הנתבעים טוענים כי דין התביעה שהוגשה כנגדם להידחות, בשל "העדר יריבות" בכתב התביעה עתר העובד לחיוב הנתבעים בתשלום: "שכר עבודה" (2 ימי עבודה) בסך של 615.4 ש"ח. "פדיון יום חופש אחד" בסך 307.7 ש"ח. "פיצוי בגין אי הפרשות מעביד לתגמולים ופיצויים" בסך 674 ₪. "ניכוי שלא כדין" בסך 500 ש"ח. "החזר הוצאות" בסך 1,018 ש"ח. מהסכום הכולל הודה העובד כי יש להפחית סך של 763 ₪ ששולם לו ע"י הנתבעת (סע' 37 לכתב התביעה, עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 14-15, 20). חיוב אישי של הנתבעים 2-3- "הרמת מסך": התובע טוען כי יש לחייב את הנתבעים 2 ו-3 באופן אישי בחובותיה של הנתבעת. לטענתו, הנתבעים ביצעו פעולות של ניכוי שלא כדין, ונמנעו מלהחזיר לתובע הוצאות שהוציא על חשבונו עבור הנתבעת. לטענתו, המדובר בעבירות פליליות ויש להטיל אחריות אישית על הנתבעים, מעצם היותם נושאי משרה בכירה אצל הנתבעת. בנוסף טוען העובד, כי גם ללא אחריות פלילית, ברי כי פעולות הנתבעת והנתבעים חד הם ולא ניתן להפרידן. על כן יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל אחריות אישית על הנתבעים. הנתבעים טוענים כי התובע לא הוכיח נסיבות המצדיקות חיובם באופן אישי, ומשכך דין תביעתו של התובע כלפיהם להידחות, תוך חיובו של התובע בהוצאות ראויות. עיקרון יסוד המעוגן היטב בשיטתנו המשפטית הינו, כי לתאגיד אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. מידת הזהירות והצמצום בחיובו של בעל מניות או מנהל בחובות החברה, נעוצה ברצון לשמר את היתרונות החברתיים והכלכליים הגלומים בעקרון הקובע את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. עם זאת, עדיפותם של יתרונות אלה נמוגה שעה שמושכי החוטים בחברה מנצלים את ההפרדה בינם לבין החברה, לשם השגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת או בציבור. מפסיקת בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה בעקבותיו, עולה כי הרמת סך ההתאגדות תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים. זאת, כאשר החברה מנצלת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת למטרות תרמית, מצב בו אישיות החברה משמשת כסות לא חוקית לבעליה, או כאשר בפועל לא הייתה אישיות משפטית נפרדת, שכן בעלי המניות ערבבו את נכסיהם הפרטיים עם נכסי החברה. המקרים החריגים בהם רשאי בית המשפט להיעתר לבקשת בעל דין להרים את מסך ההתאגדות, וליתן זכות לנושה של חברה להיפרע מכיס העושר הפרטי של בעל מניות בחברה, קבועים בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999, כפי שתוקן בתיקון מספר 3, התשס"ה- 2005. לאורו של התיקון הנ"ל, אשר החמיר את הקריטריונים להרמת סך, נפסק כי יש להשתמש בדוקטרינה של הרמת מסך בזהירות רבה תוך כיבוד אלמנט ההסתמכות של בעלי המניות והנושים האחרים, כאשר לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק להרמת המסך (ר' ע"ע 34/03 אסנת שפרן נ' יוסף אלוש ואח', ניתן ביום14/5/2006). בתביעה המבוססת על עילות להרמת מסך, מוטל נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות על התובע (ע"ע 300023/98 אלדד קונשטוק נ' נאווה דגן, עבודה ארצי, כרך לג (5), 25). לטעמנו, התובע לא הוכיח כי התקיימו בענייננו הנסיבות להרמת מסך ההתאגדות על הנתבעת, וממילא אין מקום לחיובם של מי מהנתבעים בחובותיה. לא נטען, וממילא גם לא הוכח, כי החברה הוקמה על ידי הנתבע 2 במטרה להתחמק, מחובות נושים או על בסיס מטרה פסולה אחרת. לא הוכח כי הנתבע 2 פעל לערבוב נכסיו האישיים עם נכסי החברה ו/או כי השתמש בנתבעת ככסות לפעילות לא חוקית שביצע. כמו כן, אין די בטענה סתמית להתנהלות בחוסר תום לב ו/או להפרת אי אילו מהוראות "משפט העבודה המגן", כשלעצמן, בכדי להתעלם מ"עקרון האישיות המשפטית" הנפרדת של החברה ולייחס את חובותיה למי מהנתבעים באופן אישי. וודאי שלא הובאה גם לו ראשית ראיה לחיובו של הנתבע 3 בחובות הנתבעת, שהוא, אף לשיטת התובע, שימש כאורגן שכיר בנתבעת. לפיכך, דין התביעה כנגד הנתבעים 2-3, להידחות. "שכר עבודה" (2 ימי עבודה) בסך של 615.4 ₪: התובע הודה כאמור כי שולם לו סכום של 763 ₪. לטענת המעביד וכפי העולה מתלוש השכר לחודש 6/12 (צורף כנספח לכתב ההגנה) המדובר בתשלום בגין אותם שני ימי עבודה , בצירוף בונוס עבור מכירות חודש מאי. אשר על כן, לא מצאנו מקום לפסוק לתובע מעבר לכך ודין תביעתו בעניין זה הידחות. "פדיון יום חופש אחד" בסך 307.7 ₪: תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לנכונות הנתונים המפורטים בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה. כפי העולה מתלוש השכר לחודש 5/12 (צורף כנספח לכתב ההגנה) לתובע שולמו שני ימי חופשה (סך של 307.7 ליום חופשה ובסה"כ- 615.4 ₪) בגין תקופת עבודתו אצל המעביד; ומנגד, התובע לא השכיל להוכיח כי הסכום האמור לא שולם לו כנדרש. לפיכך, דין תביעתו ברכיב זה להידחות. "פיצוי בגין אי הפרשות מעביד לתגמולים ופיצויים" בסך 674 ₪: אכן, צודק המעביד כי בהתאם לסעיף 6(ה) לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, ככל שהעובד התקבל לעבודתו כשהוא אינו מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו, הרי שהוא זכאי להפרשות לפנסיה רק בתום 6 חודשים מיום תחילת עבודתו. התובע, שהועסק תקופה קצרה של פחות מחודשיים ימים, ולא טען או הוכיח כי היה מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו טרם תחילת עבודתו אצל המעביד, אינו זכאי לפיצוי בגין רכיב זה. "ניכוי שלא כדין" בסך 500 ₪: התובע טען כי המעביד ניכה משכרו סך של 500 ₪ שלא כדין. המעביד מצדו אישר כי התובע היה זכאי לסכום של 2,757 ₪ מתוכם שולם לו סך כולל של 2,257 ₪, זאת לאחר קיזוז בסך 500 ₪ בגין שווי מכשיר פקסימיליה שהועמד לרשות העובד ע"י המעביד ולא הוחזר על ידו לנתבעת (סע' 20 לכתב התביעה, ר' עמ' 3 ש' 16, עמ' 5 ש' 10). בעניין זה מוטל הנטל על כתפי המעביד, להוכיח כי אכן העמיד לרשות התובע מכשיר פקס וכן את שוויו. המעביד לא עמד בנטל זה, והתובע מצדו הכחיש כי הנתבעת סיפקה לו מכשיר פקס (ר' עמ' 3 ש' 19). אשר על כן אנו קובעים, כי התובע זכאי להחזר בסך 500 ₪ בגין הקיזוז האמור. "החזר הוצאות" בסך 1,018 ₪: התובע לא פירט ולא הביא ולו בדל של ראיה להוכחת טענתו בדבר ההוצאות שטען כי הוציא ו/או את סכומן (ר' עמ' 4 ש' 2-4). בעניין זה "המוציא מחברו עליו נטל הראיה" והתובע לא עמד בנטל זה. אשר על כן, דין תביעתו של התובע להחזר הוצאות להידחות. בשולי הדברים נוסיף, כי כפי שכבר צוין לעיל, שאין מחלוקת שלאחר הגשת התביעה, הועבר לזכות התובע סכום נוסף של 2,257 ₪ וממילא נראה כי סכום זה ממצה את זכויותיו של התובע, לרבות סוגיית הזיכוי במס. סוף דבר: הנתבעת 1 תשלם לתובע סך של 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה (7.8.12) ועד התשלום בפועל. מאחר ופעולת המעביד (הנתבעת 1) בקשר ל"קיזוז" לא הייתה כדין, היא תוסיף לתובע 250 ₪ נוספים בהוצאות משפט. התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית. מאחר והתביעה נגד נ' 2-3 הוגשה כך נראה, בתום לב, החלטנו לא לעשות לזכות הנתבעים הללו צו להוצאות, בקשר לכך. ניתן לבקש רשות ערעור: תוך 15 יום. העדר יריבות