תביעה לתשלום דמי לידה, ביטוח לאומי דחה את תביעתה של התובעת לדמי הלידה, בטענה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין חברת "אדיב שירותי שמירה וניקיון" (להלן:"החברה"). יובהר, כי טענת הנתבע מתייחסת אומנם לחברה, אך זו הוקמה רק ביום 1.1.12, ולכן מרבית תקופה העסקתה הנטענת של התובעת הייתה ב"עטיה שרון ועטיה אחיעם", עוסק מורשה (להלן:"אדיב"). כנגד החלטה זו של הנתבע מיום 20.5.12 הוגשה התביעה שבפנינו. 2. עובדות המקרה: א. התובעת הינה מנהלת חשבונות סוג 2 בהשכלתה. ב. במסגרת עבודתה באדיב עסקה התובעת, לטענתה, בריכוז המשכורות והנהלת החשבונות השוטפת ובעבודות אדמיניסטרטיביות שונות. ג. בהתאם לדו"ח הנתבע (נ/2), עבדה התובעת באדיב בתקופות הבאות: (1) 11/2009-4/2010. (2) 10/2010-2/2011. (3) 6/2011-12/2011. ד. אדיב היא בבעלותם של גיסי התובעת (אחי בעלה), עטיה שרון ועטיה אחיעם. ה. שכרה של התובעת, כפי שעולה מדיווח המעסיק בטופס התביעה שהגישה התובעת לביטוח לאומי (נ/1), היה בסך 4,424 ₪ ברוטו לחודש. ו. במהלך התקופות בהן לא דיווחה אדיב על העסקת התובעת (גם זאת בהתאם ל-נ/2), בחודשים 4/2010-10/2010 עבדה התובעת באורט ישראל (להלן:"אורט"), ובחודשים 3/2011-5/2011 עבדה בחברת בירמן עצים ופרזול בע"מ (להלן:"בירמן"). 3. ראיות שנשמעו בדיון התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה בדיון על תצהירה. מטעם הנתבע הוגשה ההודעה לחוקר הנתבע של מר שרון עטיה, המעסיק הנטען (להלן: "מר עטיה") מיום 1.5.12, אשר אף נחקר על הודעתו זו בדיון, וכן הודעתה של התובעת לחוקר הנתבע מיום 22.3.12. כמו-כן, הוגש טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה שהגישה התובעת לנתבע (נ/1), ואישור תקופת הדיווח (נ/2). 4. המסגרת הנורמטיבית - בחינת יחסי עובד ומעביד סעיף 1 (סעיף ההגדרות) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") מגדיר "עובד": "לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו מעסיקו יחס של עובד ומעביד, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, הייתה נעשית בידי עובד; לעניין זה, "בן משפחה": אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות". התובעת עבדה, לטענתה, אצל גיסיה, ולכן ההגדרה המיטיבה של "בן משפחה", כפי שנקבעה בחוק, אינה רלוונטית לענייננו. קירבה משפחתית אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע אפשרות של היווצרות יחסי עובד מעביד. המניע לבחירת העובד, בין אם הוא מניע עיקרי או משני, אינו קובע לעניין קיומם של יחסי עובד מעביד. מהות היחסים שנוצרו, הלכה למעשה, היא הקובעת לעניין זה. עם זאת, כאשר הצדדים הטוענים ליחסי עבודה הם קרובי משפחה, הלכה פסוקה במשפט הביטחון הסוציאלי היא, כי בית הדין בוחן בקפידה יתרה את טיבם של היחסים שנוצרו; האם בפניו מערכת יחסים התנדבותית, המגלמת בתוכה עזרה משפחתית, או שמא נוצר בין בני המשפחה קשר חוזי המסדיר מערכת של חובות וזכויות. לשם עמידה על טיב היחסים שנוצרו בין בני משפחה, יתן בית הדין דעתו, בין היתר, לפרמטרים שונים כגון מסגרת שעות העבודה, האם השכר ששולם בעבור ביצוע העבודה היה ריאלי או סמלי וכו'. בדב"ע לג/0-108 המוסד לביטוח לאומי - כץ (פד"ע ה 36 ,31) נקבע: "כאשר הצדדים הם קרובי משפחה, יש לבחון בקפידת-יתר את טיב היחסים שנוצרו: יחסים וולונטריים, התנדבותיים, או קשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות, ויש לתת את הדעת, בין היתר, לסימני היכר כגון מסגרת שעות העובדה, שכר ריאלי או 'סמלי' וכד'". כמו כן, בעב"ל 166/99 חיה שחר - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, מיום 31.7.01) נאמר: "לצד קפידת היתר המתבקשת במקרים של קרבה משפחתית, כאמור, לרבות כאלה שאינם באים בגדר הוראתו של סעיף 1 לחוק נוכל להיעזר, בין היתר, גם במבחנים הנזכרים בו שהם: סדירות העבודה וחיוניותה לעסק". נטל ההוכחה כי יחסים בין קרובי משפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית הדדית, ולובשים אופי של יחסי עובד מעביד, מוטל על בן המשפחה הטוען לקיומם. כך, נקבע בהלכה פסוקה כי: "מי שטוען כי היחסים בינו לבין קרובו חורגים מגדר היחסים של עזרה משפחתית הדדית, ולבשו אופי של יחסי עובד-מעביד, עליו לשכנע כי קיימת מערכת חובות וזכויות מכוח קשר חוזי"(דב"ע לג/0-159 בטי מרקו - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 134; עב"ל 20105/96 אורלי יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ו 603). על כן, יש לבחון, בהתאם לראיות שנשמעו בדיון, האם הצליחה התובעת להרים את הנטל הראייתי שהוטל עליה על מנת להוכיח כי היא עונה להגדרת "עובד" לפי חוק הביטוח הלאומי וכתוצאה מכך, האם יש לה תקופת אכשרה לזכאות לדמי לידה. 5. מבחנים לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד בשאלה לגבי מעמדו של אדם כעובד נקבע בפסיקה כי אין להגיע לכלל מסקנה, אלא על פי מכלול הסממנים והעובדות הנותנים, במצטבר, תמונה כוללת ושלמה. על כן, מקובל לדבר על "מבחן מעורב", אשר המרכיב הדומיננטי בו הוא מבחן "ההשתלבות במפעל" (דב"ע נב/3-158 רות יאיר - אהרן גליברמן, פד"ע כה 31, 35). כתב הנשיא לשעבר של בית הדין הארצי לעבודה, השופט מנחם גולדברג ז"ל: "נהוג לומר, על יסוד האמור בשורה ארוכה של פסקי דין, כי המבחן הנהוג בבתי הדין לעבודה לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד הוא מבחן ההשתלבות ... קביעה זו אינה מדויקת. עיון בפסיקתו הענפה של בית הדין הארצי לעבודה מוליך למסקנה, כי הלכה למעשה נוקטים בתי הדין ב"מבחן מעורב" כל אימת שעליהם להכריע בסוגיה אם פלוני הוא "עובד" אם לאו, תוך שימת דגש על מבחן ההשתלבות" (גולדברג, "עובד" ו"מעביד" - תמונת מצב, עיוני משפט, י"ז 19, 31 (התשנ"ב)). מבין הסממנים והעובדות הנוספים, אליהם יש לפנות, מציין השופט גולדברג את אלה: "אופיו האישי של העיסוק, הכפיפות, הכוח לשכור עובד, וחשוב מזה - לפטרו, מיהו המספק את כלי העבודה, צורת ניכוי מס ההכנסה והתשלומים לביטוח הלאומי ולמס ערך מוסף, ובאותם מקרים שבהם אין כפות המאזניים נוטות לכיוון זה או אחר - כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם". 6. האם התובעת הייתה עובדת? כאמור לעיל, התובעת העידה בדיון ונחקרה על תצהירה. כמו-כן, הוגשו הודעתה מיום 22.3.12 והודעתו של מר עטיה מיום 1.5.12, ואף הוא העיד במשפט. התובעת העידה כי בתחילה, עת הוקמה אדיב ברמת גן בשנת 2008, עזרה לגיסיה ללא שכר. לטענתה, כאשר אדיב החלה לגייס לקוחות ולהכניס כספים, רק אז החלה לקבל שכר בעבור עבודתה, וכך בפרוטוקול הדיון מיום 17.4.13 (להלן: "הפרוטוקול"): "ביוני 2008 החברה הוקמה באופן רשמי, מאז שהעסק הוקם ועד שהוציאו את התלושים בפועל, עד שהתחלתי לקבל כסף בפועל, בעצם זה היה לדחוף את העגלה קדימה, העסק משפחתי, אנו לא משפחה של להזמין עובד, אנו נותנים אחד לשני הכל" (ע' 4, ש' 29-31). ובהמשך: "...ברגע שהחברה החלה לקבל כספים, אפשר היה לדרוש, עכשיו יש הכנסות אז אפשר לתת לי. קודם לא היה ממה לבקש כסף, כי זו הייתה בניית עסק, בגלל שזה היה עסק משפחתי, לא מצאתי לנכון לקחת" (ע' 5, ש' 4-6). עוד נציין כי אומנם אדיב הוקמה ברמת גן, אך לגרסת התובעת מאחר והמשפחה הינה במקור מטבריה, ורואה החשבון (מר רוני שמש) ישב בטבריה אף הוא, הועיל לאדיב להעסיק מנהלת חשבונות שתהיה אף היא מאזור הצפון ותדאג לריכוז והעברת החומר לרואה החשבון ישירות ובזמן אמת. למעשה, רק כשנה וחצי לאחר הקמת אדיב, בנובמבר 2009, החלה התובעת לקבל שכר בעד עבודתה. סממנים למבחן המעורב א. עבודה בפועל ומתכונת העבודה מהעדויות שנשמעו בפנינו, אין חולק כי העסק הוקם והופעל על ידי מר עטיה ואחיו, מר אחיעם עטיה, מרמת גן. בחקירתה הנגדית, לשאלה "פיזית הגיסים היו במרכז, למה לפתוח בצפון?" השיבה התובעת: "הכל התנהל מטבריה, הכל היה בבית שלי ובבית שלהם, כל הניהול, כל העניין הלוגיסטי של העסק התנהל בבית" (ע' 3, ש' 27-28). בהמשך, לשאלה "למה את ממשיכה לטעון שהיה משרד בביתך?", משיבה התובעת: "בבית שלי היה מחשב, טלפונים וכאלה אני עשיתי, לתאם פגישות" (ע' 4, ש' 10). בנוסף, התובעת לא עבדה בימים ו/או שעות קבועים, שכן עבדה מהבית. בעדותה בעניין זה אמרה התובעת כך: "מספיק שהעבודה נעשתה... העיקר שבראשון לחודש החומר יגיע להנהלת חשבונות" (ע' 7, ש' 23-25). בעדותו, מר עטיה חיזק את דברי התובעת שלעיל ואמר: "בפועל העסק נפתח בשנת 2008 בשדרות התמרים ברמת גן...העבודה במרכז התנהלה לגיוס לקוחות... את כל הבק אופיס השארנו על התובעת... היינו מתחילים להעסיק עובדים וצריך היה לרכז את השעות לרואה חשבון שישב בצפון" (ע' 8, ש' 14-21). על מנת להסביר מדוע היה צריך עזרה בטבריה ולא ברמת גן, אמר מר עטיה: "ברגע שאתה נכנס לעסק, אתה עושה פיילוט.. במקור הייתי מטבריה.. אמרו לי שאסע לרמת גן, ת"א, שם אמצא את הלקוחות שאני מחפש... כל האופרציה נשארה מאחורה.." (ע' 8, ש' 26-29). בנוסף, לשאלה "מה היו ימי ושעות העבודה שלה?", השיב בהודעתו מר עטיה כך: "ימים א-ה', לפעמים גם בשישי, לפעמים לקחה את העבודה לבית..."(ע' 7, ש' 8-9). מהעדויות שנשמעו בפנינו עולה כי התובעת ביצעה את מרבית העבודה שהוטלה עליה בביתה. מר עטיה הסביר כי העמיד לרשות התובעת פקס, מחשב וציוד משרדי למילוי תפקידה וגרסתו בעניין זה לא נסתרה. בימינו, לאור אמצעי התקשורת האלקטרונית, עבודה מהבית נחשבת לעבודה לכל דבר, כך שדפוס עבודה זה מקובל יותר מבעבר ואין בו, כשלעצמו, כדי לשלול את קיומם של יחסי עובד - מעביד. עיננו רואות כי אומנם התובעת עבדה בגמישות מסויימת, אך לא נתגלו סתירות של ממש בין עדותה לעדות מר עטיה לעניין מתכונת, היקף ושעות העבודה. ב. שכר באשר לתשלום השכר, התובעת העידה כי קיבלה שכר ב- 10 בכל חודש, בתחילה בשיק או בהעברה בנקאית, ובהמשך במזומן. לשאלה "איך שרון קיבלה שכר?", השיב מר עטיה להודעה: "פעם מזומן, פעם בהעברה, פעם בשיק, אבל תמיד זה כנגד תלוש ותמיד תמיד זה נמשך ב- 10 לחודש" (ע' 8, ש' 18-19). בתצהירה הצהירה התובעת כך: "קיבלתי משכורת תמורת עבודתי בכל 10 לחודש, בהתחלה כשעבדתי וזה בחודשים נובמבר 2009 ולמשך כמה חודשים לאחר מכן, קיבלתי המשכורת בשיק או בהעברה בנקאית, שעה שלאחר מכן התחלתי לקבל המשכורת במזומן..." (ס' 7). סוגיה נוספת שמן הראוי להזכיר בשלב זה, הינה העובדה כי מר עטיה העמיד לרשותה של התובעת רכב בו לא היה לו צורך, ועם סיום העסקתה הותיר הרכב בידי התובעת, אפשר לה למכור אותו ואף השאיר בידיה את סכום המכירה. וכך העידה התובעת לפרוטוקול: "הרכב היה אצלי בבית, אצלי בחנייה, הייתי צריכה להעביר אותו טסט, ואז מכרתי אותו וקיבלתי את הכסף עבור תגמולים על זה שסיימתי את העבודה, פיצויים שלא שולמו, וגם לא נדרשו... ברגע שהיה רכב שהם כבר לא הזדקקו לו, הם נתנו לי אותו, וברגע שלא הצטרכו אותו מכרנו אותו" (ע' 5, ש' 9-12). לעניין גובה השכר, בהתאם לתנאי העבודה והשכר המופיעים בטופס התביעה של התובעת לביטוח לאומי (נ/1), שכרה עמד על סך של 4,424 ₪ ברוטו לחודש. בהודעתה של התובעת (עמוד 2 להודעה, שורה 2) היא מדברת על שכר של 4,200 ₪ נטו לחודש, ובהודעתו של מר עטיה (עמוד 9 להודעה, שורה 5) הוא מעריך את שכרה בכ- 4,600 ₪. מדובר בסכומים דומים, ולכן אין סתירה בנקודה זו. לעומת זאת, נדמה כי קיימת סתירה קלה בין עדויות הצדדים, שכן התובעת טוענת כי החל מחודש נובמבר 2009 תמיד קיבלה משכורתה במזומן ואילו מדבריו של מר עטיה משתמע כי התשלום הועבר לתובעת במזומן או בשיק לסירוגין. יחד עם זאת, אין המדובר בסתירה משמעותית שמשליכה על דפוס תשלום שכרה של התובעת. ג. עבודה סדירה אחד מסממני המבחן המעורב מתייחס להיעדר לקיחת סיכוני הפסד או סיכויי רווח על ידי העובד. בתקופת הקמתה של אדיב (יוני 2008 ועד נובמבר 2009), עבדה התובעת "בהתנדבות" ומבלי ששולם לה כל שכר עבור עבודתה. עובדה זו יכולה להשליך על עצם קיומם של יחסי עובד - מעביד בין הצדדים, שכן עובד מן השורה אשר אינו מקבל שכר לא ממשיך בעבודתו. גם העובדה שהתובעת הפסיקה עבודתה הרצופה על מנת לעבוד במקומות אחרים בשכר נמוך יותר, לראשונה למשך 6 חודשים ובהמשך למשך 3 חודשים, ולאחר מכן שבה מיידית לעבודתה באדיב, ועל אף ניסיונותיה להסביר תנודות אלו ברציפות עבודתה- מטילה ספק לעניין קיומם של יחסי עובד - מעביד. לשאלה "עבדת תקופה רציפה?", ענתה התובעת בהודעתה: "כן רק היו לי שתי הפסקות אחת כי חיפשתי עבודה במקום אחר כי היו דיבורים שהפעילות תסתיים אז עבדתי בבירמן 3 חודשים וחזרתי" (ע' 2, ש 7-9). בעדותה הסבירה דבריה אלה כך: "לא שיצאתי לחפש עבודה, תוך כדי שהיה דיבור על זה שהחברה עוברת לתל אביב, חשבתי אולי אני אמצא מקום אחר... כל עוד החברה לא נפתחה כחברה בע"מ, החברה לא עברה לת"א, היא נשארה בטבריה, המשכתי לתת לרואה החשבון את החומר.." (ע' 5, ש' 18-29). לשאלה "...במקביל לעבודתך בבירמן, המשכת לעבוד בחברה של הגיסים?" ענתה התובעת כך: "אז לא עבדתי, אז עזרתי להם מעט, כדי לקבל את החומר מהם, למיין קבלות וכאלה, להעביר ריכוזים ולרואה חשבון, זו עבודה בקטן" (ע' 5, ש' 31-32). לעניין הפסקת העבודה הראשונה אמרה התובעת: "זו הייתה משרה חלקית, חברה שלי עבדה וחיפשה מחליפה, עבדתי שם בתור מזכירה בבית ספר. זו הייתה משרה חלקית... אני יכולתי לעשות את העבודה שלי גם בלילה, עבדתי מהבית.. לא את כל העבודה, חלק מהעבודה..." (ע' 6, ש' 6-10). בסוגיה זו אמר מר עטיה בחקירתו הנגדית כך: "היא יכולה לחזור מתי שהיא רוצה, זה עסק משפחתי, השותף שלי הוא אחי, היא עזרה לנו בשכר ולא בשכר, היא יכולה לחזור מתי שהיא רוצה, גם היום..." (ע' 10, ש' 28-29). התובעת הצהירה כי גם בתקופות שבגינן לא דווחה כעובדת על ידי העסק, ועל אף שעבדה במקומות אחרים, עדיין עזרה וביצעה עבודה מסויימת - מה שלא היה עושה עובד זר שאינו בן משפחה. ד. החלפת העובדת באשר לשאלה אם התובעת הוחלפה בעובד/ת אחר/ת, לסממן זה ישנה חשיבות, שכן ככל שהתובעת הוחלפה בעובד אחר יש בדבר כדי ללמד על נחיצותה בעבודה ועובדה זו תחזק בצורה ממשית את הגדרתה כעובדת (אך לא בהתאם להגדרה שבסעיף 1 לחוק). לשאלה "מי החליף אותה" עונה מר עטיה בהודעתו כך: "שלושה אנשים, אסתי המזכירה החליפה אותה בענייני מזכירות, אני בענייני חשבוניות וקבלות לרו"ח ואחיעם בעניין ריכוזי השכר" (ע' 9, ש' 9-11). למרות שלא היה עובד ספציפי שהחליף את התובעת באותו תפקיד לאחר סיום עבודתה, תפקידיה חולקו בין עובדת (מזכירה) ובין הבעלים של אדיב. 7. מסקנות אנו סבורים כי התובעת עבדה בפועל עבור העסק, וכי רוב הסממנים שמצדיקים לראותה כ"עובדת" - אכן מתקיימים: היא השתלבה בעסק, קיבלה שכר בגין עבודתה, קיבלה טלפון, רכב וציוד משרדי לשם ביצוע עבודתה והייתה כפופה להוראות בעלי העסק. אולם, העסקתה לא הייתה כמו זו של עובד חיצוני, שכן בכל זאת קיימים קשרי משפחה הדוקים בין התובעת לבין בעלי העסק. לאור אלה, התובעת עזרה אף בתקופות בהן לא הייתה עובדת, ומר עטיה הסכים לקבל אותה בחזרה אחרי כל הפסקה כזו. בהתאם לראיות שנשמעו בדיון, אנו סבורים כי התובעת הייתה בגדר "עובדת" בעסק. 8. לסיכום לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי לתובעת תקופת אכשרה כ"עובדת". התביעה לדמי לידה מתקבלת. היות ומדובר בתובעת המיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי, אין צו להוצאות. לידהדמי לידהביטוח לאומי