוטח המובאת בפניו, מקום בו העדות מהימנה בעיניו באופן מיוחד. לצערנו בענייננו, לא היה בהתרשמותם של חברי המותב מעדות התובע כדי להביאנו להעדיף את דבריו, שכאמור גם לא היו עקביים, על פני העולה לכאורה מהרישומים הרפואיים. 4. בהתחשב באמור לעיל, במצטבר, ובהלכה הפסוקה בדבר המשקל אותו יש לייחס לרישומים הרפואיים המשקפים את האנמנזה שמסר מי שטוען לקיומו של אירוע תאונתי, בבואו לקבל טיפול לאחר האירוע הנטען - אנו קובעים כי התובע לא הוכיח התרחשותו של האירוע מושא התביעה. אשר על כן, דין התביעה שבפנינו להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. 5. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. רפואהקשר סיבתישאלות משפטיות